שנת 1960 הייתה שנה מכוננת בפוליטיקה האמריקאית ובפרט ובאופן שבו בני אדם בוחרים את השליטים שלהם בכלל. המתמודדים. המועמד הדמוקרטי הצעיר והמבטיח ג'ון פ.קנדי התמודד מול סגן הנשיא הרפובליקני הותיק והממולח ריצ'רד ניקסון. הנושאים שעל סדר היום, כמו תמיד, היו חמורים והרי גורל והבחירות עמדו להכריע, כמו תמיד, את עתידה של ארצות הברית שעדיין לא ידעה שהיא עומדת להכנס אל תוך הבוץ של מלחמת ויאטנם ואל תוך המהפכה התרבותית של שנות השישים.
זו גם הייתה השנה הראשונה בה צולם ושודר העימות המסורתי בין המתמודדים בטלביזיה. עד אותה שנה היו רגילים האמריקאים לשמוע את המתמודדים שלהם מכים זה בזה מעל גלי הרדיו, אך העלייה בתפוצה של מקלטי טלביזיה ביתיים והשיפור ביכולות השידור הפכו את 1960 לפעם הראשונה בה יכלו הבוחרים גם לראות את המועמדים מתווכחים בשידור חי. התוצאות של השינוי הזה ישנו את הפוליטיקה מאותו רגע ואילך.
ריצ'רד ניקסון לא היה גבר נאה במיוחד, גם לא עזר שבשבוע שלפני הדיון הוא היה מאושפז ולכן הגיע לבנבן וחיוור אל הצילומים, שם בהיותו גבר שמרן סירב שיאפרו אותו. ניקסון לא היה מודע כלל לשפת הגוף שלו וישב לאורך הדיון בתנוחה שגרמה לו להראות חלשלוש וקטן. לעומתו ג'ון קנדי הצעיר והחתיך העביר את השבועיים קודם לדיון בקמפיין בקליפורניה שטופת השמש שבמסגרתו הוא נסע ממקום למקום במכונית עם גג פתוח (בה גם ימצא בסופו של דבר את מותו מירי צלף), לא הייתה לו שום בעיה עם איפור והוא היה מודע לאופן שבו הוא מופיע לפני המצלמה והפגין נינוחות, בטחון וכוח.
התוצאות לא הותירו מקום לספק באשר למה מניע בוחרים: בסקרים שנערכו לאחר העימות זה ניקסון לניצחון חד משמעי בקרב האזרחים ששמעו את הדיון ברדיו. אולם בקרב אלו שצפו בעימות בטלביזיה, קנדי יצא המנצח.
מאז ועד היום הבינו פוליטיקאים כי האופן שבו דברים נראים, הדרך שבה הם מיוצגים לציבור, היא הגורם המשפיע ביותר על דעת הבוחרים, ולא מה שהמנהיג תכל'ס עושה. חומר למחשבה אגב התמונה הפוליטית במדינת ישראל.
להרחבת אופקים:
הבניית מציאות פוליטית בטלביזיה
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
