מהרומן "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר עולה ביקורת כלפי החברה הצרפתית האדישה לאלו החיים בשוליה, אלו החלשים מבחינה מעמדית "עלובי החיים". החברה הממסדית יוצרת הפרדה בין אדם לאדם (דרך תעודות זהות) ובכך מאפשרת לזוועות להתרחש (מאושוויץ ועד אפלה פשוטה). האנשים החיים בבלוויל הם "מחוץ לחוק" (סרסורים, זונות, מהגרים) אבל דווקא הם מוסריים יותר מן החוק הממסדי. המסר של הרומן הוא שאדם הוא אדם- רוזה מזייפת תעודות זהות ובכך היא פועלת בניגוד לחוק, כלומר פושעת, אך בכך היא מציבה חוק מוסרי גבוה יותר (אדם הוא אדם).
מומו גיבור "כל החיים לפניו" הוא בודד מאוד וחסרה לו תשומת לב. על בדידות זו הוא מחפה בדמיון (חברים דמיוניים) ובאימוץ כלב, הלבשת מטרייה בבגדי אדם והענקת שם (ארתור). כלומר, הבדידות מביאה את מומו ליצירה, בריאה וזהו רמז לכוח אלוהי (אולי גם הוא ברא את העולם מבדידות) הטמון במומו. זוהי אמירה נוקבת: גם ילד בן-זונה נוצר בצלם האלוהים ויש בו תכונות אלוהיות. הרומן מערער את יסודות הטוב והרע המקובלים (דווקא עלובי החיים הלא חוקיים טובים יותר מהחברה הצרפתית המקובלת).
נושא האהבה ברומן
נושא שעולה כבר במוטו של הרומן שמשמעותו: האהבה היא למשוגעים, אך טעם החיים קשור בשיגעון. עולה שאלת פירושו של שיגעון זה וכיצד הוא מופיע ברומן: מומו מאמין כי לא ניתן לחיות ללא אהבה. האהבה היא המאפשרת את ההישרדות הפיזית (דאגה של השכנים למזון בעבור רוזה) ואת ההישרדות הנפשית ( מומו מבקש למות עם מותה של רוזה). האהבה היא מאפשרת התגברות על הטבע, היא ניצחון של רוח האדם: "ראיתי ברור, שהיא כבר לא נושמת, אבל לא היה אכפת לי, אהבתי אותה גם בלי שתנשום." 194
למומו אין אפילו אם שתבקר אותו כמו את שאר הילדים במעון. הוא מסמל את שיא הבדידות. כאשר הוא מוסר את הכלב הוא זורק את הכסף שקיבל תמורתו- זהו דבר לא נורמלי לעשות אך מתקבל כדבר הנכון לעשות וכביטוי לאהבה. כלומר מומו מייצר היפוך לנורמות מקובלות כאשר הפעולה הלא שפויה הופכת לברורה מאליו. הנימה האירונית של הרומן (מומו מוסר את הכלב כי החיים אצל גברת רוזה קשים בשביל כלב והרי היוא עצמו חי שם!) מחדדים את הביקורת החברתית שהרומן מעלה: לאדם העני יש אכפתיות ליצורים החיים סביבו (כלב) ואילו החברה הצרפתית הגבוהה מתעלמת מעלובי החיים שבתוכה.
כפי שהזונות מוסרות את ילדיהן כך מומו וסר את כלבו- הנטישה של האם היא אינה דבר שלילי. כלומר האשמה אינה על האם אלא על חברה. האהבה היא אינה דבר אגואיסטי, אפשר לאהוב מישהו ולתת לו ללכת אם טוב לו במקום אחר: "אהבתי אותו כל כך שאפילו נתתי אותו." כאשר מגלה מומו כי "משלמים עליו" הוא מתאכזב ומיד הולך להתייעץ עם אדון חמיל (המורה הרוחני שלו). לאחר מסירת הכלב ואכזבת גילוי התשלומים מומו מתחבר למטריה ארתור? מה היתרון באהבה זו? דומם שלא ימות ולא יברח ולא יקבל תשלום. המטריה היא גם אלמנט שתפקידו להגן מפני הגשם. מומו זקוק להגנה. המטריה מקור לעידוד והיא מוזכרת גם בישיבה במקלט לצד גופתה של רוזה. ראמון מביא למומו את המטריה מהמקלט: מומו מזדהה עם המטריה: שניהם באותו מצב של עליבות (בכלב עוד אנשים ירצו אך איש לא יטפל במטריה).
ערכים ברומן "כל החיים לפניו"
במהלך הרומן "כל החיים לפניו" יש חתירה נגד החוקים של הממסד (זיוף תעודות זהות) ונגד חוקים של הטבע (גברת לולה מתנגדת לטבע שברא אותה כזכר, מומו מתנגד למותה של רוזה, גברת רוזה מתנגדת לגדילתו של מומו ומשקרת לגבי גילו) כלומר יש נסיון להגדיר את האדם מחדש: מעבר לחוקי ממסד וחוקי טבע.
ישנם דברים המפרידים בין אדם לאדם (זהות, מעמד כלכלי) אך יש דברים המחברים בין בני אדם. דווקא בשכונת העוני, בלוויל, אפשר לראות את הדומה בין בני האדם: הצורך שלהם באהבה והשתייכות.
האלטרואיזים של הגיבורים מוכיח כי ביסודו של האדם ישנו טוב על אף והחברה האנושית בכללותה מלאה באטימות ורוע (גזענות, שואה, אפליה על רקע מעמדי).
השימוש בשם פסבדונים קשור בביקורת החברתית של הרומן: הסופר מבקש להזדהות עם גיבוריו שהחברה מתעלמת מהם. הוא מוותר על זהותו (רומן גארי) ובכך כמו מתנגד לזהויות המוסכמות ע"י החברה וטוען כי אין חשיבות לכך אלא ליצירה: אדם הוא אדם ולא עקרוני מי הם הוריו (הורה=סופר) במה הם עוסקים ומה מוצאם.
השפה הגסה של "כל החיים לפניו" מבקשת לזעזע את הקורא הממוצע ולתת חווייה אורגינלית של רובע בלוויל בלי ניסיון לייפות אותו דרך השפה.
ראו גם:
