3 תחנות מרכזיות בהתפתחותה של השפה:
1. התפתחות השפה הדבורה – התפתחה ככל הנראה לפני 100,000-40,000 שנה.
* ניתן להסיק על קיומה של שפה דבורה מתוך התרבות החומרית (למשל שימוש מורכב בכלים).
* הסברים דתיים. למשל הברית החדשה (הבשורה על-פי יוחנן, ספר רביעי): "בראשית הייתה המילה, והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים … והמילה הפכה לבשר ודם השוכן בתוכנו". המילה – והשפה כולה – הן דתיות בהגדרתן ונמסרו מן האל.
2. התפתחות השפה הכתובה – התפתחה לפני כ-4,000 שנה (כתב היתדות בשומר וכתב ההירוגליפים במצרים).
* מרגע התפתחות הכתב אפשר "לשמור" מבע לשוני – ומה ש"אומרים" אינו חולף מן העולם. כך נוצר פער משמעותי בין "רגע האמירה" ("רגע ההפקה") ובין רקע הקבלה.
* מאחר שהכתב הוא חומרי ומצוי על חומר כלשהו, אפשר לנייד אותו (מכתבים).
* ההתחלה של הכתב מסמנת את קץ ה"פרה-היסטוריה" וההתחלה של ה"היסטוריה". ההיסטוריה נוצרת בזכות הכתיבה.
– יש פער בין דיבור לכתיבה – פער אשר חוקרי השפה השונים מתייחסים אליו- ובמהלך הזמן- מתמקדים יותר בזו הדבורה מאשר בכתובה.
3. התפתחות בטכנולוגיות תקשורת – המצאת הדפוס (גוטנברג, 1436), דרך הרדיו (מרקוני, 1901), הטלוויזיה, ועד האינטרנט ובכלל.
מנקודת מבט של חקר השיח, ההשלכות של התפתחויות אלה קשורות בהעצמה משמעותית של השימוש בשפה, באמצעות פיתוח של טכנולוגיות וכלי העברה שונים.
ההשלכות של ההתפתחויות הללו:
כיום נמצא עושר חסר תקדים של סוגים, עוצמות ואופנויות תקשורתיות המאתגרים את מושג השפה והשימוש בה.
החיים העירוניים המודרניים יוצרים תנאי ניכור ויחסים עם אנשים רבים שהם זרים. לפיכך, עלינו להשתמש בתכיפות בתקשורת ובשפה כדי ליצור/לבסס קשרים עם אותם אנשים שאיננו מכירים מקרוב או לאורך זמן.
אנשים בתקופתנו עוסקים יותר במפגשים והיכרויות
קיים מגוון רחב של אמצעים לתקשורת.
חקירת השפה כמשמעותית לבניית מציאות היא הסתכלות חדשה של מחקר- דבר שלא ראו במחקרי הפילולוגיה המוקדמים שהתייחסו לשפה רק במבטאת קבוצות חברתיות בעבר והתפתחותה ככזו- אלא כאחת שמפתחת ומשמרת מבנים חברתיים, מעמדות וקונפליקטים. זהו למעשה המפנה הלשוני
