מזאצ'ו, השילוש הקדוש, 1425, סנטה מריה נובלה, פירנצה– היצירה הראשונה שעובדת לפי מערכת של חוקים מתמטיים (פרספקטיבה מדעית). ציור פרסקו על קיר בכנסיית סנטה מריה החדשה בפירנצה. האב, הבן והיונה של רוח הקודש= השילוש הקדוש. האמן יוצר משטחי עומק וכניסה אחד אחרי השני. למטה מצוייר מבנה שנראה כמו ארון קבורה ועליו מצוייר שלד של בן אדם. מעל השלד יש כתובת בלטינית כאילו השלד מדבר אל הצופים: "מה שאתם- אני הייתי ומה שאני- אתם תהיו". בדת הנוצרית מדובר ב"זכרו את המת"- אחרי החיים מה שהכי חשוב זה המוות- האם נלך לגיהנום או לגן עדן. יש כאז תזכורת לאדם שידע איך לנהל את חייו.
למעלה יותר יש גבר ואישה כורעים ברך ומתפללים. אלו הפטרונים שהזמינו את היצירה. הם הכניסו את דמותם לתוך היצירה כי הם תרמו אותה לכנסייה ולכן ביום הדין זה ייחשב להם כמעשה טוב.
מדרגה נוספת למעלה יש עוד 2 דמויות: מרים אמו של ישו ויוחנן האבנגליסט (מביא הבשורה ולא המטביל).
על אותו מישור נמצא הצלב ועליו ישו. הצלב נמצא מאחורי ישו (=הסתרה) ומאחורי הצלב נמצא אלוהים.
כל הדמויות נמצאות במעין מבנה תלת מימדי שדומה לקשת ניצחון- עמודים קלאסיים, שער, קסטונים (=ריבועים בתקרה כמו בפנטיאון).
אם ניצור תרשים של היצירה ממבט צדדי, נראה שיש דרגות של כניסה לעומק שהאומן יוצר: למטה יש סרקופג (=ארון קבורה)=> עולים מדרגה, נכנסים פנימה ויש את הפטרונים=> עולים עוד מדרגה ונכנסים יותר לעומק, שם נמצאת מריה. באותו מישור, פנימה יותר עומד ישו והצלב ומאחור אלוהים האב. החלל מדיד, ניתן לדעת מה היחס בין המישורים והדמויות. נקודת המגוז– אם נמשוך קווים מהקסטונים ללמטה- נראה שכולם מתקבצים לנקודה אחת בתחתית הצלב. האמן תכנן את הנקודה לפי העמידה של הצופה. מטרתו היא לספר שישו בא לעולם כדי לגאול אותנו מהחט הקדמון. לפי הפרספקטיבה של המציאות– דמויות שנמצאות בקדמה אמורות להיות גדולות ואלו שפנימה יותר צריכות להיות קטנות. אבל בציור של מזאצ'ו זה הפוך- דמויות הפטרונים קטנות (כי הן חילוניות) והדמויות של מריה ויוחנן גדולות יותר למרות שהן בעומק וזה משום שהן קדושות. הדבר לא הגיוני מבחינת הפרספקטיבה ולכן האמן הוריד אותן על הברכיים ומבחינה אופטית הם נראים קטנים יותר וכך נפתרת הבעיה. האמן נצמד לאדריכלות הרומית וזה מעיד על קלאסיקה.
