הסיכום להלן יעסוק בכתיבת זכרונות של חיילים ממלחמת העולם השנייה, וכיצד הם יכולים לשמש כמקור היסטורי. אחד הספרים הטובים בנושא הוא של סמואל היינס hynes שמשתמש בספרי זכרונות של חיילים בריטיים ואמריקאים ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמת ויאטנם. למה חיילים כותבים את זכרונותיהם? מתוך צורך לפרוק את חוויות המלחמה, רצון לזכור ולשתף את הציבור כדי שהדברים לא ישכחו. לעיתים גם מדובר בחיילים שלא יכולים לדבר אם בגלל מעצור רגשי, או חוסר במאזינים קשובים. היותו של החייל בשדה הקרב נותנת לו מקור סמכות, לעומת מי שלא השתתף בקרבות. יש פה אמירה בעייתית למקצוע ההיסטוריה – אי אפשר להניח שמי שלא היה שם לא יכול להבין ולדעת מה קרה שם. לעיתים דווקא ההיסטוריון שנהנה מפרספקטיבה של זמן ותמונה כללית יותר יכול לדעת הרבה יותר. אחד הדברים שמאפיינים את כתיבת הזכרונות הוא ההתרפקות על העבר עם נימה של נוסטלגיה. הסיבות לכך הן: הגעגוע לאחוות הלוחמים; הגעגוע לנעורים; הערכים המתגלמים במלחמה: אומץ, הקרבה, נחישות; החוויה המבגרת, היציאה מהבית, החוויה של לראות עולם; החיילים מרגישים שהם קשורים לאירועים הגדולים של ההיסטוריה; התחושה של שייכות לצד של הטובים ("המלחמה הטובה").
איזה מין סוג של כתיבה זו: זה מזכיר 3 סוגים של כתיבה: כתיבת מסע, אוטוביוגרפיה, תיאורים היסטוריים. בכתיבת זכרונות חיילים אכן יש משהו מכל אחד מהז'אנרים הללו, אבל בהבדלים משמעותיים: תיאורי נוף ותיאורי הארצות הזרות שם הם מחרידים ולא מעוררים רצון לבקר באותם מקומות כפי שקורה בכתיבת מסעות. בהשוואה לאוטוביוגרפיה, יש דגש מאד חזק על שנים ספורות בחיים, ולא תיאור כללי של החיים, וכן לעיתים יש תחושה של התנכרות בעצמך, הכותב לא יכול להבין את הדרך בה התנהג במלחמה. כמובן שיש הבדלים ניכרים מכתיבה היסטורית: זה משהו מאד נקודתי, אין פה תיאור כולל של האירועים ההיסטוריים. בד"כ אין את התמונה הכללית. בדרך כלל הכתיבה מתעלמת מהשאלה למה משהו קרה, למה נכנסו לקרב מסויים. עוד שאלה שלא מתעניינים בה היא מי ניצח בקרב מסויים. הניצחון של החייל הוא לשרוד. בהיסטוריה צבאית השאלות המרכזיות הן הסיבות לקרב, האסטרטגיות שננקטו בו וזהות המנצח, ואילו בכתיבת זכרונות השאלות הללו הן שוליות בדרך כלל.
אז מה הערך ההיסטורי של זכרונות חיילים? להבין את החוויות של החיילים, של האדם מהשורה שנמצא בשטח. זהו פן שלא נמצא בכתיבה היסטורית מסוגים אחרים.
אחד הדברים שמאפיינים את מלחמת העולם השנייה הוא ההשפעה של מלחמת העולם הראשונה בכלל, ובפרט על הדרך בה המתגייסים ראו את הגיוס. רוב הספרות הקאנונית של המלחמה הגדולה כבר היתה נפוצה ומוכרת. זו לא מלחמה רומנטית על סוסים, אלא ברור שזו מלחמה מודרנית וטכנולוגית, עם כוח הרס עצום. למרות כל זאת יש התלהבות מסויימת של המתגייסים. במלחמה הזו היתה ודאות מוסרית כל הזמן, אך בד"כ הסיבות שהמתגייסים מציינים לא היו מוסריות, אלא פרוזאיות ואישיות. מעבר לכך זו היתה מלחמה דמוקרטית במובן שכולם התגייסו אליה, ללא קשר למוצא אתני, חברתי, כלכלי ואפילו מגדרי. היתה תחושה שכולם נלחמים ביחד. במלחמת העולם השנייה יש הפיצול בין החזיתות של אירופה-צפון אפריקה לבין הזירה הפאסיפית. המובילות של המלחמה לעומת הסטטיות של המלחמה הקודמת. הסטטיות של המלחמה הראשונה גרמה לפגיעה מוראלית קשה, וגם הופכת את הסיפור להרבה פחות מעניין… במובן הזה זה גם מסביר גם חלק מהסיבות שקראו למלחמה "המלחמה הטובה" – זו היתה מלחמה כפי שמלחמה צריכה להיות, עם קרבות מוביליים, עם תנועה וכיבוש. חיילים עברו הרבה מאד חזיתות, והדבר בא לידי ביטוי בזכרונותיהם. נושא מעניין נוסף היה המבצעים המיוחדים. אמנם לרוב לא היתה להם השפעה גדולה על גורל המלחמה, אבל הם סייעו להעלאת המוראל של האוכלוסיה.
אלמנט נוסף היה של החשיבות של המכונות, אך הדבר לא גרם להוצאתו של האדם מהתמונה, אלא להפך, האינדיבידואל הפך למאד חשוב. הדוגמא הבולטת היא של הטייסים הבריטיים בקרב על בריטניה.
הפלישה לנורמנדי: 7,000 כלי טיס, 50,000 כלי רכב וכן הלאה. בדר"כ החיילים מתארים את המסה של האנשים והציוד. האדם נעלם בתוך המסה הזו. תיאורי הנוף שנהרס, תיאורי המפגש עם האוכולסיה המשוחררת, המפגש עם צבא האויב המובס. בשלב זה הגרמנים כבר גייסו ילדים ממש צעירים בגילאי 11-15, והמפגש עם הילדים חיילים הללו גרם להלם של ממש.
החזית היפנית: היחס לחייל היפני הוא שונה מהיחס לאוייב האירופי. השנאה העזה כלפיהם נבעה בין השאר מהגזענות, אבל גם בגלל הנכונות להתאבד שהיתה מאד מפחידה, וגם בגלל הפרופגנדה האנטי-יפנית בארה"ב הציגה אותם כאכזריים וברוטליים אפילו יותר מהגרמנים. יש לזכור שהגרמנים דאגו להציג פנים הרבה יותר הומניות בחזית המערבית לעומת מה שעשו בחזית המזרחית. קמיקזה = רוח האלים. המלחמה לא הסתיימה באופן רגיל: מחנות ההשמדה באירופה, ופצצות האטום ביפן. ביפן היתה כל הזמן הרגשה שעומדת בפתח פלישה ליפן. כאשר הפלישה הזו לא התרחשה היתה הרגשה גדולה של הקלה, אך באופן מוזר גם סוג של אכזבה, כאילו המערכה האחרונה של ההצגה נעלמה…
חזרה אל: היסטוריה של מלחמת העולם השנייה
