השפה המוסרית

האם השפה היא תיאורית? המתארת תכונות טבעיות או על טבעיות- מור

האם השפה המוסרית היא הבעתית? אמוטיביזם

האם השפה היא מנחה לפעולה? ממליצה לאמץ, באופן רציונאלי ללא רגש. פרספקטיבית.

הנעה

בתחום הנורמטיבי והאתי בפרט, עניין המוטיבציה לפעולה הוא דבר מאוד מרכזי. אחת השאלות המטא-אתיות שעוסקים זה מאז ומתמיד, ושחזרו לעסוק בה ב40-30 השנים האחרונות, הויכוח בין האינטרנליזם=פנימי, האקסטרנליזם= חיצוני. יש לנו שיפוט מסוים, ונשאלת השאלה מה הקשר בין השיפוט והעמדה לבין הפעולה שאנו פועלים. יש שתי גרסאות:

א.       אקסטרנליזם– יש אמונה מסוימת שמשהו הוא טוב וכדי לפעול על פי השיפוט, אנו צריכים עוד מנגנון של רצון או רצייה שיובילו אותנו לפעול על פי האמונה. לא מספיק לדעת שמשהו הוא לא בריא, כדי לא לעשות זאת. יש צורך ברצייה נוספת, לא להזיק לבריאותי. המניע הוא נימוק ורצייה לפעול על פי הנימוק. אדם שיש לו הכרה מוסרית של אדם מבוגר, ויודע שאסור לגנוב, אך יחד עם זאת כשאין לו ברירה או כשמתחשק לו הוא לוקח בגנבה, מה שהוא יודע שאסור. היה לו נימוק, אבל לא היה לו מניע לפעול על פי האמונה המנומקת. זה מעיד לדעת האקסטרנליסט, שצריך גם לרצות להיות מוסרי. המניע הוא חיצוני להכרה, המניע יכול להיות רגש, ציווי אחר, דחף. הרבה פעמים יש לנו נימוקים לעשות משהו ויחד עם זאת אין את ההכרה. הויכוח הזה נקרא כיום פסיכולוגיה מוסרית. מה מביא אותנו בפעול לפעול מה שאנו עושים. האקסטרנליזם מדגיש את ההכרה שבין ידיעה מוסרית לבין ידיעה מדעית. ידיעה מדעית לא מצריכה מניע מלבד לידיעה. אולם אם יודעים שמשהו הוא טוב, אנו זקוקים גם למניע מלבד להכרה. יום נמנה על האקסטרנליסטים, הוא חשב שיש צורך באמפתיה, סימפטיה שיובילו אותנו לפעולה הנכונה.

ב.       אינטרנליזם– במוסר לא צריך מניע נוסף, מכיוון שבניגוד לדברים כמו "אסור לאכול רעל" , ההכרה באמת המוסרית כוללת בתוכה את המניע לעשות את הפעולה. אצל הייר הנימוק הוא המניע לפעולה. אין צורך לשאול את השאלה מדוע להיות מוסרי? אם אתה מכיר בציווי המוסרי בכלל או בציווי המוסרי בפרט יש לך כבר את כל המניעים לעשות את מה שהציווי מחייב. אם יש נימוקים לכך ש 2+2=4 , אתה לא צריך מניע נוסף כדי להאמין של 2+2=4. האינטרנליסט צריך לענות על השאלה של האקסטרנליסט כיצד יש המוני בני אדם שמכירים באמת המוסרית ובכל זאת פועלים בניגוד למיטב הכרתם וידיעתם המוסרית. תשובתו היא שזה רק נראה שהם יודעים מה הדבר האמיתי, למעשה אין אצלם הכרה או ידיעה מוסרית מלאה מה לעשות. או שהם לא מבינים מה שהם אומרים, לא מצליחים לנמק את ההכרה ולהפנימה. או שהכרתם היא :"לכולם אסור לגנוב חוץ מלי" מי שבאמת חושב ומאמין שלגנוב אסור באופן גורף, לא יעשה כן, ללא תוספת רגש או הכרה מסדר שני. קאנט נמנה עם האינטרנליסטים, מאחר והציוויים קטגוריים אין צורך ברצייה.  סוקרטס היה המנסח הברור ביותר של עקרון זה.

תורת המידות והמדינה – סיכום