סדרת הפילוסופים הגדולים: אוגוסטינוס

אוגוסטינוס היה פילוסוף נוצרי שחי במאה הרביעית והחמישית לספירה בשולי האיפריה הרומית הדועכת, בעיר הצפון אפריקאית 'היפו' שם הוא שימש כבישוף במשך 35 שנים מחייו. אוגוסטינוס זכה לפופולאריות גדולה בקרב הקהילה הפשוטה שלו. למעשה, אוגוסטינוס זכה לכל כך הרבה הערכה עד שכאשר נכבשה עירו על ידי שבט הונדלים (מקור המילה "ונדליסט") שהחריבו ובזזו את העיר הם הותירו את הקתדרלה והספריה שלו ללא פגע מתוך כבוד אליו.

למרות שהיה אחד מההוגים החשובים ביותר של הנצרות המוקדמת והנצרות בכלל, ההגות של אוגוסטינוס רלוונטית כיום גם בעבור מי שאינו נוצרי בשל הביקורת שלו על התרבות והערכים הרומים שיכולים להזכיר את אולו של העולם המערבי כיום. הרומים נטו להיות טיפוסים אופטימיים שהאמינו כי אושר עלי אדמות הוא דבר אפשרי. הם האמינו בטכנולוגיה ובכוחם של בני אדם להתקדם ולשלוט בטבע לתועלתם. בדומה לימינו, הרומאים אהבו מאוד את סגנון ה"עזרה עצמית", וקהלים היו נוהרים להרצאות שלימדו אותם על דרכים להצלחה ויעילות. בעיני הרומאים היצור האנושי הוא משהו שתמיד פתוח לפיתוח ושכלול. בנוסף, הרומאים בזמנו של אוגוסטינוס האמינו בסדר חברתי צודק. הרומאים היו בטוחים כי החברה שלהם היא חברה צודקת ושוויונית בה לכל אחד יש את ההזדמנות להצליח. עושר נתפס כסימן למעלותיו של האדם ויכולותיו, ולכן אנשים התייחסו בצורה חיובית למי שהפגין בגלוי את עושרו. תהילה, כמו אצלנו, הייתה אידיאל שהכל שאפו אליו.

אוגוסטוס התנגד, בלשון המעטה, לשתי האמונות האלו של התרבות הרומית. בחיבורו המפורסם "עיר האלוהים" הוא ניסה להראות את הכשלים בשתי ההנחות האלו: שניתן לשפר את בני האדם ושחברה יכולה להיות צודקת. הדרך שבה עשה זאת אוגוסטינוס נותרת רלוונטית עד היום.

החטא הקדמון רודף אותנו

אוגוסטינוס הכניס לראשונה לנצרות את הרעיון של "החטא הקדמון". הוא הציע שכל בני האדם, ולא רק בחור חסר מזל כזה או אחר, נמצאים בחזקת חוטאים מכיוון שהם יורשים של החטא המקורי של אדם וחווה. טבענו החוטא מוליד בנו את מה שאוגוסטינוס כינה "libido dominandi" – תשוקה לדומיננטיות, שבאה לידי ביטוי בדרך הקשה וחסרת הרחמים בה בני אדם נוהגים אחד בשני. לפי אוגוסטינוס, שלא היה טיפוס אופטימי במיוחד, אנחנו לא יכולים באמת לאהוב מכיוון שהאגו והגאווה חותרים תמיד תחתינו. כוח ההבנה וההגיון שלנו הוא שביר, תאווה רודפת אותנו כל העת, אנחנו לא מבינים את עצמנו, רודפים אחרי רוחות רפאים שאנחנו המצאנו ועל כן חיינו מלאים בחרדה. אוגוסטינוס סיים את הקינה שלו על מצב האדם ב"עיר האלוהים" בביקורת כלפי כל אותם פילוסופים "שביקשו בטפשות מדהימה להיות שמחים כאן על פני האדמה ולהשיג שלווה דרך מאמציהם שלהם" (לקריאה על הטפשות המדהימה הזו פנו לפרקים הקודמים של הסדרה).

