מנפצי האבנים של גוסטב קורבה נהרסה בדרזדן במלחמת העולם השנייה. היא מוכרת רק מרפרודוקציות בספרי אמנות, המתארים אותה כסמל המובהק לחדירת דמויות הפרולטריון אל האמנות הגבוהה. היצירה צויירה במקביל ליציאת המניפסט הקומוניסטי, והצגתה ב"סלון" של 1850 הייתה מהפכנית.קורבה פגש את שני מסתתי האבנים במקרה, והזמין אותם לעמוד כמודל בסטודיו שלו באורנן.
על-פי דבריו הוא נסע יום אחד בכרכרה ולצד הדרך ראה שני אנשים, צעיר ומבוגר, מסתתים אבנים. התיאור שלו אינו עוטה אווירת נכאים או יוצר דרמה, אלא מדגיש את מאמץ העבודה ואת החיים האובדים תחת נטל העבודה הקשה. ההצבה של פועל צעיר ופועל זקן יחד מציגה את מעגל החיים חסר המוצא של מעמד הפועלים: המאמץ של הרמת סל האבנים מול הנפת הפטיש מטה, התיאור הריאליסטי של בגדי העוני והנעליים הקרועות – כל אלו אלמנטים ריאליסטיים המוצגים לראשונה באורח מונומנטלי. למרות שקורבה התייחס לנושא היצירה כאל "התיאור השלם ביותר של עוני ומצוקה", היצירה אינה מנסה להעביר זאת. אולי דווקא בשל כך היאנתפסה כמחאה נגד הקפיטליזם.
היצירה מספרת את סיפור המעמד הנמוך אשר המהפכה התעשייתית לא הגיעה אליו ולא שחררה אותו כשם שהתיימרה.
קומפוזיציה ואמצעים אמנותיים: למרות זאת ההצגה של קורבה היא חסרת-פניות. הוא אינו מתאר את הסיטואציה בכאב או מרי אלא כהצגת עובדה. אפילו נפילת האור היא בזווית כזוהמונעת מהצללים להתארך. הצגה מסוג זה יצרה סערה סביבה, במיוחד לאור גודלה המונומנטאלי של היצירה, המציגה פועלים פשוטים כאילו היו אנשי אצולה או גיבורים. קורבה מיקם את הפועלים בנוף הדוחף אותם קדימה אל עבר הצופה כיוון שהוא סגור מאחור ואינו מאפשר בריחה אל האופק. תיאור הגוף של הדמויות, הנראות חסרות חן ממש כמו התנועות המתוארות, הוא מביך: קווי המתאר ומשטחי הדמויות חושפים את כל פגמי הגוף ואינם מטשטשים דבר. פני הפועלים אינן מוצגות – האחד פונה בגבו לצופה ופני השני מוסתרות על-ידי כובע רחב-שוליים. תנוחתם ועמידתם האיתנה מבטאות את הכבוד שקורבה רוכש לאדם העמל. הסצנה כולה מתרחשת באור יום מלא, כאילו היצירה נעשתה בחוץ. קיים טיפול מדוקדק במירקמים של האבנים, העשבים, כלי העבודה וגם כלי האוכל שהפועלים הביאו איתם.
מיזוג החיים הרגילים של התקופה עם האמנות הגבוהה!!!