רעידת אדמה בצ'ילה-היינריך פון קלייסט
הקדמה: פון קלייסט סופר ומחזאי גרמני נולד בשנת 1777 התאבד בשנת 1811 יחד עם בת זוגו ליד ברלין. נחשב לאחד המספרים הגדולים והחשובים. פיתח סגנון מיוחד תמציתי ויבש לכאורה. מבחינת נושאיו הוא מייצג נאמנה את הסיפורת הרומנטית באירופה-חוסר אמונה בתרבות האנושית וסגידה והערצה לדברים המסתוריים והאפלים שבטבע (גם בטבע האדם) שהם חזקים ונעלים על התרבות. יש בספוריו מחאה נגד הממסד, ובעיקר כנגד הכנסיה.
תוכן הסיפור:
ג'רונימו וג'וספה הם זוג נאהבים מן העיר סנטיאגו של אמצע המאה ה-17 שאהבתם האסורה מולידה תינוק. הם נאסרים ע"י הממסד והכנסיה של צ'ילה ועומדים להיות מוצאים להורג. רעידת אדמה מצילה את חייהם-אך לא לזמן רב. המון פרוע ומוסת רוצח את שניהם בכנסיה ובחיים שורד רק תינוקם.
נושא הסיפור:
"רעידת האדמה בצ'ילה" הוא בעצם סיפור הרפתקאות בעל מסר של מחאה כנגד הממסד. כמו בסיפורי הרפתקאות (סיפורי עלילה) הגיבורים נמצאים במציאות המתנכלת להם ולחייהם והם נעים בין תקווה לייאוש, בין הצלה למוות- עד הסוף המר. עקב החלוקה הברורה לטובים (הגיבורים וידידיהם) ורעים (אנשי הממסד וההמון המוסת על ידם) אפשר גם לדבר על סיפור מחאה. בו הטובים נרצחים ע"י הרעים. לאה גולדברג מכנה את הסיפור הזה "סיפור טרגדיה" משום שהגיבורים דומים קצת לגיבורי טרגדיה בכך שהם תורמים בתמימותם למותם.
מבנה הסיפור:
חלק הראשון הוא האקספוזיציה והוא מכיל את הסיפור הטרומי כשנה-שנה וחצי לאחור: הכרותם של ג'רונימו ושל ג'וספה, לידת התינוק, המאסר, המשפט, ויום ההוצאה להורג. נקודת המפנה המתחילה את החלק השני היא רעידת האדמה.
בחלק השני מתוארת הצלתו של ג'רונימו מן הכלא וחיפושיו בתוך הזוועות שרעידת האדמה אחרי ג'וספה עד שהוא מתאחד עימה ועם התינוק בעמק מחוץ לעיר. בחלק זה במעיין "פלש-בק", מספרת ג'וספה את סיפור הצלתה הפלאי והצלת התינוק עד רגע פגישתם.
בחלק השלישי המתרחש בעמק הקסום נפגשים בני הזוג עם ניצולים אחרים, ומגיעים למסקנה כי לא כדאי להימלט לספרד אלא לבקש חנינה מן המושל.
בחלק הרביעי הולכים הגיבורים יחד עם ניצולים נוספים לכנסיה שלא נחרבה כדי להתפלל ואז תוקף אותם המון פרוע ורוצח את שניהם, יחד עם אחרים חפים מפשע.
בחלק החמישי הקצר המהווה מעין סיום של הטרגדיה מאמץ דון פרננדו, ידידם של הנרצחים את תינוקם לבן. על מנת לסיים את הטרגדיה באופן חיובי במקצת.
הדמויות:
בסיפור דמויות משניות רבות מאד מלבד זוג הגיבורים. המספר משתמש בדמויות המשנה הרבות כדי להציג את תפיסתו לגבי רוע הממסד והשפעתו על פשוטי העם. הן הגיבורים והן הדמויות המשניות מתוארות בקיצור נמרץ ואנחנו צריכים לשער דברים רבים לגביהם מתוך מיעוט הפרטים והרמזים.
ג'וספה היא בת אצילים מרדנית, חכמה ובעלת אופי חזק. היא זו שעשתה את הבחירה בג'רונימו בניגוד לרצון הוריה והיא מגלה תושיה, אומץ וחוכמה יותר ממנו.
ג'רונימו לעומתה הוא ממעמד נמוך, מורה, שרגשותיו שולטים בו. הוא אדם רגיש, נוטה להיות נבוך ומבולבל. הוא מוכן למעשי גבורה-אבל במציאות הקשה רחוק מלהיות חזק וגיבור. שניהם דומים ברגשותיהם זה לזה, ובטוב ליבם ונדיבותם כלפי כולם, וגם בכך שהם תמימים ובטוחים שהחברה תקבל אותם בסופו של דבר. במעשיהם הם מדגימים את הקושי להיות מרדן. לכאורה הם מרדנים בכך שהם דבקים באהבתם אבל עדיין קשה להם להיות מורדים עד הסוף.
