"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". (מדרש רבה, קהלת ז,א)
כמיליניום וחצי לערך לאחר שנכתבו מדרשי חז"ל ביטא פילוסוף הנאורות ז'אן ז'אק רוסו רעיון דומה כאשר כתב: "הכל טוב כפי שיצא מידי הבורא; הכל מתנוון בידי האדם. האדם כופה קרקע זה שיתן יבול זולתו; אילן שיתן פרי לא שלו… הוא מסרס את כלבו, סוסו, עבדו… אינו אוהב מאומה כמו שיצר אותו הטבע, אף לא את האדם" (רוסו, מתוך "על האמנה החברתית" א, א).
כמעט 200 שנה לאחר ז'אן ז'אק רוסו, בשנות ה-20 של המאה ה-20, ניצבו שניים מהוגי אסכולת פרנקפורט, תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אל מול עלייתם של הפשיזם והנאציזם באירופה וניסו להבין מדוע, לדבריהם "האנושות שוקעת לתוך סוג חדש של ברבריות, במקום שתעבור למצב אנושי אמיתי" (אדורנו והורקהיימר, "דיאלקטיקה של הנאורות", XI).
האכזבה של אדורנו והורקיימר מהמצב הפוליטי ה"ברברי" של זמנם נובעת מהציפיות הגבוהות של הדורות שקדמו להם (ובניהם כמובן רוסו), דורות הנאורות, ההשכלה והמודרניזם שהיו משוכנעים כי המדע והטכנולוגיה, החילון והדמוקרטיה ובאופן כללי רעיון הקידמה יובילו את האנושות לעתיד טוב יותר ונעלה יותר. בשנות ה-20 של המאה ה-20 זה ממש לא נראה שהדברים הולכים בכיוון הזה (והם עוד לא ידעו מה מחכה בהמשך) ולכן ניסו אדורנו והורקהיימר להסביר כי בתהליך בו ניסה האדם להתנתק מהטבע, להכפיף אותו לצרכיו ולנצל אותו הוא פספס שגם בני אדם הם חלק מהטבע, ועל כן הניסיון (האלים) לשעבד את הטבע באמצעות הידע והטכנולוגיה האנושיים כוללים בתוכם גם את שעבודם של בני האדם, בדיוק כמו שכתב רוסו.
באותו חיבור המוזכר לעיל ממשיך רוסו להסביר כי ישנם שלושה גורמים שמעצבים את אישיותו של האדם: הטבע – עליו אין לנו שליטה, ניסיון החיים – עליו יש לנו רק שליטה חלקית, וחינוך על ידי בני אדם אחרים – המקום היחידי שבו יש לנו באמת שליטה מלאה. אולם על פי רוסו חייבת להיות התאמה והרמוניה בין שלושת המרכיבים הללו שמעצבים אותנו אם אנחנו שואפים להיות בני אדם שלמים וטובים, ואילו סתירה בניהם תוביל למאבק הרסני בין האדם והטבע ומתוך כך גם בין האדם לעצמו.
ולבסוף, גם לחז"ל יש מענה לבעיות של אסכולת פרנקפורט ורוסו והוא מבוסס, כנראה שלא במפתיע, על התקרבות לטבע הבריאה ששלובה הדוקות עם התקרבות לבני האדם האחרים. במסכת סנהדרין במשנה (ל"ח) שואלים חז"ל מדוע נברא האדם הראשון ונותנים תשובה מפורסמת:
"לפיכך נברא האדם הראשון יחידי – ללמדך, שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקים נפש אחת בישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
אלא שכאן לא מסתיים הקטע, שכן חכמי המשנה ממשיכים להסביר כי האדם הראשון נברא יחידי על מנת "להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר: בשבילי נברא העולם". ההכרה במקור המשותף של כל בני האדם יוצרת לא רק אחדות גורל בין בני האדם, אלא גם אחדות גורל בין כל אדם ואדם והעולם שנברא בשבילו. תנו דעתכם שלא תקלקלו ותחריבו.
