סיכום: המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?/ סמי סמוחה

סיכום מאמר: המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?/ סמי סמוחה

ישראל ידועה בעולם כדמוקרטיה מערבית איכותית. תפיסה זו הינה חלק מתפיסה רחבה יותר של ישראל הרואה בעצמה כמשתייכת למדינות המערב המפותחות ומנצלת זאת לביסוס קשריה עם המערב ולקבלת סיוע ממנו. מדעני החברה מקבלים את סיווגה זה של ישראל, אך מדגישים את שונותו מהדגם המערבי וטוענים כי היא מקרה יוצא דופן, מעין קטגוריה כשלעצמה. לעומתם, מדעני החברה מהזרם הרדיקלי טוענים כי מאחורי חזותו הדמוקרטית, המשטר בישראל כלל אינו דמוקרטי ומסיבה זו גם אינו יציב.

התיזה המרכזית של סמי סמוחה במאמר: בישראל שוררת דמוקרטיה לא אזרחית, מאיכות נמוכה, אך יציבה.

מודל הדמוקרטיה הנהוג בארץ הינו בעל השלכות על תחומים רבים בחברה הישראלית ולכן אמור לתרום להבנת הדפוסים והמגמות השונות הפועלים בה.

מטרת המאמר: להראות כי המשטר בישראל תואם דגם לא מערבי, לא מוכר, המכונה "דמוקרטיה אתנית".

המאמר מתמקד בעיקר בדיון במשטר השורר במדינת ישראל בהקשרו היהודי-ערבי שבתחום הקו הירוק.

דמוקרטיה מהי

דמוקרטיה= מושג זה מתייחס למשטר פוליטי בלבד – משטר המקיים בחירות חופשיות, זכות בחירה לכל, חילופי שלטון ושמירה על זכויות אזרח.

בשל ההגדרה המינימלית של המושג "דמוקרטיה" והתחזקות תהליך הדמוקרטיזציה בעולם החל מאמצע שנות ה-70, גדל מעגל המדינות הנחשבות לדמוקרטיות. דבר זה יצר מגוון רב של משטרים דמוקרטיים ולעיתים אף גרם לטשטוש גבולות בין דמוקרטיה לאי דמוקרטיה.

ישנן מספר דרכים באמצעותן מתמודדים חוקרים עם בעיה חדשה זו:

1. הצמדת שמות תואר למושג דמוקרטיה. אסטרטגיה זו נועדה להגדיל את כושר האבחון האנליטי ואת התוקף המושגי, תוך סטייה מסוימת ההדגמים הקלאסיים המערביים של דמוקרטיה.

שיטה טובה יותר היא שימוש ב"שמות תואר מופחתים", דבר שאינו מרחיב ואינו מטשטש את דגם הדמוקרטיה, אלא דווקא מחדד את משמעותו המקורית על ידי הצגת תכונה חסרה או לקויה בו. למשל: "דמוקרטיה מגבילה". יתרון נוסף של שיטה זו הוא ההימנעות מהדיכוטומיה דמוקרטיה-אי דמוקרטיה וההכרה באופי המעורב של רבים מהמשטרים החדשים והמתחדשים.

2. התמקדות במימד האיכות של הדמוקרטיה. ככל שמספר המשטרים העונים להגדרה משטרים דמוקרטים גדל, כך תשומת הלב צריכה להתמקד יותר בהערכת איכותם. כמו כן, דמוקרטיות שונות גם בדרגת יציבותן ויעילותן. אין קשר הכרחי ומחייב בין איכות, יציבות ויעילות של משטרים פוליטיים.

– ניתן למיין משטרים דמוקרטיים ל-2 קטגוריות ראשיות: * דמוקרטיות אזרחיות, * דמוקרטיות אתניות.

דגמי הדמוקרטיה האזרחית ומידת התאמתם לישראל

אבן היסוד של דמוקרטיות אזרחיות היא האזרח או ציבור האזרחים ללא קשר למוצאם האתני ולדתם.