דמויות משנה:
בני משפחת ג'וספה:
אביה דון אנריקו אסטרון הוא אדם רגזן הכופה על בתו לנתק קשריה עם אהובה ואף כולא אותה במנזר. כשהיא עומדת למשפט הוא מנסה להגן עליה אבל נכשל.
אחיה הוא אדם רע שהלשין לאביו לגבי המשך קשריה עם ג'רונימו.
אביו של ג'רונימו מופיע רק לקראת הסוף כשהוא מרוצץ באלתו את ראש בנו ואהובת בנו.
ידידי משפחת אסטרון הם דון פדרו בנותיו וחתנו.
דון פדרו, הוא אציל פצוע מרעידת האדמה ואינו יכול לזוז.
חתנו, דון פרננדו, הוא הדמות המשנית החשובה ביותר. הוא בנו של מפקד משטרת העיר, אדם אציל, אמיץ וטוב לב. הוא מגן על הגיבורים עד למותם ומאמץ לו את תינוקם לבן.
אשתו היא דונה אלבירה, שהיא, אם לתינוק. פצועה מן האסון ומתקשה להניק את תינוקה. היא מסכימה בסיום הסיפור לאמץ לה לבן את התינוק הזר.
אחותה, דונה קונסטנצה היא צעירה חפה מפשע הנרצחת בטעות בכנסייה יחד עם הגיבורים.
אחותם דונה אליזבת מגלה זהירות מוצדקת, כאשר היא חוששת ללכת להתפלל בכנסיה ומזהירה מפני אסון שיקרה שם.
בכנסיה אנו מכירים כמה דמויות חשובות:
הכומר-הדרשן המסית את ההמון כנגד הגיבורים, הסנדלר הרוצח, פדרילו, שמתנכל לגיבורים ורוצח לבסוף את תינוקו של דון פרננדו. וכן את דון אלונזו אונורג'ה, קצין צי. המשאיל את חרבו לדון פרננדו כדי להילחם בהמון המוסת אך אינו עושה דבר בנוסף לזה
באקספוזיציה אנו מכירים בנוסף למשפחת אסטרון את המשנה למלך המחליף את גזר הדין של ג'וספה משריפה לעריפה, הארכיבישוף של העיר התובע את ג'וזפה לדין ואת אם המנזר המנסה ללמד עליה סנגוריה.
בעת בריחתו של ג'רונימו מן הכלא הוא נפגש עם אישה עם ילדים המשקרת לו שראתה במו עיניה את מותה של ג'וספה. דונה אליזבת מספרת על אדם אמיץ שניסה להציל עצמו מן השריפה נתלה ברוב פזיזות ע"י השוטרים שסברו כי בא לבזוז מן הבתים שנחרבו ברעידת האדמה.
אלה הן אפוא מגוון הדמויות בסיפור:
2 הגיבורים
2 התינוקות (פיליפ וז'ואן)
2 בני משפחת אסטרון (האב והאח)
4 אנשי ממסד (הארכיבישוף, המשנה למלך, אם המנזר, הדרשן בכנסיה)
1 בן משפחת ג'רונימו (האב)
3 אנשים פשוטים (הסנדלר פדרילו, האישה עם הילדים, הניצול שנתלה)
5 בני משפחת דון פדרו (דון פרננדו, דונה אלווירה, דונה קונסטנסה, דונה אליזבת)
1 קצין בצי (דון אלונזו)
ניתן לחלק את הדמויות המשניות לכמה קטגוריות:
דמויות טובות ורעות;
דמויות אצילים ודמויות של אנשים שאינם אצילים;
דמויות אנשי ממסד ואנשים שאין להם תפקידי מימסדי.
החלוקות וההקבלה בין הדמויות האלה הם בעלי משמעות רבה: הן מוכיחות כי הממסד גרוע, כי הוא מסית את פשוטי העם. כי המשפחה אינה מגינה על הפרט, וכי הטוב הוא חסר אונים בעולם של רשע.
אמצעים אמנותיים:
הסגנון התמציתי והיבש של פון קלייסט שבו יש ייתור וחיסור (בדומה לסגנון הסיפור המקראי) הוא האמצעי האמנותי העיקרי. דרך הפרטים התמציתיים הנמסרים צריכים הקוראים לברר לעצמם את סדר ההתרחשויות, מה עומד מאחוריהם, את איפיון הדמויות ואת דעתו של הסופר. כמעט בכל שורה (של האקספוזיציה, למשל) אנו מקבלים הרבה רמזים שאנו נדרשים להרחיבם ולפרשם. נדמה כאילו מדובר בעלילה רחבה, מעין קרחון שרק שליש ממנו בולט מעל פני המים וכך אנו יכולים רק לנחש מה מסתתר מתחתם.
