ירושלים: היציאה מהחומות

במהלך המאה ה-19 ובעיקר לקראת סופה חל תהליך משמעותי בו החלה ירושלים מתרחבת אל מעבר לחומות העיר. ראשית מפעל היציאה מהחומות היה המוסדות הנוצריים שהיו בעיקר מבני ציבור משום שלא הייתה דמוגרפיה נוצרית משמעותית בעיר, מנגד המפעלים היהודיים היו בעיקר שכונות מגורים שנועדו לספק מענה לבעיות הדיור ואיכות החיים של האוכלוסייה. תהליכי מודרניזציה והלכי רוח מודרניים שהגיעו מאירופה דרך הקהילות הנוצריות והיהודיות-אשכנזיות היוו נדבך חשוב שהניע ועיצב את התהליך. המפעלים החלוציים מחוץ לחומות סללו את הדרך והעניקו את הביטחון לשכונות נוספות שבאו אחריהם וסופם הוא המצב במאה האחרונה בו עיקר אוכלוסייתה של העיר שוכנת מחוץ לחומות.

הראשונים להוביל את מגמת היציאה מחומות העיר היו הנוצרים ובייחוד הפרוטסטנטים ("כרם אברהם", ביה"ס גובאט). העובדה כי הפרוטסטנטים (אנגלים-פרוסיים ולאחר מכן גרמנים) היו לראשונים שיצאו מהחומות יש כבר בה בכדי להסביר לפחות חלקית את המוטיבציה של המהלך. הזרם הדתי שהוביל במידה רבה את תהליכי המודרניזציה באירופה[1] הביא את אותה גישה של קידמה ופיתוח גם לירושלים. בנוסף, זיקתם הפחותה של הפרוטסטנטים אל האתרים הקדושים אפשרה בנייה והקמת מוסדות הרחק מהם. לנגד עיניהם של הפרוטסטנטים עמדו יעדים "חילוניים" יותר של רווחה ומתן מענה לצורכי האוכלוסייה והם השכילו לזהות את התועלת שבבנייה בשטחים פתוחים. הגורם הנוצרי השני שמילא תפקיד מרכזי בתהליך היציאה מהחומות היו הרוסים ("מגרש הרוסים", גת שמנא, הר הזיתים) אלא שבמקרה זה ניתן לטעון כי מניעיהם היו שונים משל הנוצרים המערביים ואת הבנייה הרוסית יש לייחס לרצונם (מטעמים תיאולוגיים ותיאו-פוליטיים) של הרוסים להשיג לעצמם דריסת רגל בירושלים ולכן הם נטו לבנות באתרים בעלי משמעות דתית מחוץ לחומות. בניית מוסדות הציבור השונים מחוץ לחומות גררה אחריה גם בנייה פרטית ויציאה של אוכלוסייה אל מחוץ לחומות לשם התיישבות כמו "המושבה הגרמנית" וה-"מושבה האמריקאית". לפיכך היו אלו התקדימים הנוצריים שסללו את הדרך להתרחבות העיר אל מחוץ לחומות.

את הגורמים להתפשטות העיר מחוץ לחומות ניתן לייחס ראשית לגידול הדמוגראפי שחוותה העיר במהלך המאה ה-19 שהוליד מטבע הדברים צורך בהתרחבות גיאוגרפית, בעיקר בעבור הקהילה היהודית. האוכלוסייה היהודית שחוותה גידול ניכר החלה במידה רבה למצות את אפשרויות ההתרחבות שלה בתוך החומות, סבלה ממצוקת דיור ונזקקה לשטחים חדשים.  העובדה שמגפות כולרה נתנו רוח גבית לתהליך היציאה מהחומות מעידה ראשית על בעיות תברואה בתוך החומות שאופייניות לאוכלוסייה צפופה ושנית על ההכרה בכך שהפתרון טמון בסגנון מגורים מודרני יותר. בנוסף, העובדה שהיהדות האורתודוכסית האשכנזית הייתה גורם מוביל בקרב יציאתה של האוכלוסייה היהודית אל מחוץ לחומות גם היא יש בה בכדי להעיד על חלק מהעקרונות שעמדו ביסוד המהלך. קשריהם של האשכנזים עם ארצות מוצאם שחוו תהליכי מודרניזציה ורפורמציה דתית גרמו ל"ייבוא" של גישה ריאקציונרית-שמרנית שאימצה עקרונות מודרניים דווקא במטרה לשמר את המסורת. כך נבנו שכונות עם תשומת לב לנושאים חברתיים ותברואתיים, אך בה בעת הן שימרו את הגישה היהודית-אשכנזית של מובלעות סגורות המשמרות אורך חיים יהודי מסורתי. השפעת התהליכים שעברה אירופה במאה ה-19 על העולם היהודי התבטאה גם מן הצד השני של המתרס כאשר המייצג הבולט לכך הוא משה מונטיפיורי, יהודי מודרני שהתעשר בשיטה הקפיטליסטית וקידם מפעלי בנייה בעלי מטרות רווחה יותר מאשר דת. מונטיפיורי היה הראשון שיזם התיישבות יהודית מחוץ לחומות ("משכנות שאננים") וכך אפשר גם לראות את המפעלים האורתודוכסיים דווקא כריאקציה לסכנה שגילמה התפיסה המודרנית של מונטיפיורי בעבורם, אימוץ כללי המשחק החדשים בכדי להגן על המסורת מפני הערכים הנלווים אליהם.

