הסדר הסטטוס קוו
מאז קום המדינה היו חילוקי דעות בין דתיים וחילוניים בנוגע לצביונה היהודי של מדינת ישראל והמעמד של הדת היהודית בה. על רקע מחלוקת זהו הושג בערב קום המדינה הסכם בין מפלגת הפועלים השלטת לבין המפלגות הדתיות והחרדיות שידוע עד היום בשם הסדר הסטטוס-קוו. על פי הסדר הסטטוס-קוו מעמדה של הדת במדינת ישראל יוסדר בהתאם למתכונת שהייתה נהוגה בישוב היהודי בזמן תקופת המנדט בארץ ישראל ("סטטוס קוו" בלטינית משמעו שמירה על המצב הקיים)
הסדר הסטטוס קוו מכיר בצורך של הקבוצות היהודית השונות במדינת ישראל לחיות זו בצד זו למרות חילוקי הדעות בכל מה שנוגע ליחסי דת ומדינה. הסדר הסטטוס קוו מיועד לקבוע עקרונות ו"כללי משחק" לפתרון הבעיות בין דתיים וחילוניים בישראל אך אין בו פיתרון חד משמעי לכל הנושאים שנמצאים במחלוקת.
הסדר הסטטוס-קוו כולל ארבעה סעיפים עיקריים המסדירים את היחסים בין דת ומדינה בארץ ישראל:
1. שמירת כשרות במוסדות ציבוריים (כמו למשל משרדי ממשלה וצה"ל).
2. שמירת על השבת במקומות ציבוריים (לדוגמא תחבורה ציבורית).
3. שמירת המעמד האוטונומי של החינוך הדתי.
4. מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים בנושאי אישות כמו נישואין וגירושין.
הבעיות של הסדר הסטטוס-קוו
סטטוס קוו במובן המלא של שמירה קבועה ומלאה על מצב קיים אינו באמת אפשרי מכיוון שהתנאים במדינה משתנים כל העת, בין אם מבחינה חברתית-תרבותית ובין אם מבחינה פוליטית.
הסדר הסטטוס קוו אינה מסדיר את כל ההיבטים הבעייתים של המתח שאותו הוא אמור לפתור כמו למשל הנושא של שמירת שבת. נושאים אלו עוררו וממשיכים לעורר מחלוקות בין הציבור הדתי לציבור הלא-דתי. כך למשל שידורי טלויזיה בשבת יצרו מצב חדש שהסדר הסטטוס קוו לא פתר מראש וכל אחד מן הצדדים השתמש בפרשנות אחרת של הסדר הסטטוס-קוו כדי לחזק את עמדתו. עוד בעיה של הסדר הסטטוס-קוו הוא בכך שהוא למעשה אינו חוק רשמי אלא רק הסכמה בין הצדדים. עם זאת, חלק מהנושאים הנכללים במסגרת של הסדר הסטטוס-קוו קיבלו מעמד של חוק מדינה כמו למשל חוק בתי הדין הרבניים, שמירת כשרות במוסדות ציבור, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד.
חזרה אל: מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית