המהפכה הצרפתית מולידה שני סוגים יסודיים של תגובות:
1.ניסיון לפעול בהתאם לקווים המהפכניים הקוראים לביטול מוחלט של הפיאודליזם, ליתר דמוקרטיזציה ולגישות חברתיות וכלכליות בעלות אופי ליברלי.
2.ניסיון לבלום את שטף השינויים ולהחזיר את "הסדר הישן" על כנו.
הליברליזם והלאומיות הם תגובות פוליטיות-חברתיות להלם שגרמה המהפכה הצרפתית
-לכאורה הם עולים מלמטה, אבל מכוונות אותם שכבות שליטות המאחדות בכוח קבוצות אתניות הכופות תבניות משותפות כמו האחדת שפה, המנון, דגל, פרלמנט משותף, גופים כלכליים משותפים.
קווים שמרניים לאחר מפלת נפוליאון: (קונגרס וינה, 1815)
הלחץ הרעיוני שהפעילו המהפכנים והלחץ הפוליטי שהפעיל נפוליון גרמו לשליטי אירופה לחשוש מפני הבאות. ניסיון הבלימה של השינויים הקיצוניים הגיע לשיא בכינוס קונגרס וינה. הקונגרס, שאותו אירחה הקיסרות האוסטרו-הונגרית, התכנס לאחר תבוסתו של נפוליון בונפרטה, על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה. השתתפו בו נציגים של כל מדינות אירופה. הדיונים נתמשכו כמעט שנה.
מטרת הקונגרס: השבת אירופה למצב שהייתה בו לפני המהפכה הצרפתית ולפני כיבושיו של נפוליאון.
בפועל: הקונגרס נתפס כאירוע נוצץ שרק מעטות מהחלטותיו יושמו (כולל ביטול העבדות – רעיון שיושם בארצות אחדות). הקונגרס אינו מסוגל למחוק את העבר הקרוב.
אירופה נוטה לצד המהפכני והלאומי, והם שיעצבו את דמותה במאה ה-19 באורח משמעותי יותר.
זרמים ליברליים חדשים – כיוונים:
# כלכלית: בעלי הון שואפים לשמור על כוחם הכלכלי באמצעות חירויות או העדפה מצד הממשל. הם דורשים laissez faire (כלכלת שוק חופשי ללא התערבות כמעט של הממשלה) אבל גם הגנה (בחקיקה, במכסים).
#חברתית: דרישה למעורבות גדלה של אזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות. מועמדים – גברים מעל גיל מסוים (שילך ויפחת), משלמי מס בגובה מסוים. הפחתת שיעור המס הנדרש כ"כרטיס כניסה" להצבעה תאיר את בעיית הנשים: גבר משוגע/ פושע/ עני יכול להצביע, ואישה עובדת ומשכילה מנועה מכך. שינוי סופי – רק במאה ה-20.
# מדינית: דרישות של קבוצות אתניות להשתחרר משלטון זר למען הקמת מדינה עצמאית (איטליה) או קבלת אוטונומיה נרחבת (פולין). הבעיה תאפיין את אירופה גם במאה ה-20 (צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה).