תיקון אמנותי \ רות אלמוג
הסיפור "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג מתמקד בחפציבה, נערה שיושבת בכיתה בזמן שיעור, מקשיבה למורה ומחשבותיה נודדות. הקטע הראשון מכניס אותנו לקרבה מאוד אינטימית עם חפציבה, שכן אנו יודעים מה הן תחושותיה ומה הן מחשבותיה. היא נזכרת בביקור שערכנו לפני כמה שנים בבית החולים "הירקון"
, כשאביה היה חולה. הזמן מאוד מבולבל וקשה לנו לברור את האירועים המדויקים, שכן התיאור הוא ארוך מאוד. התחביר משתמש במשפטים מורכבים וארוכים והוא מאוד אסוציאטיבי. אין רצף כרונולוגי- לכתיבה כזו קוראים זרם התודעה והיא באה לחקות מחשבה. יש כאן שני סיפורים מקבילים- הביקור בבית החולים והיום בו אביה מת. אבל, לוויה וקריאה, אבל האירועים לא מסופרים ברצף.
האירוע הגרעיני שסביבו העלילה נסבה הוא מות האב, והאירועי הלוויני הוא תיקון הקרע בסרפן וכל מה שקורה בעקבות זאת. מבחינת מישורי הזמן, יש עומס עצום- יש שיעור מולדת עם המורה לוי, יש נסיגה בזמן ואז נסיגה נוספת, כשהיא נזכרת במורה ד"ר אייזנר שלימד אותה בכיתה ה' והיה מורה מתחשב, שהראתה לו את יצירותיה ואז עזב ועבר דירה. בסיפור ישנו מספר כל-יודע המדווח על חפציבה מנקודת המבט שלה.
בהפסקה חפציבה יוצאת לשירותים ושומעת איך חברותיה מדברות עליה ועל התיקון האומנותי שעשתה. המספר חוזר על המילים "אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה." מספר פעמים. העובדה שיש חזרה על המילים האלה מושכת את תשומת ליבנו ואכן מתברר שיש פה אמירה אירונית, שכן חברה טובה היא.. לא. אפילו להיפך. בקטע הראשון, כשהיא נזכרת בביקור אצל האב, יש עומס פרטים. התיאורים מפורטים: "תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בינה לבינן."
האקספוזיציה בסיפור מסתיימת ב: א) בסוף המשפט הראשון בעמ' 8 כשהמורה 'מעיר' את חפציבה. ב) עמ' 9, סוף הפסקה הראשונה, כשהיא יוצאת לשירותים בסוף השיעור.
אנאלפסיס:
נסיגה בזמן במהלך הסיפור- במישור אחד מתקדמים בסיפור וברובד השני- הולכים אחורה.
בזיכרון של חפציבה באביה השוכב יש דבר בולט מאוד והוא רגשי האשם שמלווים אותה בנוגע לעובדה שהיא בקושי זוכרת את תווי פניו של אביה. בנוסף, זה שהתעניינה יותר בנער שישב ליד, מאשר באביה.
כשהבנות מדברות בשירותים על התיקון של הסרפן אנו מבינים את משמעות כותרת הסיפור- אותו תיקון "רודף" את חפציבה וחברותיה לא סולחות לה על כך שהיא בעצם לובשת את הבגד שלבשה בעת האבל. לתיכון יש משמעות כפולה- גם תיקון הסרפן, וגם תיקון פנימי- של האבל. העובדה שהיא חוזרת לחיים- צוחקת, מחייכת, שמחה, רוקדת- קשה להן להתמודד ולקבל את זה.
ההווה, מה שקורה בסיפור, לפחותך בהתחלה- הוא די זניח. המחשבות והזכונות הם העיקר. ישנם שני נושאים בסיפור: הזמן והגיבורה.
הגיבורה- חפציבה. מדרש השם של הדמות אומר שהיא ילדה רצויה, שחפצו בה. יודעים עליה שהיא נחושה, היא יודעת להשיב כשמדברים אליה. (המורה, כשהיא מקשקשת) צינית, תקיפה- נובע מהכאב שלה. היא מתבודדת, מופנמת. נמצאת הרבה לבד. אינדיווידואליסטיתת. אין לה מישהו קרוב שתוכל לשפוך בפניו את ליבה. היא יצירתית, אומנותית. היא מנסה להנציח את אביה בעזרת הציור.