יש שימוש רב ב-"דיבור משולב" כאשר המספר מאמץ את נקודת הראות של אחד הגיבורים אבל אינו אומר זאת במפורש וממשיך לספר כאילו הוא "מספר כל יודע". כך אנו מקבלים את נקודת הראות של ג'רונימו- המבולבלת והנבוכה- כאשר הוא בורח מבית הכלא ואת נקודת הראות- האמיצה והנועזת- של ג'וספה כאשר היא נמלטת מן הגרדום. גם מה שמספרת דונה אליזבת למקורביה על מה שראתה בעיר אינו תיאור אוביקטיבי של המספר אלא מה שנובע מראייתה הסלקטיבית והאישית. בעזרת ה"דיבור המשולב" מתאפיינת אפוא הדמות.
המטאפורה של "גן העדן": כאשר הנאהבים מתאחדים אחרי הצלתם הם מוצאים עצמם בעמק יפה מחוץ לעיר שהוא מעין גן עדן משום ששם כל הניצולים עוזרים זה לזה. גן עדן זה הוא רק זמני ומזוייף: משום שבני האדם לא באמת השתנו ונשארו אכזריים כקודם. אי אפשר (כמו בסיפור המקראי לחזור לגן העדן.
יסודות של טרגדיה: כשם שבטרגדיה הגיבורים מביאים על עצמם אסון כי יש בהם דבר מה פגום-כך גם בנובלה. ג'רונימו ויוספה הם תמימים מדי ופזיזים מדי גם באהבתם האסורה וגם באמון המופרז שהם נותנים לבני האדם ולממסד (הדתי!). הסופר רוצה לומר בזה כי הטרגדיה של הנאהבים היא חוסר רצונם או חוסר יכולתם לממש את מרידתם בחברה עד הסוף.
הסמל של "רעידת האדמה": רעידת אדמה אינה מתרחשת רק במישור הגיאולוגי אלא גם במישור החברתי. מעשיהם של הנאהבים מעוררים "רעידת אדמה" בחברה השמרנית של העיר סנטיאגו. החברה ממהרת לתקן את מה שהתקלקל ואז באה רעידת אדמה אמיתית שנשלחה כאילו לתקן את הקלקול האמיתי. בסופו של דבר מתרחשת בכנסיה "רעידת אדמה" אנושית המוחקת את ג'רונימו ואת ג'וספה. הסופר מציג שאלה: מה גרוע יותר רעידת האדמה האנושית או זו הטבעית?
המסרים:
ברור כי הנובלה "רעידת האדמה בצ'ילה" מכילה מצד אחד מחאה חריפה כנגד הממסד הכופה את הכל להתנהג לפי הנורמות. הוא עושה זאת דרך המשפחה, דרך הדת ודרך השלטון. הממסד מסית את פשוטי העם לבצע באכזריות את חוקיו.
מצד שני יש אשמה גם בגיבורים- לא רק בכך שהפרו את החוקים אלא בכך שהאמינו כי החברה יכולה להשתנות לטובה. יש כאן אמירה קשה על הצורך של הפרט להשתייך לחברה- אפילו היא כופה ואכזרית.
באופן יותר כללי יש כאן השקפת עולם רומנטית הרואה בטבע את הדבר הטוב והאמיתי ואת התרבות האנושית כרעה. אהבתם של ג'רונימו וג'וספה שבקעה מעומק של רגשות היא דבר יפה. החוקים של תרבות אנושית שאוסרים עליהם לאהוב הם דבר רע. לכן מציג פון קלייסט השקפת עולם שהיא הפוכה למקובל: רעידת האדמה היא טובה ואנשים פרועים ומוסתים גרועים ממנה.
ביקורת והערכה:
נובלה קצרה זו היא בעצם סיפור קצר. עלילתו מאד מרתקת ודרמטית ואירועי הזוועה של הסיום מחרידים. אנו מזדהים בקלות עם שני הגיבורים. כמו בטרגדיה יש כאן גם תחושה של נצחון הטוב: כי תינוקם של הנאהבים יחיה במשפחה אוהבת. מה שקשה בנובלה הוא הסגנון היבש של פון קלייסט שאינו עושה הנחות לאלה שמחפשים קריאה קלה, ומספר המכוון אותם מה חשוב ומה פחות חשוב.
