אנחנו נוטים לומר שאהבה "הופכת אותנו לשלמים" (או לחילופין ש"בלעדיך אני חצי בן-אדם" וכו'). מאיפה זה בא לנו?
בדיאלוג המפורסם של אפלטון, "המשתה", מציג המחזאי אריסטופאנס סיפור יפה ומעורר השראה מהמיתולוגיה היוונית על מקורה של האהבה. לדבריו, בני האדם הראשונים למעשה היו יצורים שונים ממה שאנחנו כעת, עם ראש אחד בעל שני פנים, ארבע ידיים, ארבע רגליים וכו'. הוא מכנה אותם בשם "אנדרוגינוס". היצורים הללו, מאוחדים ומחוברים כשהיו, הרגישו חזקים מאוד וניסו להתמרד כנגד האלים. כעונש חתך זאוס את האנדרוגינוס ופיצל כל אחד מהם לשניים, מה שהותיר כל אחד מהם כחצי בלבד שמתגעגע ומחפש אחר החצי האבוד שלו. מה שמעניין לגבי האנדרוגינוס של אריסטופאנס הוא שבתחילה היו שלושה מינים שלהם: כאלו עם שני גופים של גברים, כאלו עם שני גופים של נשים וכאלו מעורבים. האנדרוגינוס שהתפצלו מיצורים חד-מיניים הפכו לחד מיניים בנטיות המיניות שלהם בעוד שאלו שהתפצלו מיצורים דו-מיניים הפכו להטרוסקסואלים.
גם ביהדות הקדומה אנחנו פוגשים מיתוס דומה שאף משתמש במונחים (ואולי מקורות השראה) דומים. במדרש בראשית רבה (ח,א) נכתב: ״אמר ר ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב״ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו. הדא הוא דכתיב: בצלם אלוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם" כלומר, לפי ר' ירמיה בן אלעזר, הדרך להבין את הביטוי "בצלם אלוהים" הוא לראות את האדם הראשון ככזה שהוא גם זכר וגם נקבה. רק מאוחר יותר, כאשר ראה אלוהים "שלא טוב היות האדם לבדו" הוא "ניסר" והפריד את האדם הראשון לזכר ונקבה. המדרש מנסה לענות על הסתירה בין שני סיפורי הבריאה בספר בראשית, האחד בו נבראו הגבר והאישה יחד והשני בו נבראו בנפרד. בנוסף, המדרש מציע דרך אחרת להבין את כל סיפור ה"צלע" ממנה נבראה האישה לא כצלע במובן של עצם אלא במובן של "צד הגוף". כלומר, הדרך להבין את בריאת האישה מן הצלע היא למעשה "ניסורה" מהצד של הגבר.
כך או כך, עד היום אנחנו כולנו מסתובבים בעולם ומחפשים את החצי השני האבוד שלנו.
למאמרים נוספים מתוך סדרת "מה זו אהבה?"
–
לקריאה נוספת על אפלטון מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים
לקריאה נוספת אודות המשתה של אפלטון
לקריאה נוספת אודות בריאת האדם בבראשית א', במדרש ובקבלה