תיאוריה זו מדגישה כי תפיסת עולמו של היחיד היא פונקציה של המציאות שלו ולכן תפיסת העולם של כל יחיד, ייחודית לו בלבד. קמבס וסניג, 1959, טוענים שהאורגניזם האנושי פועל ללא הרף מתוך נטייה או שאיפה פנימית ללמוד ולהכיר את הסביבה שבה הוא חי, תהליך הלמידה הוא תהליך של הבחנה מפעילות כללית מאוד לפעילות ספציפית ומדויקת בהתאם למצב. האדם לא למד כל דבר אלא רק מה שבעל משמעות עבורו, מפני שהלמידה היא פונקציה של צורך והאדם מבצע את הפעולות הנדרשות בלמידה כי יש בהן כדי למלא את צרכיו. הלומד לא ילמד חומר שלא מספק את צרכיו. לכן, המורים צריכים להשקיע יותר מאמץ בהוראה, היות ולא תמיד החומר משמעותי עבור התלמיד, וכדי שיהיה ניתן ללמדו על המורה להכניס בו משמעות. לעתים הלמידה היא מתוך ציפייה לתגמול כמו תשומת לב, ציונים והערכות – הישגים לימודיים. ואכן קיימת טענה בקרב מורים רבים שתלמידים רבים לומדים למען הציון בלבד, אבל ביקורת זו צריכה להיות מכוונת כלפי עצמם, כי הם המכתיבים את דרך הלימוד. הגישה הפנומנולוגית מבקרת את האופן בו פועלת מערכת החינוך. עיקר הביקורת היא כי קיימת סתירה בין מטרת החינוך "להכשיר את תלמיד לחייו בעתיד" לבין עניינו של היחיד בסיפוק צרכיו המיידיים בלבד. בתיאוריה זו קיים הצד "האנושי", במרכז התיאוריה ניצבים האדם ועולמו הפנימי והתלמיד נתפס כאורגניזם מורכב שיש לו עולם פנימי מיוחד וייחודי- תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הביהביוריסטית של פעילות אוטומטית גירוי-תגובה. בשנות ה-90 זכתה התיאוריה להתחדשות בשמה החדשה למידה רגשית: המדגישה את הצורך של מעורבותו של התלמיד בחומר הנלמד וכוללת היבטים של הנעה, עמדות חיוביות כלפי הנושא וקשירת קשר בין הנושא הנלמד לבין צרכים לאו דווקא מידיים של התלמיד. מעורבותו של המורה היא אחד המרכיבים בלמידה רגשית והיא משפיעה על התלמידים: ככל שעניינם בנושא גובר, גוברת הערכת המורה ומשתפרים הישגיהם הלימודיים. גישתו הבלתי אמצעית של המורה וקרבתו לתלמידים המתבטאת לעתים בהומור, מגבירה גם היא את הלמדה אצל התלמידים, הומור יוצר אווירה חיובית ואווירה חיובית הכרחית בלמידה רגשית.
חזרה אל: למידה \ פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
