עוד בטרם דרך האירופאי הקולוניאליסטי הראשון על אדמת אפריקה הייתה אתיופיה ישות מובחנת בנוף האפריקאי. תרבותה ושפתה הייתה שמית מה שמעיד על קשר הדוק (אם לא מקור) עם המזה"ת (לפי המסורת – כבר במאה התשיעית לפנה"ס במפגש המלך שלמה ומלכת שבא), הדת הנוצרית אף היא הגיעה אליה לא דרך המיסיון כי אם ב"ייבוא ישיר" מכור מחצבתה, אפילו מקור שמה של אתיופיה מעיד על קשרי החוץ שקיימה עם יוון בנוסף למצרים, חצי האי ערב ואף הודו. בנוסף או בשל כך התקיימה אתיופיה במשך אלפי שנים כישות פוליטית (קיסרות) אחידה יחסית, רציפה ורחבת היקף (היו, כמובן, תקופות שונות) והיא למעשה אחת המדינות העתיקות בעולם. המפגשים המוקדמים והקשרים עם העולם החיצוני ככל הנראה העמידו את אתיופיה בשלהי המאה ה-19 כחברה היחידה באפריקה בעלת ליכוד פוליטי גדול וחזק דיו בכדי לעמוד בפני הפלישה הקולוניאליסטית (אחת הסיבות המרכזיות לנצחון בקרב אדווה היה גיוס מאסיבי של לוחמים מכל קצוות ושבטי הממלכה), מה שאף חברה (ואף ממלכה חזקה כמו האשנטי במערב-אפריקה) לא הצליחה לעשות. העדר השלטון הקולוניאליסטי אינו רק סיבה אלא גם תוצאה הנובעת מכך שאתיופיה היא מקרה יוצא דופן באפריקה.
אתיופיה, ישות יוצאת דופן באופן היסטורי, גם לא עברה את תמורותיו של השלטון הקולוניאליסטי, לטוב ולרע. אך במחצית השנייה של המאה ה-20 נדמה כי אתיופיה חולקת חלק נכבד מהבעיות שמאפיינות את מרבית מדינות אפריקה ובכללן כלכלה דלת תעשייה, בעיות פיתוח והשכלה, מתיחות אתנית (ואף תנועות אירידנטיות), כך שניתן לטעון כי במובן מסוים היא ייבאה אליה את המורשת הקולוניאלית ו"יישרה קו" עם שכנותיה