האופטימיות בפסימיזם של אוגוסטינוס

הפילוסופיה של אוגוסטינוס נשמעת מדכאת, אבל יכולה גם להמצא מידה של ברכה במחשבה שהחיים שלנו מבאסים לא בגלל צירוף מקרים או בגלל שעשינו משהו לא בסדר, אלא פשוט כי זהו טבעם של החיים האלו – להיות מבאסים, והכל בסדר. הקושי שלנו עלי אדמות נובע מעצם היותנו אנושיים, ושום דבר אנושי לא יכול להיות על פי אוגוסטינוס מושלם. לדעתו אנחנו נידנו להיות יצורים שתמיד מחפשים מעלות טובות ואהבה, אבל אף פעם לא מצליחים לגמרי להשיג אותן. אנחנו, מערכות היחסים שלנו, החברות והמדינות שלנו הם בהכרח לא מה שהיינו רוצים שיהיו. זו לא אשמתנו (לפחות לא הישירה), זה פשוט ככה.

הפסימיות האוגוסטינית מורידה חלק מהלחץ שאנחנו עשויים לחוות כאשר אנחנו מתחילים להתמודד עם טבעו הבלתי מושלם של כמעט כל דבר שאנחנו עושים בחיינו. אין לנו מה להתלונן שזה לא פייר אלא רק להבין שזה פשוט המצב האנושי. ההשקפה הזו של אוגוסטינוס, גם אם אנחנו לא מאמינים בנצרות, ממשיכה ללוות אותנו עד היום כעיקרון התרבותי של "החטא הקדמון".

 

עיר האדם ועיר האלוהים

ברגעים האופטימיים ביותר שלהם האמינו הרומאים כי האימפריה שלהם מבוססת על מריטוקרטיה – חברה שבה אלו שהגיעו רחוק עשו זאת בזכות מעלותיהם בלבד. לאחר שהקיסר קונסטנטין התנצר, הציע הפילוסוף הרומי אוסביוס מקיסריה אפילו הציע כי הכוח הארצי היה הכלי של אלוהים על מנת לבסס את הנצרות עלי אדמות, כך יוצא שהחזקים והעשירים הם לא רק מוצלחים, הם למעשה נבחרי האל הזוכים לברכתו (כמו סלבריטאים). אוגוסטינוס ראה את צורת המחשבה הזו כיהירה ואכזרית. לדעתו מעולם לא היה ולא יכול היה להיות צדק ברומא או בכל מקום אחר בעולם. אלוהים לא העניק לאנשים טובים כוח ועושר, והוא לא העניש אנשים רעים בכך שמנע כוח ועושר.

אוגוסטינוס ניסה להסביר את העולם דרך משל על שתי ערים: עיר האדם ועיר האלוהים. זו האחרונה היא תמונה אידיאלית של העתיד, גן עדן בו הטוב ישלוט והכוח יהיה צודק והמעלות הטובות יאחזו במושכות. אבל לפי אוגוסטינוס הסיבה שזוהי עיר האלוהים היא מכיוון שבני אדם לעולם לא יוכלו לבנות עיר כזו, ואל להם להאמין שהם מסוגלים. שכן האדם נידון לגור רק בעיר האדם, שהיא חברה פגומה ביסודה בה כסף וכוח לא יוכלו ללכת יד ביד עם מוסר וחוכמה. רק במדינה שמייסדה ושליטה הוא אלוהים, או בנו ישו לצורך העניין, יוכל להיות מוסר אמיתי.

לסיום, הפילוסופיה של אוגוסטינוס נשמעת כאמור מעט עגומה, אבל היא יכולה גם להיות נדיבה מאוד כלפי כישלון, עוני ותחושת חוסר אונים שלנו של אחרים. אל לנו לשפוט אחד את השני על פי סימנים חיצוניים של הצלחה. אוגוסטינוס מקדם גישה ביקורתית לגבי כוח שאינה רואה אותו תמיד כמוצדק. אין צורך להיות נוצרים כדי למצוא נחמה בדבריו של אוגוסטינוס. אוגוסטינוס היה הראשון שהזהיר כנגד הסכנות הטמונות באמונה שהחיים עלי אדמות יכולים להיות מושלמים, נבואה שהתגשמה במאה ה-20 עם משטרים כמו הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם. הוא מזמין אותנו לא לראות את העשירים כנעלים ואת העניים כשפלים, אלא להבין שאנחנו כולנו פה ביחד באותה סירה פגומה הנסחפת ברוחות.

—

מקור: Augustine מתוך The School of Life

לקריאה נוספת:

• לפרקים הקודמים בסדרת הפילוסופים הגדולים: תאלס, אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, הסטואיקנים.
• אוגוסטינוס – עיר האלוהים, הצדק והפוליטיקה (סיכום)
• תחנות בביקורת הספרות: אוגוסטינוס
• המחשבה המדינית של אוגוסטינוס