יש לה פנקס שבו היא כותבת שירים, סיפורים, על אמנים…
חפציבה הולכת לפעולה בתנועה. היא חווה שם סוג-של תקיפה מינית על-ידי ברכה שווילי והיא רוקדת, בדרך הביתה מתייסרת על כך וחושבת 'מה יגידו', וכשמגיעה הביתה מותקפת שוב על-ידיד שלום המשוגע. יש אנלוגיה בין שני המקרים: בשני המקרים חשוך- "יציע אפל" "גוש אפל". יש אנלוגיה בין הדמויות- ברכה מוצגת כמטורפת, במידה מסויימת, וגם שלום המשוגע. שניהם מנשקים אותה בכפייה.
ההקבלה בין 2 המקרים מדגישה את חוסר האונים, הבלבול, סערת הנפש שבה נמצאת הגיבורה. היא מנסה להתרחק מתקיפה אחת ונתקפת שנית. יש חדירה לפרטיות לאינטימיות שלה. זה קורב שוב ושוב בסיפור עד שלבסוף הן מנסות לגזור לה את הסרפן בקטע הסיום כשחפציבה נמצאת בכיתה בהפסקה והחברות מקיפות אותה. הבנייה של המתח היא בכמה מישורים: הבנות מתקרבות אליה במבנה של חצי סהר, ואז היא מקבלת סטירה מברכה שווילי. הוא מתאר את הסטירה בצורה מפורטת, מכריח אותנו לפרק את הפעולות ולהבין מה קורה. זה נקרה הזרה.
הזרה:
האטה מוגזמת של הטקסט, ההזרה מנסה לפרק אתל החוויה, להקשותל את התפיסה, וזאת על-מנת להחזיר למילים את הכוח והמשמעות שלהן. אנו צריכים להתייחס לכל מילה כדי לפענח את החוויה וכך החוויה עצמה מועצמת.
במהלך התקרית חפציבה משננת את הפסוקים מהפרק בירמיהו. בפרק זה הנביא מתלונן בפני האל שאנשי עירו ניסו להתנכל לו ונכשלו. בקטע זה, הציטוט סמלי גם לחפציבה שחברותיה מתנכלות לה. "מדוע דרך רשעים צלחה"- החברות הן הרשעים- הן עושות מעשה חסר לב. לאחר מכן- מדברת על בוגדים. חשה נבגדת מצב החברות, ביה"ס, אלי וייס, אמא שלה, כל הסביבה… "קרוב אתה בפיהם ורחוב מכליתיהם"- בפנים, הם אינים אנשים מוסריים באמת מכיוון שביחסם לחפציבה הם מביעים ריחוק.
המשפט האחרון בספר: "הייתה עלי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על-כן שנאתיה." היא אומרת לאסתר שטראוס בעצם שהסביבה שלה מאימת עליה ומפחידה אותה, והפכה למקום לא בטוח. היא לא סולחת לה ומרגישה שנאה כלפיה. דרך משפטים אלו, מבטא הכתוב את אכזבתה של חפציבה מיחס הסביבה אליה ואת הביקורת שיש לה על החברה, שנוהגת בה בחוסר צדק וצביעות.
בסוף הסיפור כשחפציבה מקבלת מחזור, חפציבה עוברת תהליך התבגרת ותהליך של עיבוד של האבל על אביה. יש הדגשה של תהליכים יסודיים בחיים- הסיפור עסק במוות ועתה מוגשים החיים ע"י המחזור שמסמל פיריון, התחדשות וחיים.
העובדה שהסרפן הוא זה שמוכתם היא סמלית- הוא היה המקור לכל האירוע והתיקון האמנותי שבו, ועכשיו היא נפטרת ממנו, היא משליכה אותו לפח.
הסרפן מסמל גם את חפציבה עצמה ואת ילדותה- היא עבה וכהה וסגורה, מתבודדת. עתה היא מסיימת את תהליך זה ומתבגרת.
