אורלי לובין \ אישה קוראת אישה – סיכום

המאמר "אישה קוראת אישה" של אורלי לובין מגיב למאמר "לקרוא כאישה" של ג'ונתן קאלר.

תיאוריות פמיניסטיות ניסו בתחילה לתת מקום לאישה במסגרת מודלים אוניברסליים של תיאוריות קריאה. לאחר מכן הן ניסו להמיר את המנגנון ה"אוניברסלי" עצמו במנגנון חתרני. כאן הבעיה היא להגדיר "קריאה נשית" ואת ההבחנה שלה מקריאה גברית.

הבעיה שקאלר מציג בכל הגדרה כזו היא הכפילות בין קריאה נשית כעמדה תיאורטית, לבין קריאה נשית מתוך ניסיון של זהות נשית שנגררת ממהות נקבית. (זוהי הכפילות של "ניסיון" בתור מה שצריך להיות קיים מלכתחילה, לבין "ניסיון" כמה שיש לרכוש, לייצר.) בכל מומנט של ביקורת פמיניסטית יש, לדעתו, את הכפילות הזו.

  • אם אמרנו שקריאה נשית היא מתוך ניסיון של זהות נשית, אנו משמרים את העמדה הייחודית של אישה בחברה, אך איבדנו את העובדה שנשים בפועל אינן קוראות כנשים, ולכן קריאה נשית חייבת להיות מעשה שמכונן ניסיון נשי ייחודי שלא היה קיים קודם לכן – מעשה של התנגדות, של יצירה, ושל שינוי חברתי.
  • אם אמרנו שקריאה נשית היא עמדה תיאורטית, איבדנו את המקום הייחודי של אישה בחברה, את האופן בו החברה מבנה אותה, שִטָחנו את כל ההבדלים. איבדנו את "היות אישה" כנתון ראשוני.

הפתרון של לובין הוא להפריד בין שני סוגי קריאות: קריאה נשית וקריאה פמיניסטית.

שתיהן מהוות קריאה חתרנית: קריאה שמנסה לכונן את האישה כסובייקט במרכז, לעומת טקסט הגמוני שמעמיד אותה בתור אובייקט, בתור שוליים. זוהי קריאה נגד הטקסט שמכוננת מחדש את הסובייקט שמעמדו נאבד בטקסט.

ההבדל:

  1. קריאה נשית – קריאה חתרנית של כל אישה לכל טקסט. הישרדותית.
    ניסיון של האישה לשרוד טקסט שמעמיד אותה בשוליים והופך אותה לאובייקט. מאז ומתצמיד נשים היו צריכות לשרוד טקסטים כאלה בתרבות.
  2. קריאה פמיניסטית – אקט מודע ופוליטי, שיכול להתבצע לא רק על ידי נשים. אקט מכוון, מתוך מודעות למוגבלות של הקריאה הנשית סתם (בשל המוח הגברי המושתל באישה).

ההבחנה נועדה לשמר את המעמד הכפול של "לקרוא כאישה" – 1. בתור נתון ראשוני של "היות אישה", 2. בתור אקט פוליטי שצריך לכונן זאת.

הדינמיקה היא בין קורא ממוקם תרבותית לבין טקסט ממוקם תרבותית.

הבחנה בין סוגי טקסטים.

  1. הטקסט ההגמוני

בונה עולם פטריארכלי, לפי הנורמות השליטות בחברה, ומפעיל על הקורא כוח לקבל זאת. אין בו פתח להגדרת הסוב

מזמין "קריאה חתרנית": יש לחשוף את מנגנוני השליטה ההגמוניים שהוא מפעיל.

ההבחנה כרוכה בחשיפת הנחות היסוד ותפיסות העולם ההגמוניות והפטריארכליות שמוצגות בתור טבעיות והכרחיות, כהיסטוריות, כוחניות ולא-הכרחיות. (כמו מיתוסים של רולאן בארת ומרקסיזם).

  1. הטקסט ההגמוני-לכאורה, אך החתרני במסווה,
  2. והטקסט החתרני במובהק.

מזמינים "קריאה שחושפת את חתרנותם".

בטקסט חתרני מוסווה יש משהו, איזשהו פתח, שמאפשר קריאה שחושפת בו חתרנות. צריך להראות זאת, ולהראות את החתרנות.

  1. הטקסט שמעמיד את האחר במרכז מלכתחילה

מזמין "קריאה מזדהה". אין צורך להיות חתרני, ניתן לכונן את הסובייקט ביחד עם הטקסט.

קריאות כאלה פתוחות לכל "אחר", ולא רק לנשים.

 

חזרה אל: סיכומי מאמרים במגדר ופמיניזם

בודהה על משמעות הסבל והאושר

האם הרצון שלו באושר הוא המקור לכל הסבל שלנו? רעיון הסבל עומד ביסוד תורת הבודהיזם ובבסיס הדרך להשתחרר ממנו שהציע בודהה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: