השסע העדתי בישראל וביטוייו במערכת הפוליטית.
מדינת ישראל מונה למעלה מ-100 עדות, תרבויות, פולקלור ולשונות רבים. השסע העדתי מתחיל בהיסטוריה של העם היהודי בתפוצות. זה אינו שסע אתני (אין לו סממן לאומי-יהודי) או שסע דתי. וגם לא שסע לשוני (כי כולם גם מדברים עברית) ואף לא באופן קלאסי שסע מעמדי משום שקווי המתרס שלו אינם נפרסים על פי הבדלים מעמדיים, אם כי חלק מהבעיה, כפי שנראה להלן, קשורה במתאם בישראל במשך שנים רבות ועד היום בין מוצא ובין מעמד סוציואקונומי.
הגדרת הגבולות העדתיים היא עמומה. אבל יש מספר הגדרות דיכוטומיות שכן מתייחסות לשסע העדתי:
אשכנזים לעומת ספרדים; דהיינו יוצאי אירופה-אמריקה לעומת יוצאי אסיה-אפריקה. קיימת אף הבחנה משולשת בין אשכנזים, ספרדים ועדות המזרח שהיתה בשימוש בישוב היהודי בארץ ישראל ועוד.
במרוצת שנותיה של מדינת ישראל הנישואים הבין-עדתיים מטשטשים את הקווים המפרידים בין העדות, וניתן למצוא נישואים בין עדתיים כבר בלמעלה מ-50% של האוכלוסייה, למעט הציבור החרדי. כתוצאה מכך, הדור השני והשלישי מעמעמים את ההבחנה הדיכוטומית אם כי שיירי השסע העדתי בישראל עדיין נותנים את אותותיהם בחברה הישראלית עד לימינו ועדיין מהווים נושא לדיון ער.
הפלורליזם העדתי בישראל הוא בעיקרו רב-תרבותי (ראה רב-תרבותיות) ולעיתים גם חברתי כדוגמת רשתות פנים חברתיות-פנים עדתיות: שכונות או עיירות בעלות ריכוז גבוה של עדה כלשהי (תימני ראש העין, מרוקאים בעיירות פיתוח בדרום ועירקים באור יהודה). ריכוזים אלה נוצרו כתוצאה מרצון או תוצאה של עליה שהופנתה לאזורי מגורים בשנות ה-50. ההכוונה המנהלית לא שיקפה בהכרח מדיניות ליצירת אזורי מגורים הומוגניים מבחינה עדתית.
לסיכום, המזרחיים אינם מהווים כיום גורם פסיבי בחברה הישראלית. השפעתם מורגשת גם על האשכנזים הקרובים להם מבחינה חברתית ומעמדית. קיום יחסי חברות וקשרי עבודה מבטאים את הישגי החברה הישראלית בתחום היחסים הבין-עדתיים, אך באותה עת גם חושפים את בעיותיה של ישראל בתחום הסולידריות הקושרת את כלל הקבוצות ואת האתגרים הניצבים עדיין בפני החברה הישראלית.