ספירת חכמה (קבלה)

נקודה מסוימת מבליחה לפתע פתאום או מפציעה נקודה של אור בתוך העלטה המוחלטת הזאת, זו  הספירה הבאה אחרי ספירת כתר, ספירת חכמה. החכמה היא הספירה הראשונה שנתגלתה. כל ששרוי מעבר לה שרוי מעבר לכל אפשרות של גילוי ויהיה שרוי מעבר לאפשרות של גילוי. אין גילוי באינסוף, אין גם גילוי בכתר. גם כאן מתגלה מיד מימד פרדוקסאלי – אין בהופעה הנקודתית הראשונה של החכמה שום מימד. אין שום תבנית, אין קווי אורך ורוחב ולכן בעצם הגילוי שחל בחכמה היא זוכה לכינוי "יש", אבל היות הגילוי הזה גילוי חלקי או נטול מימדים היא מתוארת כ"יש" שאיננו "יש". שוב כדי להבין את העובדה שיש כאן מצב ביניים שהוא על גבול ההשגה שלנו ובעיקרו מעבר לה. אמנם על החכמה הזו אפשר לעמוד, את מהותה אפשר לתפוס. יתר על כן, אפשר גם להגיע אליה בהתנסות מיסטית כלומר בעילוי ספיריטואלי מופלג יכול אדם להעפיל עד מעלה החכמה, אם כי ההעפלה הזו היא נדירה ביותר, ורק יחידי סגולה ובני עליה זוכים לקיימה.

הכתר נעלם לחלוטין, לעולם לא נגיע אליו. יתר-על-כן יש מקובלים שאומרים, שאם יגיע אדם לכתר או קל וחומר אם יגיע אדם לאינסוף – הוא לא יגיע. כי שם באינסוף או בכתר שגם הוא אינסופי הכל נמחק, כמו תנועה מעבר למהירות האור. שום דבר לא מתקיים בגבולו האינדיבידואלי, בייחודו. האני לא יכול לעמוד שם. ובכן בניגוד מוחלט לחוויה של "יורדי המרכבה" שתובעים מעצמם להדק סביב עצמם או סביב תודעתם את חישוקי אישיותם ולא להתבטל בתוך השטף העצום של החיים האלוהיים שמתגלים לעניהם, הרי האינטרס הקבלי הוא הפוך. הכל נכלל באחדות טוטלית על פי הקבלה, ואין יותר פרט שמעצם מעמדו כפרט קיים בגבול. לכן להגיע לאינסוף או לכתר פירושו להיבטל שם.

כנגד זה, מפגש עם ספירת החכמה אפשרי אף על פי שהמקובלים מדגישים שהוא באמת ליחידי סגולה שהם מעטי מעט, עצם האפשריות הזו אומרת הכל, כי בחכמה יש כבר בחינה של גילוי. למרות שהיא "יש" שאיננו "יש", הנקודה שהבליחה וגם אם היא מבליחה ונעלמת, חוזרת ונבלעת בתוך האינסופי, הרי מעצם הופעתה הרגעית יש לה בחינה של גילוי וקיום. הספירה השנייה, מכילה עוד אלמנט חשוב ביותר היא בעצם מוצא כל הקווים הקווים הנמשכים והמתפשטים, כלומר כל הקווים בעצם כלולים מלכתחילה בנקודה. אפשר לחשוב לרגע ולהבין שעל פי המקובלים העולם בכל ריבוי תופעותיו ובכל ססגוניותם הוא בעצם קווים קווים, קווי גבול שמחלקים את העולם לאורכו ולרוחבו ובריבוי מפגשיהם זה עם זה הם יוצרים את הגבולות ומעצבים את המחיצות, כלומר הם בונים את התופעות. אפשר אבל לומר שכל הקווים שכלולים בנקודה הם המציאות בכל ריבוי תופעותיה. ומכאן המסקנה ברורה- הנקודה הזו היא בעצם הפוטנציה המרוכזת של המציאות כולה. הכל גלום בנקודה הזאת והכל חבוי במעמקיה.

כדי לפתור את הבעיה התיאולוגית של קדמות העולם או חידושו, המקובלים מעלים רעיון חדש לגבי ספירת כתר. הם אמרים שהכתר הוא הופעה עצמותית של הרצון האלוהי. הכתר מתואר בזוהר כרצון. ההתלבטות באשר זיהוי הכתר כמחשבה או כרצון הייתה קשה. למרות עמדת הזוהר, היא אמנם קבעה הרבה מאוד, אבל בשולי העמדה הזאת נוצרו גם תפיסות חולקות. בכל מקרה עמדת הזוהר במקרה הזה היא חד משמעית הכתר הוא רצון, הוא הרצון האלוהי העליון. בתפישה זו של הכתר יש כדי להציע פתרון לבעיה – העולם לא נובע בהכרח מתוך המקור האלוהי, המקור האלוהי אינו כפוף לחוקיות שאין מפלט מפניה אלא הוא פועל פעולה של רצון שבעצם היותה כזו יש בה ספונטניות ,יש בה הכרעה ויש בה ריבונות, האל הוא הריבון שפועל כרצונו.

נוצר פרדוקס נוסף, הרי הרצון, אומרים המקובלים, על-פי מה שאנחנו מכירים בהתנסות האנושית הוא סופי מעצם מהותו. שהרי הוא משיג את תכליתו ומגיע גם אל קיצו (הפירוש של "תכלית" גם כ"סוף" בימי הביניים). בתיאור הכתר כרצון שיש לו סוף מקופלת סתירה בתיאורו כישות אינסופית או בתיאורו כ"אין". כדי ליישב את הסתירה המקובלים אומרים שאי אפשר לוותר על מעמדו של הכתר כרצון אבל זה רצון השונה לחלוטין מזה שלנו. בניגוד לזה שלנו, הוא רצון עקרוני נטול מושא. רצון האל זהו דחף פנימי שהוא כאין בו על מנת שיחשוף את הגנוז והחבוי חשיפה הדרגתית או היררכית כפי שנראה וכך יגבש את מבנה המציאות ואת מלכותיה.

החכמה היא פוטנציה ומבחינת פוטנציה היא מתוארת כשרויה בתרדמה ורק שתתעורר מה שגנוז בה וגלום יפרוץ ויתפתח. היא מתעוררת כשהכתר כרצון מקיש בה. הרצון שבכתר מקיש בה וכך הוא גורם לזעזוע פנימי שמכוחו הנקודה מתבקעת, זה התיאור שבזוהר. מה שגנוז בעמקי הפוטנציה הרדומה הזו מתבקע, הקווים הגנוזים בנקודה בוקעים באופן סכמתי הם מתפשטים לכיוונים שונים, קווי אורך וקווי רוחב, הצטיירות ראשונה של מימדים בתולדות אלוהים והופעה ראשונה זו של מימדים היא הבינה.

 

חזרה אל: מבוא לקבלה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: