"הקדם-סוקראטיים" שמואל שקולניקוב סיכום פרק 4: פיתאגורס והפיתגוראריים

הקדמה

ישנם שני יסודות בדת היוונית. האינטראקציה ביניהן היא תולדות הדת היוונית.

הדת ההומירית– דת של אצילים, אנשי מלחמה. האלים הם בני אדם שהובאו לממדים גדולים יותר, ויחסם לבני האדם הם כמו של האצילים לצמיתיהם. המשטר החברתי הקיים מועתק אל המשטר הקוסמי. האלים קנאים להפרדה ביניהם לבין המעמד הנחות. יסוד הדת  ההומירית היא בהפרדה בין האלים לבני התמותה. לפי תפיסה זו, נשמת האדם  איננה אלא מה שעוזה אותו בשעת מותו, עלפונו או שנתו. עבור הומרוס הנשמה קיימת גם לאחר המוות אך היא נמשלת לצל, לחלום. החיים בהאדיס הם חיים עלובים ללא כוח והכרה. יש גם עונש בשאול ההומירית, בכל המקרים בהם אנשים ניסו לטשטש את הגבול בין אלים לבני תמותה, הם נענשו. ההיבריס נחשב לחטא גדול מאחר ומבטא אי ידיעת הגבול המוצג על ידי האלים וניסיון לעבור את הגבול הזה. ישנו גם גמול למי שמתנהג כראוי, שיחיה בעולם הבא כחצי אל. אין כאן הישארות הנפש אלא המשך הקיום הגופני.

היסוד הדיוניסי– כאשר שבטי האכאים נכנסו ליוון הם מצאו דת של עובדי אדמה. אליה של דת זו היו קשורים באדמה המולידה חיים מתוך עצמה ומקבלת את המתים לתוכה. בדת עתיקה זו היו חשובים הפולחנות ובעיקר פולחן דימיטר, אלת האדמה המניבה, ובתה פרספוני, אלת השאול. עיקר הפולחנות הללו היה בהשתתפות האדם במחזור הטבע.

בפולחן דיוניסוס (או באקכוס), אל לדש הצמחייה בכלל ובראש ובראשונה יין כמייצג את לחלוחית החיים. זה היה פולחן נשים ובראשן כוהן גבר. המשתתף בפולחן היה "האל בתוכו" והוא נקרא באקכוס כשם האל עצמו. ראש הקבוצה "עמד מחוץ לעצמו" (אקסטזה?). הוא גילם את האל, באותו הרגע הכוהן היה התגלמות האל בשר ודם (היסוד של האל לובש בשר).

פולחנות אלה עמדו בסתירה לתפיסה ההומירית העומדת על הפרדה קנאית בין האלים לבני האדם.

היו ניסיונות לפשר בין שתי הגישות. אחת המפורסמות שבהן התרחשה בעיירה קטנה ליד אתונה, אליוסיס, על ידי שהטקס היה חד פעמי. מי שביצע אותו הובטחו לו חיים מאושרים יותר מלאחרים- יש כאן ניסיון להומיריזציה של יסודות מן הדת הקדומה יותר, הרצון לחיים עתידיים אך במסגרת התפיסה ההומירית. רק מי שיכל לשלם על הוצאות הטקס והחזיר המוקרב, יכול היה לזכות באושר הנצחי.

עם הזמן התפתחה כת אחרת- כת האורפיים. במאה ה-6 לפנה"ס נפוצו ביוון כתבים קדושים בשמו של אורפיוס שדיברו על חיים של טהרה וקדושה ועל טקסי היטהרות והתקדשות חוזרים ונשנים. היו הרבה איסורים ומצוות שתכליתם להבטיח את האושר התמידי. מי שלא היטהר, יהיה אסור לנצח במיתות ולידות. האידאל האורפי הוא החיקוי לאל, על ידי מאמץ מתמיד. הנפש היא אל שנפל ונכלא בגוף, הטהרה משחררת את האל למצבו הראשוני.

מאוחר יותר ההבדל בין האורפיים והפיתאגוריים מיטשטש. הפיתאגוריים פנו לשכבות אינטלקטואליות ואילו האורפיים פנו לפשוטי העם.

המקורות

ישנם חילוקי דעות בנוגע לכמה אנו יודעים על הפיתאגוריים ועל פיתאגורס עצמו. כמה סיבות לכך:

  • הפיתאגוריים הקדומים התארגנו ב"חבורות" סגורות אשר הקפידו על סודיות.
  • מתוך הכבוד לפיתאגורס, ייחסו אליו את כל הכתבים.
  • הפיתאגוריות התקיימה בצורות שונות לאורך מאות שנים.
  • קשה להבחין בין הפיתאגוריות הקדומה לבין האורפיות, קשה גם להבחין בין הניו פיתאגוריות ההלניסטית לניו אפלטוניות המוקדמת.
  • אפלטון והאקדמיה הושפעו מהפיתאגוריים, והפיתאגוריים הושפעו מאפלטון והאקדמיה.
  • אמנם בתקופת התחייה של הפיתאגוריות (במאות הראשונות לספירת הנוצרים) נכתבו ביוגרפיות מפורטות של פיתאגורס, נמצאות בידינו שניים, אחת (של פיניקי!) תלמיד של פלוטוניוס מייסד הניו אפלטוניות ועוד אחת. אך ההיסטוריונים חלוקים אם זה עדות על פיתאגורס או על תלמידיו הראשונים. מן העדויות הקדומות יותר: פיתאגורס האמין בגלגול נשמות, שכר לאחר המוות, באיסור לקבור מת בתכריכי צמר.
  • אפלטון מזכיר את הפיתאגוריים בשמם בהמדינה בהקשר לאסטרונומיה והרמוניה. אך הוא מביא תורות נוספות שאפשר שהן פיתאגוריות אך מוצגות כתורות "הראשונים", "חכמים" או כ"תורות סודיות". קשה לדעת אם תורות אלה הן פיתאגוריות או אורפיות או פיתוח אפלטוני.
  • אריסטו כתב ספר על הפיתאגוריים אך הוא אבד. (לפחות הוא מצוטט בכמה פרגמנטים שנשתמרו מכתבי אריסטו האבודים).

לסיכום: לא בטוח מה היו התורות הפיתאגוריות המקוריות. כל שחזור ופירוש הוא סובייקטיבי.

פיתאגורס והחבורות הפיתאגוריות

פיתאגורס היה חרט אבני חן (אולי) ועזב את עיר הולדתו כדי להימלט מרודן. הוא התיישב בדרום איטליה, בקרוטון, וייסד את האסכולה שלו. פיתאגורס וחבורתו השפיעו על ענייני המדינה בקרוטון. מטרתם הייתה הכנת אנשי המדינה לניהול העיר ממניעים מוסריים ודתיים. הפיתאגוריים שלטו שם עשרים שנה, לאחר כמה זמן אנשי קרוטון מרדו בהם (הרגו חלק וגירשו חלק). פיתאגורס עצמו ניצל ככל הנראה ומת יותר מאוחר (יש סיפורים שונים על איך הוא מת).

פיתאגורס הכניס את הרעיון של הערך המוסרי של העיון (עיון=תיאוריה, עבור פילוסופים יוונים עניין של סקרנות בלבד). עבור פיתאגורס העיון היא הדרך לטיהור הנשמה. במשמעות דיוניסית-אורפית: עיון בפילוסופיה באהבת החוכמה ובחיפוש אחריה.

עיון מ-3 נקודות מבט:

  • משמעות יוונית: עניין של סקרנות אינטלקטואלית בלבד
  • אליוסיס: עניין של הלך נפש- מהפך אמוציונלי המטהר את הנשמה.
  • פיתאגורס: קצת משניהם- ההסתכלות האינטלקטואלית מטהרת את הנפש.

פיתאגורס הבין בהתבוננות בשמים שהעולם הוא קוסמוס, הוא סדר. הטבע כולו מקושר קשרים פנימיים, והאדם קשור קשר הדוק לעולם החי ולעולם האלוהי. על ידי הכרת הקוסמוס האדם נעשה מסודר. באמצעות לקיחת דוגמה מובהקת של הסדר הקוסמי, מסדר האדם את נפשו וזה מטהרה. הקוסמוס הוא סדר אלוהי, וסדר זה מציב אמת מידה להתנהגות האדם ולמשטר החברתי. הפילוסוף שהכיר סדר זה נקרא להנהיג את החברה (אפלטון כנראה שאב רעיון זה מפיתאגורס). פיתאגורס היה איש דת, איש מדינה ואיש מדע. מתח בין אספקטים אלה הביא להתפלגות הפיתאגוריים לפלגים-ההיבט המוסרי (אנשי מצוות) וההיבט המדעי (אנשי מדע).

ברעיון שהנשמה דומה לקוסמוס בולט המושג הדיוניסי של של חיקוי או גילום.

פיתאגורס גילה את התגלית בדבר אורכי המיתרים והצלילים שהם מפיקים, כמו כן לגבי כלי נשיפה. כאן יש לשים לב לשני אספקטים חשובים:

  • הגובה של הצליל נקבע על ידי פרופורציה מספרית. פרופורציה זו קובעת סדר בתוך הרצף חסר הגבולות ועושה אותו למוגדר. היא יוצרת הרמוניה (שמשמעותו הראשונית היא כיוון נכון של מיתר באמצעות מתיחתו).
  • מה שקובע את המרווח הוא לא החומר שממנו עשוי הכלי אלא היחס בין האורכים של המיתרים או של עמוד האוויר בתוך הקנה.

פיתאגורס ראה שהמיתרים מגלמים את היחס המספרי, ממש כמו הכוכבים בתנועותיהם היחסיות. בצלילים אלה ראה את גילום היחס המספרי הבלתי נראה בחומר נראה.

"הפי'תאגוריים אומרים שמה שהווה הווה בתוקף החיקוי של המספרים"…"הם אומרים שהדברים עצמם הם מספרים" (אריסטו, מטאפיסיקה)

עבור הפיתאגוריים המספרים הם אימננטיים בעולם. הדברים הם כפי שהם בגלל הפרופורציה המספרית. יסוד הווייתם של הדברים אינו בחומר, כפי שהמילטים חשבו אלא ביחסים המספריים המגולמים על ידי הדברים. מהות הדברים היא ביסוד הצורני, העולם הומוגני מאחר והוא כולו מספרי. בעבור המילטים יש מקור אחד לעולם ואילו אצל הפיתאגוריים יש דואליות ואריסטו מביא עשר "ראשיות" המסודרות בזוגות:

גבול- בלתי מוגבל

נפרד- זוגי

אחד- ריבוי

ימין- שמאל

זכר- נקבה

נח- נע

ישר- עקום

אור- חושך

טוב- רע

ריבוע- מלבן

הקטגוריזציה של ניגודים אינה סגולית למחשבה היוונית או לפיתאגוריים, אך ההיגיון הפנימי של רשימה זו שונה מרשימות קודמות בפילוסופיה היוונית ומרוב הרשימות של תרבויות אחרות. בראש הרשימה יש ניגוד מופשט "גבול- בלתי מוגבל" ולא ניגוד קונקרטי כמו חם-קר. לא ברור מה השיקול שהנחה את הפיתאגוריים בעריכת טבלת הניגודים, אך ניתן להבינם על רקע אספקטים של המחשבה הפיתאגורית והיוונית.

הקוסמוגניות הפיתאגורית הראשונה מבוססת על פיצול היחידה והשניה על זרימת היחידה. לפי הקוסמוגניות הראשונה שאבה היחידה הראשונית את הריק שמסביבה אל תוכה והתפצלה לשתיים, וכך נוצר הקו. המישור נוצר על ידי הופעת הנקודה השלישית והנקודה הרביעית יוצרת את הגוף. רואים כאן השפעות אורפיות, הבלתי מוגבל של אנאקסימנדרוס והאוויר של אנאקסימניס.

בקוסמוגניה האחרת, זרימתה של היחידה הראשונה יצרה הקו, זרימת הקו יצרה את המישור וזרימת המישור את הגוף. בתנועת הגוף נוצר הגוף הפיסיקלי.

על פי הקוסמוגניה הפיתאגורית- במרכז הקוסמוס יש אש מרכזית. מסביבה הירח, השמש, חמשת כוכבי הלכת ולבסוף גלגל כוכבי השבת המקיף את הכל. אורו של הירח ושל השמש מוחזרים מן האש המרכזית.

מאחר ועשר היה להם מספר שלם וקדוש, חשבו הפיתאגוריים שגופי השמים צריכים להיות עשרה במספר. לפיך משום שהכירו רק תשעה, הניחו את קיומה של הארץ הנגדית, גוף אפל הנמצא במסלול בין הארץ לאש המרכזית האחראי לחלק מליקויי הירח.

ההרמוניה של הגלגלים- מפגש בין האסטרונומיה למוסיקה הפיתאגורית. כל גוף נע מפיק קול- גובה הצליל נקבע על פי מהירות- מהירויות גופי השמים יחסית למרחק ממרכז הקוסמוס. תנועת גופי השמים יוצרת הרמוניה יפה. איננו שומעים קולות אדירים אלה מאחר ואנו רגילים אליהם מלידה.

ההתבוננות בהרמוניה שבטבע היא הדרך לטיהור הנפש והצלתה. התורות האורפיות הפיתאגוריות קרובות מאוד עד שקשה להבחין ביניהן. בשתי התורות הנפש הקרובה לאלוהות נכלאה בגוף זר והיא מתגלגלת מגוף לגוף. טהרתה היא החזרתה למצבה המקורי. הפיתאגוריים הראשונים ראו את הנפש כאוויר. הם החזיקו בתורה נוספת בדבר הנפש כהרמוניה- ייתכן שהכוונה היא שהנפש היא ההרמוניה של הניגודים שבגוף.

אחד הדוברים בפיידון (דיאלוג של אפלטון) טוען שאם הנפש היא הרמוניה של יסודות הגוף, בהיפסד הגוף נפסדת הנפש עמו. כלומר תורת הנפש כהרמוניה לא עולה בקנה אחד עם האמונה באלמותה. ייתכן שטיעון זה היא טיעון אפלטוני והוא נעלם מקודמיו וגם ייתכן שיש כאן אי הבנה של התורה הפיתאגורית. פירוש אחר של תורה זו מציג את הנפש כהרמוניה של מספרים, כלומר הרמוניה של יסודותיה ולא יסודות הגוף.

אישים פיתאגוריים

מעט ידוע לנו על אישים פיתאגוריים, בעיקר בתקופה הראשונה. נזכיר כאן ארבעה:

  • היפאסוס: חי בזמנו של פיתאגורס. מסופר עליו שהפר את שבועת הסודיות וגילה את אי הרציונליות של אלכסון הריבוע כלפי צדדיו. על כן גורש מהחבורה. הוא גרס שהראשית היא האש ובכך סטה מהדוקטרינה הפיתאגורית, אך דעותיו עולות בקנה אחד עם תורת "האש המרכזית" בקוסמוס. מיוחסות לו גם תגליות אחדות בתורת המוסיקה.
  • פילולאוס: ככל הנראה החשוב שבפיתאגוריים שבתקופה בין פיתאגורס לאפלטון. ייתכן כי תורת הנשמה כהרמוניה המוצגת בפיידון היא תורתו או קרובה לתורתו. יש המייחסים לו את תורת האש המרכזית והארץ הסובבת סביבה. הוא תרם תרומות נכבדות לגיאומטריה ולאמבריולוגיה. תורתו בדבר מקומו של המספר בטבע הדברים גורסת כי המספר הוא תנאי להכרה. הסדר וההרמוניה הטבועים בעולם באמצעות יסודות מגבילים ובלתי מוגבלים.
  • ארכיטאס: בן זמנו של אפלטון וידידו. יש לו הישגים מרשימים בגיאומטריה, מכניקה ומוסיקה. האמין כי העולם וענייני האנוש מוסדרים על ידי הרמוניה מספרית והחישוב והמידה הנכונה הם המפתח לסדר קוסמי וצדק חברתי.
  • אלקמאיון: חי בזמן זקנתו של פיתאגורס. עניינו העיקרי היה ברפואה. האמין כי רוב ענייני האדם הם שניים-שניים. הבריאות היא השיוויון בין הניגודים, שלטון יחיד של אחד מהם גורם למחלה. דעתו הייתה שמרכז התחושות במוח והתחושות מגיעות לשם דרך "מעברים" מיוחדים. הוא שונה מקודמיו (ואף מכמה אחריו) בכך שהבחין בין התחושה למחשבה. האדם שונה מבעלי החיים כי הוא מבין, בעלי החיים חשים אך לא מבינים. לדעתו הנפש היא בת אלמוות הוא הוסיף שאלמותיות הנפש היא בתנועתה המתמדת. תנועת הנפש היא מעגלית ועל כן היא ללא סוף. החיים של האדם אינם מעגליים- הגוף לא מחובר להתחלה חדשה אך לא כך בשביל הנפש.

עוד דברים מעניינים: