מנייריזם הוא מונח בתולדות האמנות המתייחס לניסיונות פיגורטיביים של כמה דורות של אמנים בראשית המאה השש-עשרה בשיאו של הרנסנס ועד עליית הבארוק. לעומת הרנסנס שניסה להגיע לשלמות מוחלטת בייצוג האמנותי, המנייריזם ביקש לפתח סגנון היפר-ריאליסטי בעבר איכויות פנטסטיות ואף ביזאריות לייצוגים.

בתחום תולדות האמנות ישנו ויכוח אודות המנייריזם. על פי רוב מקובל להתייחס אל מנייריזם באופן שלילי כוירטואוזיות חסרת טעם והעדר טבעיות בייצוג האמנותי, אולם בתקופות שונות בתולדות האמנות חזרה ההערכה למניירזים בתור זרם אמנותי שיכול לייצג היטב תקופות משבר חברתי.

מקורו של המנייריזם הוא בטוסקנה. אמנים כמו פונטרומו או רוסו פיורנטינו החלו בניסויים שיובילו בסופו של דבר למה שיקרא במסגרת תולדות האמנות מנייריזם וחרגו באופן ניכר מהמסורת של הרנסנס המאוחר שדגל בעקרונות של הרמוניה, פרקספטיבה מדעית וייצוג מדויק ככל הניתן של המציאות. המנייריזם התקבל בתחילה בהתנגדות אך ציירים פלורנטיניים צעירים נכבשו בקסם הנסיינות האמנותית והמשיכו לפתח את סגנון המנייריזם, תוך שהוא יוצרים אינטרפרטציות משלהם לציורים של אמני רנסנס כמו מיכאלאנג'לו, כמו למשל "ההורדה מן הצלב" של רוסו פיורנטינו שמהווה הצהרת כוונות של פרישה מהמסורת של הרנסנס ופתיחת תקופה חדשה בתולדות האמנות. הקומפוזיציה של ההורדה מהצלב מבוססת, בניגוד לסימטריה וההרמוניה של אמנות הרנסנס, על איזונים בלתי סבירים ומנוגדים, תאורה סוריאליסטית ולא טבעית ודינמיקה לא אחידה של הדמויות. גם פונטורמו טיפל בתמה של ההורדה מן הצלב עם צבעים שחורגים מתוך קווי המתאר של הדמויות ותאורה לא טבעית שיוצרת אפקט מטלטל.

חקר תולדות האמנות מזהה את מקורותיו של המנייריזם ברומא של שנות ה-30 של המאה ה-16, ולא בפירנציה שהפכה למזוהה יותר עם המנייריזם. אחת ההגדרות הנפוצות של המנייריזם במסגרת תולדות האמנות היא "אקפרמנטליזם אנטי-קלאסי" בשל הפרישה שלו ממסורת הרנסנס או ניסיונות לפתח אותה לכדי סגנון חדש ומובחן. הרקע לעליית המנייריזם הוא הפיכתה של רומא למוקד של יצירה אמנותית עד 1527 בה נכבשה רומא ונבזזה (שנה זו מצוינת לעיתים בתולדות האמנות כנקודת הסיום של הרנסנס). האמנים הרבים שאיכלסו את רומא התפזרו לכל אירופה תוך שהם נושאים עימם את המסורת של הרנסנס אך גם יכולות עיבוד ורצון בחדשנות סגנונית.

השינוי התפיסתי שהתחולל במעבר מאמנות הרנסנס אל אמנות המנייריזם היה המעבר מתפיסת הרנסנס של האדם כאמת המידה של כל הדברים אל תפיסת המנייריזם של האדם כאמת המידה של עצמו בלבד.

אופיו החיקויי של המנייריזם, שכאמור צמח מתוך עיבוד מחודש של עבודות הרנסנס, הוא זה שבסופו של דבר הוציא לו את שמו הרע כאשר רעיונות המנייריזם תפסו תפוצה במדינות נוספות באירופה וכך התפתח הסגנון שנקרא "המנייריזם הבינלאומי" שהתאפיין באקלקטיות רבה שהתארגנה סביב עקרונות משותפים של אינטלקטואליות, ביזאריות, אווירה לא טבעית, עידון ותחכום. אולם המנייריזם החיקויי במהרה הפך לחיקוי של עצמו ולמשועבד לעקרונותיו המפתיעים שניסו להפתיע תמיד בכל מחיר.

אמני מנייריזם בולטים:

אל גרקו

בקפומי דומניקו

ברונזינו

ג'אמבולוניה

ג'וליו רומנו

וואזארי ג'ורג'ו

טיבלרי פלגרינו

טינטורטו

ניקולה דל אבטה

סלביאטי

פונטורמו

פונטנבלו

פרימטיצ'יו פרנצ'סקו

פרמיג'יאנינו

צ'ליני בנוונוטו

רוסו פיורנטינו

שפרנגר ברתולומיאוס