ז'אן ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau

פילוסוף שהייתה לו השפעה אדירה, החל מימיו של עצמו. הוא נחשב לאידיאולוג של המהפכה הצרפתית, למרות שהוא נפטר כ 11 שנים לפניה. יש ויכוח היסטורי לא מבוטל בו מנסים לבדוק האם האנשים שהונעו על ידי הגותו, כלל קראו את כתביו.

רקע ביוגראפי

רוסו נולד בז'נבה שבשוויץ, שאז הייתה למעשה עיר מדינה עצמאית. חשוב להבין זאת כדי להבין את התפיסה הפוליטית של הדמוקרטיה של רוסו. הוא הגדיר עצמו כ"אזרח החופשי של ז'נבה". זו הייתה עיר מדינה במובן הכי דומה שאפשר לחשוב על פוליס יוונית: פריפריה חקלאית, קבוצות אמנים (בעלי מלאכה). מטעמים פוליטיים בשלב מסוים הוא נאלץ לברוח מז'נבה והוא חי במקומות ובתרבויות שונות. חלק מכריע מחייו הוא בילה בפריס, למרות שהוא שנא את פריס. הוא ראה בה כעיר הגדולה, הבירה של הארץ הגדולה ביותר באירופה, עם שלטון ריכוזי, מנגנון של משטר פיאודלי, אצולה מושחתת, עם צירוף שמאוד עניין אותו של אנינות תרבותית עם שחיתות מוסרית. הוא איש מאוד פנאטי מבחינה מוסרית, מר נפש, רב עם כולם, זכה לכבוד מצד אחד, אבל גם להרבה שנאה. גדול היריבים שלו היה וולטר[1], והם מעולם לא השלימו. רוסו משתייך לחוג של וולטר ודידרו[2]- האנציקלופדיצסטים- שייכים לתקופת הנאורות הצרפתית. אבל הוא לא היה שותף מלא להנחות הקנטיאניות, הרציונאליות. הנחות שהניחו כי טבע האדם טוב, ורעיון הקדמה שיוביל את האנושות בכיוון של הארה בלתי נמנעת. רוסו כפר בהנחות הללו, הוא ראה את סכנת העריצות, הטיפשות, והשחיתות של המבנה החברתי. במובן זה הוא היא "זאב בודד", ויהיה קשה לראות זאת דרך ספר האמנה החברתית, אך בספרים אחרים רוסו בהרבה מובנים מתקשר לרומנטיקה של המאה ה-19 מאשר לנאורות של המאה ה-18. קשר לאינדיבידואל, ליצרים שהתבונה לא יכולה לרסן, למושגים שיתפסו מקום מאה שנים אחריו.

כתביו

וידויים[3]- רוסו הפך את הוידויים הדתיים של אוגוסטינוס לז'אנר ספרותי שבאמצעותו אפשר להעביר מסר. הספר מתחיל ברגע הנורא שאימו נפטרה בלידתו, וברגשות האשמה שנותרו בו כגורם למות אמו.

אמיל-[4] הוא כתב את הספר  המפורסם "אמיל"אחד הספרים החשובים בפילוסופיה של החינוך. הוא מדבר רבות על חינוך פתוח תחת תנאים מוגנים. אבל, את כל ילדיו רוסו מסר לאימוץ והתנכר להם לחלוטין, בניגוד מוחלט לתיאוריות שלו.

---

ראה גם:

החברה האזרחית והמצב המדיני אצל רוסו

רוסו על האמנה החברתית

תורת המידות והמדינה – סיכום

[1] וולטיר (בצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (21 בנובמבר 1694 – 30 במאי 1778), פילוסוףוסופר צרפתי.וולטיר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא כלי התחבורה של השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופים הציגו את סלידתו מן הנצרות, חוסר הסובלנות והרודנות.

[2] דני דידרו (בצרפתית: Denis Diderot) ‏(5 באוקטובר 1713 – 31 ביולי 1784) היה סופר ופילוסוף צרפתי ממבשרי עידן האורות בצרפת.דידרו כתב את האנציקלופדיה הגדולה – האנציקלופדיה המודרנית הראשונה, יחד עם ד'אלמבר, ז'אן-ז'אק רוסוווולטייר (שנקראו האנציקלופדיסטים). הוא נרדף ונכלא בשל דעותיו, שכללו ביקורת נוקבת על החברה ועל המשטר וקריאה לכונן חברה חילונית הפועלת על פי ערכי הרציונליזם, ומנוגדת למסורת הדתית של צרפת בזמנו. על עצמו העיד כך: " אינני שנון יש בי טוב יותר: פשטות, כנות, חום בנשמה, שכל שקל להציתו, נטייה להתלהבות, אהבה לטוב, לאמיתי, ליפה, נטייה לחייך, להעריך, לכעוס, לאהוד, לבכות"

[3] הווידויים (בצרפתית: Les Confessions) הוא אוטוביוגרפיה מאת ז'אן-ז'אק רוסו. לרוב הוא יוצא לאור תחת הכותרת "הווידויים של ז'אן-ז'אק רוסו", כדי להבדיל בינו לבין וידויים מאת אוגוסטינוס, הספר ששימש השראה לכותרת של רוסו. הספר מכסה את חמישים ושלוש שנותיו הראשונות של רוסו, עד 1765. הוא הושלם ב-1770, אבל פורסם רק ארבע שנים אחרי מותו של רוסו, ב-1782.

[4] רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל", מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו – המשך של מסורת ארוכה של ספרים בתבנית דומה, העוסקים בחינוך ילדים ובעקרונות שיש להקנות להם. רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים. גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר.חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי; ביסודו עומדת ההבחנה הליברליתהמקובלת בין הפרטי ובין הציבורי.על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הרעיונות אינם מעשיים, והנושא עצמו, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.