הצדק הוא מקור הלגיטימיות של המדינה ולא להפך. אצל הובס מערכת הענישה, חקיקה וכו’ היא לגיטימית רק על פי רצונו של השליט. אצל רולס הלגיטימיות של המדינה היא מכך שעקרונות החוקה של המדינה הם עקרונות צדק. המשימה של כורתי האמנה החברתית במצב המקורי היא להסכים על עקרונות הצדק.
עקרון החירות
עקרון ליברלי שאומר בפשטות כי לכל אדם זכות שווה לחירות. כל בני האדם צריכים לקבל זכות שווה לחירות, לא חירות שווה. היקף החירות הוא כזה שכל אחד נהנה ממנה באותה מידה, ושווה למה שהאחרים מקבלים. אולי הבסיס המטא-פיזי היחיד כמעט שיש בקונטרוקטיביזם של רולס הוא עקרון ההבדלות– כל אדם הוא נבדל ועולם ומלואו. אי אפשר לשכלל בני אדם שונים. השיקולים שחלים על טוב, הנאות, רווחה, אינם חלים על הערך של בני האדם. זה בא לידי ביטוי בעקרון החירות. במסך הבערות, העיקרון הראשון שמוסכם הוא שלכל אחד ערך שווה. ברור שלחלק יש שכר גבוה יותר, יכולות ריצה מהירה, יופי, שכל, אבל זה לא אומר שזה נגד שוויון. האדם הוא תכלית בפני עצמה. היסוד של הערך הפנימי של כל אדם באשר הוא, זה דבר שמתחלק באופן שווה בין בני אדם. לא ייתכן שלאדם אחד יינתן מעמד של אנושיות שיותר גבוה משל אדם אחר. מה שעומד לחלוקה זה הזכות לחירות, לא החירות בפועל. כשאני מגויס לצבא יש לי פחות חירות, כמוה גם כשאני נתון תחת מעביד. אבל, אין עבדות בחברה צודקת. איך החירות באה לידי ביטוי ומה הגבול? הסידור של שני העקרונות הללו, הוא לא סתם של נוחיות או הצגה דידקטית, אלא "קדימות לקסיקלית": כשאנו באים ובוחנים מצב מסוים, פרקטיקה, נורמה, מוסד חברתי, אזי אנחנו קודם כל מסתכלים על עקרון החירות ובודקים האם הם עומדים בתנאי של הצ'ק הראשון ורק אז עוברים לבדוק את העיקרון השני. אנחנו לא יכולים להתחיל את הרעיון של חלוקה צודקת בבני אדם אלא לאחר שהבטחנו כי לכל בני החברה יש מעמד שווה כזכאים להתייחסות שווה. כאנלוגיה ניקח את השוויון בפני החוק- החוק לא מתייחס באופן שווה, אבל הזכות מראש נשקלת כשווה. בשירותי בריאות ניתן קדימות לחולים על פני הבריאים, אבל זה לא אומר שמבחינת הקדימות הם זהים.
