פרויד בין ילדות ומיניות

מאמר זה הוא המאמר החמישי בסדרת מבוא לפסיכואנליזה, אם טרם עשיתם זאת, מומלץ להתחיל בפרקים הקודמים. 

כאשר דיברנו בפרקים הקודמים על התפתחות הפסיכואנליזה של פרויד, הזכרנו את המשל הארכיאולוגי שנתן פרויד לשיטה שלו שביקשה לחשוף, דרך רמזים על פני השטח, את הרבדים העמוקים שקבורים בתוך נפשו של המטופל שהוא אינו מודע אליהם. ובארכיאולוגיה כמו בארכיאולוגיה, הרבה פעמים מה שהתגלה הוא שרובד תת-קרקעי קדום למעשה "יושב" על גבי רובד אחר, קדום אף ממנו. פרויד גילה את זה כאשר הוא הצליח לאפשר למטופלים לגלות אירוע שזוהה בתור מקור למצוקה נפשית כלשהי, מה שהוביל להתמודדות עימו והעלמות הסימפטומים. הבעיה הייתה שלסימפטומים הייתה נטייה לחזור, מה שהוליך את פרויד לשער כי הזיכרונות ש"טופלו" למעשה קיבלו את אופים הפתולוגי (כגורם מחלה) מאירועים קדומים אף יותר. לבסוף, כמו שכל הדרכים מוליכות לרומא, כך כל התכנים הנפשיים הצביעו בעבור פרויד בכיוון אחד: הילדות המוקדמת.

הדרך אל הבגרות

פרויד יצא אם כן לחקור את התהליכים שמעצבים את האדם מרגע לידתו תוך שהוא מניח שתי הנחות חשובות (אם כי לא בלתי שנויות במחלוקת): האחת היא שיש מבנה קבוע ואוניברסלי שאותו עוברים כל בני האדם עד הגיעם לבגרות והשני הוא שמעבר תקין ומוצלח של התהליך הזה יצור אדם בוגר מאוזן ובריא בעוד ששיבוש כלשהו בתהליך יגרום לבעיות נפשיות בכל המשך חייו של האדם (או עד לפתרונן בעזרת טיפול פסיכואנליטי, כמובן).

פרויד ידע היטב שבטבע כל תהליך של שינוי מחייב השקעה של אנרגיה, ולכן הוא תהה מהיכן מגיעה האנרגיה הדרושה לתהליך ההתפתחות הפסיכולוגי של האדם. התשובה של פרויד הייתה שיש כוח אחד שמניע את האדם ושדוחף אותו, כוח החיים עצמם – המיניות.

מיניות אצל פרויד

פרויד ידוע לעיתים לשמצה על מקומם המרכזי של הדחפים המיניים בתיאוריה שלו ועל כך שהוא ראה במיניות כיסוד טבע האדם, ועל כן כדאי להקדיש כמה מילים למשמעות של המיניות אצל פרויד והפסיכואנליזה בכלל.

כאשר פרויד מדבר על מיניות אצל פעוטות הוא לא בהכרח מדבר על האקט המיני כפי שהוא מובן למבוגרים אלא יותר על דחף מופשט לחיבור, להתקשרות, שמופנה כלפי מישהו. במובן מסוים, את מה שפרויד מכנה בשם "מיניות" יש אחרים שיכנו בשם "כוח חיים" או אפילו "אהבה". פרויד קרא לזה "ליבידו". האמא היא המושא הראשון של הדחפים האלו מכיוון שהיא האדם הראשון (ולצערנו היחיד) שאיתו היה לנו חיבור מלא ושלם, איחוד בו לא היו בנינו שום גבולות. אח, באמת היה כיף ברחם בו צפנו לנו בנוזל חמים ולא ידענו מחסור או מצוקה, יש אפילו כאלו שיגידו שזה בעצם גן העדן האבוד. אבל כמו אדם וחווה, גם אנחנו נזרקנו מגן העדן של הרחם ופרויד יאמר לנו שהרגע הכי קשה וטראומטי בחיים שלנו היה למעשה הרגע בו נולדנו ואל חיינו נכנסו דברים כמו כאב, רעב, קור, גירוד, מחסור ומאוחר יותר פחד, דאגה, געגוע ועוד ועוד. אבל אחרי שנולדנו עדיין נותרנו מחוברים לאמא, והיא הייתה פשוטו כמשמעו כל עולמנו (תינוק בראשית חייו לא יודע להבחין בין "אני" ו"אמא", מבחינתו זהו דבר אחד). דרך האמא למדנו להכיר את עקרון העונג (עליו נרחיב במורד הדרך) הטבוע בנו ושתכליתו לחפש דרכים להגביר תחושות הנאה וסיפוק מידי ולהפחית כאב וסבל. העיקרון הזה עבד בצורה די פשוטה ביחסים שלנו עם אמא בהם השד סיפק לנו תחושות הנאה וסיפוק ואילו העדרו של השד הסב לנו כאב וסבל. כך, כאשר התרחקנו מאמא (והחברה גם כופה עלינו את זה על מנת להפוך ל"מבוגרים") נוצרה אצלנו תחושת מחסור, תחושת ניתוק, ובתוכנו עלה דחף לנסות להשיב את הסדר על כנו, לתקן הרמוניה שהופרה ולהתאחד מחדש עם המקור האולטימטיבי של העונג. הדחף הזה להתנגד לניתוק ההולך וגובר מהאם לובש צורות שונות לאורך חייו של הפעוט, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ לותר על האם (כי היא שייכת לאבא, ועל כך בדיון על תסביך אדיפוס) ולצאת לחפש לה תחליף. ועַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (בכל מה שנוגע לנשים יש לפרויד כמובן גם תיאוריה אליה נגיע בהמשך).

תנטוס נכנס לתמונה

משהו עבר על פרויד בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה וב-1920 הוא הציג תיקון לתיאורית המיניות שלו והוסיף ל"ארוס" (אל התשוקה) גם עזר כנגד בדמותו של "תנטוס" (אל המוות) המייצג את דחף האלימות שהוא חלק מכולנו. בצד המשאלות המיניות שעוברות הדחקה בשלבים שונים של חיינו טען פרויד כי ישנו גם יצר של הרס, אלימות ותוקפנות שעובר תהליכים דומים ומהווה את האנרגיה המניעה אותנו.

למאמר הקודם: פרויד ופשר החלומות

למאמר הבא: פרויד, תיאורית הדחף והתיאוריה הפסיכוסקסואלית

לכל סדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה

לקריאה נוספת:

תפיסת ההנעה בתיאוריה הפסיכואנליטית