לאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי הטוען, כי היחידה הפוליטית צריכה להיות חופפת ליחידה הלאומית. (יש קשר בין טריטוריה אוכלוסיה ולשלטון).
פגיעה בעיקרון זה מעוררת כעס ורגש לאומי. תנועה לאומית מונעת על ידי רגש זה.
עיקרון לאומי זה יכול להיפגע בדרכים שונות – שגבול פוליטי של מדינה לא יכלול את כל חברי הלאום. אפשר שיכלול את כולם אך גם יכלול זרים בו. ואפשר שיפגע בשתי הדרכים: גם לא יכיל את כל חברי הלאום וגם יכיל זרים לו. אפשרי גם שלאום יחיה בכמה מדינות ואז שום מדינה לא תוכל להכריז כי היא "ה" מדינה של לאום זה. עוד צורה שפוגעת בעיקרון הלאומי וכלפיה מגלה הרגש הלאומי רגישות גדולה במיוחד: ששליטיה של היחידה הפוליטית יהיו שייכים ללאום אחר מזה של הנשלטים.
לאומיות מבחינה רעיונית היא נהדרת – גג פוליטי לכל לאום, פלורליזם, שמירה על שונות תרבותית והפחתת מתחים בין מדינות. אומנם לאומיות היא לא תמיד כה נעימה וסימטרית…
חולשתו של אדם היא הדאגה לעצמו ולטובתו קודם כל וזה פוגע ומזהם את הרגש הלאומי.
כמו כן העולם בו אנו חיים לא מאפשר לאומיות "נעימה" כיוון שבעולם יש כל כך הרבה לאומים פוטנציאליים יותר מאשר יש מקום ליחידות פוליטיטות עצמאיות או אוטונומיות. אי אפשר לספק את כל הלאומיות לכולם ובאותו זמן.
כמו כן, גורמים זרים בלאום (בצורה מוגזמת) לא יאפשרו יחידה פוליטית נורמלית והם יפגעו בעיקרון הלאומי.
מדינה ולאום:
הגדרת הלאומיות נשענת על שני מונחים – לאום ומדינה.
מדינה על פי מקס וובר – רשות בתוך החברה שבידיה נתון המונופולין על האלימות הלגיטימית. משמע, בחברות מתוקנות, האלימות של יחדים או קבוצות אינה לגיטימית. קונפליקטים זה לגיטימי אך לא לפתור אותם באלימות. רק לסמכות הפוליטית המרכזית, ולמי שהיא ממנה יש הסמכות להפעיל אלימות. כוח הוא אמצעי להשתתת סדר. לכן רשאית לנקוט רק רשות אחת בחברה, רשות מיוחדת וממושמעת, ריכוזית מאוד ומזוהה בבירור. רשות, או מעין קבוצה של רשויות אלו היא מדינה.
אומנם, גלנר טוען כי הגדרה זו לא מספיקה כיוון שיש מדינות שלא נוהגות כך והן עדיין מזוהות כמדינות. העיקרון המונח ביסודו של וובר תקף גם כיום במערב.
על מנת שתתקיים מדינה חייב להיות חלוקת עבודה. במקום שאין בו חלוקת עבודה בחברה, אי אפשר להתחיל לדבר על מדינה. אך לא כל התמחות (גם אם מדינה מתמחית בחלוקת עבודה) מספיקה כדי להוליד מדינה.
המדינה היא התמחות והריכוז של השמירה על הסדר. המדינה היא אותו מוסד או קבוצה של מוסדות העוסקים במיוחד בכפיית סדר. (הם יעסקו בעוד דברים אך בעיקר בסדר).
מדינה תתקיים כאשר הרשויות המתמחות בכפיית סדר (בתי משפט ומשטרה) התפצלו משאר החברה. רשויות אלה הן הן המדינה.
בעיית הלאומיות עולה כאשר לחברה אין מדינה. לאומיות תופיעה רק בסביבה שבה קיומה של המדינה כבר מובן מאליו. תנאי הכרחי (אך לא תנאי מספיק לבדו* ללאומיות הוא מקום שבו רואים ביחידות פוליטיות מרוכזות כמובן מאליו וכנורמה.
בחברה השיבטית לא היו מדינות, כל אחד לעצמו ולסביבתו המצומצמת. אח"כ היו מדינות אך לא לכולם ובסוף אין איש שאין לו מדינה. עדין, לכל מדינה צורה שונה. חברות תעשיתיות הן עצומות בגודלן ורמת חיים שהן מטרגלות לה, תלויות בחלוקת העבודה ובשיתוף פעולה מורכב.
בעיית הלאומיות כאמור לא תתעורר כשאין מדינה אך גם לא תתקיים בכל מדינה שהיא. להיפך, היא מתעוררת רק במדינות אחדות.
הלאום: אדם צריך לאומיות! קשה לדמיין בעולם המודרני אדם ללא לאום יותר מאשר אדם ללא מדינה. זוהי שוב חלק מבעיית הלאומיות כיוון שהיא הפכה את ההשתייכות ללאום לתכונה מהותית של האדם (כמו שיש לו אף ורגליים) למרות שהיא איננה כך. לאום ומדינה תלויים זה בזה וכדי שאחד יתקיים גם השני צריך להתקיים. אך לפני שנועדו זה לזה המדינה והלאום היה על כל אחד להתהוות. המדינה הופיעה ללא ביועו של הלאום. ואין ספק כי ישנם לאומים שצמחו ללא מדינה משלהם.
הגדרות זמניות ללאום: 1 . שני אנשים בני אותו לאום אם ורק אם הם שותפים לאותה תרבות (=מערכת של מושגים, סימנים, אסוציאציות ואופני התנהגות ותקשורת).
2. שני אנשים בני אותו לאום אם ורק אם הם מכירים זה בזה כשייכים לאותו לאום. במילים אחרות :האדם הוא שיוצר את הלאום. הלאום הוא מוצר של אמונותיהם, נאמנויותיהם ואחוותיהם. קבוצה סתמית של אנשים (תושבי טריטוריה מסוימת או דוברי אותה שפה) נעשית ללאום אם וכאשר אלה שחברים בקבוצה הזו נחושים בהכרתם של חובות וזכויות אחד כלפי השני. ההכרה שהם רואים זה בזה חברים לאותה קבוצה היא ההופכת אותם ללאום ולא השפה שלהם השונה מקבוצה אחרת של אנשים.
[…] למדתי על אקדמאים כמו ארנסט גלנר או בנדיקט אנדרסון, שדיברו על הלאום כזהות דמיונית, […]