- · הסימן מורכב ממסמן וממסומן
- o המסמן – הדימוי הנתפס באחד החושים (צבע, צורה, צליל, טעם, ריח).
לפי דה סוסיר – סימן הוא מוסכמה חברתית שיוצרת את הקשר השירותי בין המסמן למסומן
המסומן – המושג, התוכן שהדימוי מייצג ביחס למציאות, ביחס לרפרנט ספציפי.
צ'ארלס סנדרס פֵּרְס (1914-1839): הקשר בין מסמן ומסומן לא חייב להיות שרירותי בלבד אלא ישנם עוד פרמטרים לקביעת
למעשה ישנם שלושה סוגי סימנים –
האינדקס – המסמן מהווה חלק טבעי מהתופעה שהוא מייצג
- אייקון – בין המסמן למסומן קיים קשר של דמיון צורני
- סימבול – הקשר בין המסמן למסומן הוא שרירותי, מבוסס על מוסכמות חברתיות
רומן יאקובסון (1896-1982): מודל האקט התקשורתי – לכל שילוב של סימנים והסימנים עצמם ישנו תפקיד ומשמעות – יוצא מתוך הפונקציונאליזם:
- מאופיין עם המודל של "אקט תקשורתי" שלא הוא המציא אותו אבל הוסיף חלק קטן בו. הוא מציע מודל של תהליך תקשורתי שמבחין בין מבנה המבע והפונקציה שלו. כלומר, אמירה מילולית שהיא לא בהכרח משפט או מילה (מבע/ מבע לשוני). המודל מציע דרך להציג את התהליך התקשורתי שמתקיים בכל מבע, וכן, למפות את הפונקציה- המטרה של כל מבע כזה.
- יאקובסון שואל את עצמו כל הזמן: "מהם הגורמים המשתתפים בכל אירועים לשוני ותקשורתי?"
בכל מבע יש מוען- שמעביר את המסר, יכול להיות גם מישהו שאמרו לו להגיד משהו כמו קריין בחדשות. לנמען– שיכול להיות ישיר או עקיף כמו לדוגמא ששמעתי משהו שלא מכוון עליי. הערוץ– דרכו עובר המסר, יכול להיות מילולי, אלחוטי וכו'. צופן– הקוד, באיזה אמצעי אני משתמשת בכדי להעביר את המסר. לדוגמא: מילים. הקשר- עולם המציאות שנמצא מחוץ למסר, אבל הוא חלק מהמסר. לדוגמא: מה ההקשר התרבותי של מה שאומרים למישהו משדרות "צבע אדום". שדר/מסר- מה שאני רוצה להעביר, התוכן.
הפונקציות הלשוניות
יאקובסון התאים לכל אחד ממרכיבי המודל את הפונקציה הלשונית המתאימה. בכך הוא בחן אילו פונקציות יכול להשיג דובר באמצעות השימוש בשפה.
- הנחת המוצא היא שלכל התנהגות לשונית יש מטרה מסוימת. כל מבע לא נאמר סתם ויאקובסון ניסה לבחון ולמפות את הפונקציות הללו ולדעת לסווג לקטגוריות את הפונקציות הללו.
- הפונקציות הלשוניות עונות על השאלה: 'מהי המטרה העיקרית של המבע הנתון'?
- על מנת להשיג מטרה זו מופעלים אמצעים שונים על ידי המוען.
הפונקציות הלשוניות של יאקובסון
ü אמוטיבית – קשורה במוען, מטרתה להעביר מידע על מצבו הפנימי של המוען. קשור ברגשות ובמחשבות של המוען. כל מה שקשור במבעים של רגשות, לדוגמא: "אני אוהב", "אני מאושר", "איזה מגניב", "איכסה", "אני רעב", "אני חושב ש…", "סליחה", "תודה".
ü קונאטיבית – מטרתה להשפיע על הנמען. הנעה לפעולה או אי פעולה של הנמען. לדוגמא: "תסלח לי", "לא תרצח".
ü רפרנציאלית – מעבירה אינפורמציה על העולם. כל דבר שמתאר מציאות ויש לו ערך של אמת, שניתן לבדוק אם היא שקרית או אמיתית, וגם אם היא שקרית היא יכולה להיות פונקציה רפרנציאלית. צריך לבחון אם זה אמת או שקר התשובה אם זה נכון או לא נכון היא אינה רלוונטית מה שמשנה זה האם אפשר להוכיח/ לבדוק את הנתון הזה. "שמעתי" נמצא בדיוק על הגבול בין פונקציה רפרנציאלית לפונקציה אמוטיבית.
לדוגמא: "היום בבוקר החלון שלי היה פתוח"
ü פאטית – מטרתה להבטיח שהערוץ תקין ופתוח לתקשורת. מטרתה היא לאפשר תקשורת פתוחה ואפשרית בין אנשים, לדוגמא: כשעונים לטלפון עונים "הלו?" מטרה לוודא שיש מישהו ששומע אותך בצד השני אני מוודה שהערוץ ביני לבינו פתוח, או בדיקה לתקינות של מיקרופון "אחת שתיים", שיחות טלפון "אהלן, מה נשמע? מה קורה" לא היה שום תוכן אך מה שכן היה וידוא שהקשר פתוח, שליחת ד"ש- הבטחה שיש קשר והוא עדיין קיים.
ü מטא-לשונית – מנסה להסביר את הקוד עצמו. כלומר דיבור על דיבור ניסיון להסביר את הקוד עצמו במילים אחרות. כל מה שקשור להגדרות, תרגומים ופירושים. "כלומר" דוגמא: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
ü פואטית – ממוקדת בצורה של המסר. למשל: דיבור בחרוזים, דו- משמעות, הוספה של משהו חזותי לשיחה, כל דבר שקשור בעיסוק בצורה של המסר. אם הצורה היא סתם סטנדרטית אז זה לא משהו פואטי. קשורה באופן הניסוח והבחירה של המילים, וכל עוד הוא נעשה באופן שהוא לא מבטא משהו סטנדרטי יש בו מימד פואטי.
- בכל פונקציה לשונית משתתפים כל הגורמים של האקט התקשורתי
- · בדרך כלל נמצא בכל מבע לשוני יותר מפונקציה לשונית אחת, אולם נגדיר את המבע על פי הפונקציה העיקרית (פונקציות גלויות וסמויות).