לאחר הקמת "משכנות שאננים" בשנות החמישים הוקמו בשנות השישי והשבעים שכונות "מחנה ישראל", "נחלת שבעה" ו"מאה שערים". שכונות אלו נבדלו מ"משכנות שאננים" בכך שנבנו ביוזמת ובמימון תושבי ירושלים, מה שמעיד על ההכרה בצורך לצאת מהחומות לאחר ההסתייגות הראשונה בה נתקל מונטיפיורי ביוזמתו. "מחנה ישראל" הייתה בבחינת חיל חלוץ של התיישבות עצמאית מחוץ לחומות אך ב"נחלת שבעה" צברה הקהילה היהודית ניסיון ממשי בהקמת שכונה בעלת מאפיינים קהילתיים שקיבל ביטוי בהקמתה של "מאה שערים" שהייתה מאורגנת יותר מבחינת תכנון פיזי וחברתי ומציגה התפתחות ושכלול של ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות.

העובדה ששכונת "מאה שערים" נשענה על התקדים של "נחלת שבעה" מראה כיצד מפעל אחד של התיישבות גרר אחריו מפעלים נוספים ונתנה ביטחון למבקשים לצאת מתוך החומות. כך החל תהליך התפתחותה של ירושלים מחוץ לחומות על סמך עקרונות של תכנון סביבתי וחברתי מודרניים אך בד בבד עם שימור המסורת. תהליך היציאה מהחומות החל ועיצב את דמותה של ירושלים המודרנית וסופו בהעברת מרכז הכובד של הישוב היהודי אל מחוץ לחומות ואל תודעה סביבתית-חברתית מודרנית יותר.

לסיכום, התפשטותה של ירושלים אל מחוץ לחומות העתיקה במידה רבה את הדגם החברתי-מרחבי שהתקיים בתוך החומות כאשר הנוצרים מיעוטי האוכלוסין אך תאווי דריסת הרגל בעיר מקימים מוסדות ציבור ודת ואילו היהודים על אוכלוסייתם המתרחבת מקימים שכונות מגורים חדשות. כך נעשה המעבר אל מחוץ לחומות במידה רבה על סמך קווים עדתיים גם בתוך הקהילה היהודית עצמה. בנוסף יש במעבר אל מחוץ לחומות הכרה בצורך לקבל עקרונות מודרניים אך יחד עם זאת הרצון לעשות כן תוך שימור ערכים מסורתיים. תחילתה של ההתיישבות מחוץ לחומות נתנה את אות הפתיחה לתהליך שהלך וצבר תאוצה ככל שהאוכלוסייה הלכה וצברה ניסיון וביטחון והוא שעיצב את דמותה של ירושלים בייחוד עד שנת 1967 ולמעשה עד ימינו. עלייתה של תודעה לאומית-ציונית או לחילופין תודעה לאומית-דתית-משיחית היוותה נדבך נוסף שהאיץ את התפתחותה של ירושלים המודרנית.

ראה: ירושלים לדורותיה

 

לכל שיריך: 12 ציטוטים יפים על ירושלים


[1] ראה למשל: מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". ת"א, עם עובד, 1984.

עוד דברים מעניינים: