העלילה בסיפור "המלבוש" של ש"י עגנון פשוטה למדי: חייט עני שקיבל מלאכה לתפור בגד לשר וממש לפני סיום הבגד, כאשר כל מה שנותר הוא תיקונים קלים, נכנס למצבים המעכבים בעדו מלהשלים את המלאכה ואף פוגמים את הבגד. התסבוכת אף מובילה למותו של החייט בטביעה בנהר.
הסיפור 'דורש' את קריאתו כמשל. המפתח שניתן לכך הוא הזהות הכמעט מלאה בין תיאור הקב"ה ובין תיאור דמותו של השר. מכאן שמשימת תפירת המלבוש היא משימה הקשורה לקב"ה ולמעשה נדרשת מכל יהודי.
שמו של החייט נזכר פעם אחת ובדרך אגב: ישראל. השם הזה מבטא את הרעיון שהסיפור של החייט הוא הסיפור של כל יהודי. החייט קיבל מהשר בדים להכין מהם מלבוש, ז"א מקור הבגד הוא מהשר, אבל מי שהופך את הבגד לבגד הוא החייט במלאכתו. ובנמשל: כל אדם מקבל מהקב"ה את נשמתו, נשמת אלוה ממעל. אולם, ה'פרויקט' הדתי עלי אדמות הוא השלמת הנשמה, השמירה שלה כטהורה וזכה. המניעות העיקריות מהשמירה על 'שלמות' הנשמה הן צרכי הגוף ופיתוייו. כך גם בסיפור: מה שמונע מהחייט להשלים את המלאכה הם עניינים גשמיים לחלוטין: אוכל, שתיה, שינה, שיחה בטלה והירהורים.
חשוב לתת את הדעת למצב בו מתחיל הסיפור: שעות ספורות לפני מועד מסירת הבגד לשר, עדיין יושב החייט ומנסה להשלים את הבגד. החייט לא הספיק ונזכר לנסות ולהשלים את המשימה רק ממש לפני מועד המסירה. לאור העובדה שאינו מצליח לגייס כוחות ולהתגבר על פיתויים גם ברגעים אחרונים וחשובים אלה, ניתן להסיק שכך הייתה התנהלותו במשך כל ימי העבודה על המלבוש.
קיימת בסיפור הטרמה למוות: החייט מדליק נר ושותה יי"ש. ממש כמו ב'יארצייט' (יום זיכרון). הוא אף מהרהר בשאלה חייו של מי יסתיימו קודם, חייו של הנר או חיין של 'אותו אדם' (והכוונה בכך היא לעצמו). התחושה העיקרית בסיפור היא תחושה של מחנק: הסדנא הקטנה והחשוכה של החייט, השמש ששוקעת והיום שקצר. בכלל בסיפור שעות היום קצרות והחשיכה נוכחת יותר. גם כאשר החייט מובל אל השר הוא נמצא כל הזמן בחללים סגורים, הדבר עשוי לרמוז על הקבר שמצפה לכל אדם בסוף חייו.
למרות שלא השלים את המלאכה, נותן השר לחייט עוד זמן לתקן. במקום לשנס מתניים ולעבוד, מנצל החייט את הארכה שניתנה לו דווקא לישון ולמחרת אף מבלה את רוב היום בבית המרזח. בצד ההתנהלות הבעייתית הזאת, ניכרת גם הדרדרות בתפקוד הדתי היומיומי של החייט: הוא אינו זוכר אם בירך ברכת המזון, ולא מנסה להשלימה. הוא אינו מרוכז בתפילת השחרית, את תפילת המנחה הוא מחמיץ ומתפלל אותה כשכבר שקעה השמש. הוא מעליל על בעל בית המרזח שגזל ממנו כסף וכשמגלה שההיפך הוא הנכון ובעל בית המרזח אף נתן לו עודף מיותר, הוא לא טורח להשיב את הכסף מיד. עוד בהקשר הזה הוא היחס לאשתו: הוא משקר לה ומדבר אליה באופן לא ראוי.
אשת החייט היא דמות שדרכה משתקף היטב מצבו העגום של החייט. אמנם המשימה שלה קשורה אך ורק לענייני הבית אך ניכר שהיא מבצעת את מטלותיה היטב: היא מכינה את הארוחות בדיוק בזמן, ומגישה אותן חמות. כאשר החייט נעדר מהבית כמעט יום שלם היא שומרת את המזון ומוסיפה אותו למנתו למחרת. היא מצליחה לצבור בעוד הוא כל הזמן בחוב ובמחסור (עם זאת ראוי לתת את הדעת לכך שכל העיסוק של האישה הוא בעניינים הגופניים המעכבים ואולי היא אף מסמלת את הזמינות והקלות בה ניתן להתפתות לכך).
לקראת סוף הסיפור העניינים יוצאים מכלל שליטה: החייט כבר אוכל ממש ליד המלבוש ואף מלכלך את הבגד באוכל ומקלקל אותו בכך (הנשמה מזדהמת). במהלך הנסיון לשטוף את הבגד בנהר הוא טובע ומת.
הסיפור "המלבוש" כתוב בכנות ובהבנה עדינה מאוד של נפש האדם ולפיכך גם ללא ההקשר הדתי אפשר לחוש כאן את ההחמצה הגדולה שהחיים האנושיים מזמנים לנו כמעט מידי יום בתחומים רבים.
עניין חשוב בסיפור של עגנון הוא ההתנהגות של משרתי השר, שעשויים להתפרש בנמשל כמלאכים או שליחים של הקב"ה. בסיפור מתגלה פער בין הטוב והעדינות של השר ובין הגסות והאכזריות של שליחיו. אולי עגנון נוקט כאן עמדה לפיה הרע בעולם הוא אמנם שליח של הקב"ה כדי לחנך את בני האדם, אך יש לו אוטונומיה מסויימת בתפקודו בעולם.
אולי יעניין אותך:
מדוע קרא לעצמו ש"י עגנון כפי שקרא? ואיך זה קשור להמצאת הרכבת, החלום האמריקאי והחילון