דגמי הדמוקרטיה האזרחית:

– מעניקה זכויות פרט שוות לכל, שוויון מוחלט לפני החוק והגנה טובה מפני אפליה. בנוסף, יוצרת תנאים לקיום תחרות חופשית בין כל האזרחים, לקידומם על פי הכשרה וכישורים ללא הפליה, ולעירוב ומיזוג ביניהם ללא הגבלה.

– האומה הינה ישות משנית ואין לה משמעות מעבר לציבור האזרחים. הדמוקרטיה מעוגנת בפרט.

– המדינה אינה מזוהה באופן רשמי עם אומה אתנית, שפה או תרבות כלשהן.

– מקור הלגיטימציה למדינה: הסכמה עם חוקתה הרשמית או חיים בטריטוריה משותפת.

המסגרת לדמוקרטיה: המדינה בתור קשר שטחי ואינסטרומנטלי הנובע משיקולי נוחות בין האזרחים כאוסף של בני אדם.

מרכז החברה: הפרט. היחיד נתפס כיצור אוטונומי וחופשי, ואין מגבילים אותו כל עוד אינו פוגע בזכויות זולתו.

– למדינה אין ייפוי כוח וגם לא כוח לעצב את היחיד או את החברה לפי אידיאל או חזון מסוימים.

דמוקרטיה ליברלית רפובליקנית:

– זוהי הדמוקרטיה המקובלת והשכיחה ביותר בעולם.

– מעניקה זכויות פרט שוות ושוללות זכויות קולקטיביות.

– המסגרת לדמוקרטיה: מדינת הלאום המהווה קהילת על של כלל אזרחי המדינה.

– קיימת שפה אחת, תרבות אחת, מערכת סמלים אחת וזהות אחת.

– עניינים אתניים: המדינה אינה מתערבת בעניינים אלו ומתייחסת למוצא אתני כאל עניין פרטי שאינו מהווה נושא לחקיקה ולמדיניות.

– האזרח משתייך הן לקהילת המדינה והן לקהילה אתנית/לשונית/תרבותית פרטיקולרית המעניקה לו תחושת השתייכות וזהות.

– המדינה מזוהה עם שפה ותרבות מסוימות שכל אזרח נדרש להטמיען. השגת אזרחות ורכישת השפה והתרבות של המדינה מספיקות להיכללות במדינה-אומה (מוצא אתני ודת אינן אמות מידה להשתייכות).

– מוקדי הסולידריות החברתית: הסכמה רחבה על ערכי התרבות והרגשת השתייכות למדינה-אומה.

– בדמוקרטיה זו מופעלים לחצים כבדים המובילים לשיעורי התבוללות גבוהים.

דמוקרטיה קונסוציונלית: (שוויץ, בלגיה)

– המדינה מכירה רשמית בקבוצות האתניות השונות ומעניקה להן זכויות קיבוציות נוסף על זכויות הפרט המוענקות לכל.

– העיקרון על פיו פועלת המערכת: שוויון, הסכמה ושותפות. לשם השגת מטרות אלו, נקבעים הסדרים מוסדיים שונים המעניקים למדינה אופי דו/רב לאומי.

– דמוקרטיה כזו מתקיימת בחברות בהן השסעים מתונים, יש שוויון ברמה החברתית-כלכלית בין קבוצות האוכלוסייה, ושאין בהן שינוי משמעותי לאורך זמן ביחסי הכוחות הדמוגרפיים והפוליטיים בין הקבוצות.

דמוקרטיה רב – תרבותית: (הולנד, בריטניה)

– דגם ביניים על הרצף ליברלי-קונסוציונלי.

– החפיפה בין מדינה ולאום הקיימת בדגמי הרפובליקה הליברלית, הולכת ומיטשטשת, אך בלי היהפכות למדינה דו לאומית האופיינית לדמוקרטיה הקונסוציונלית.

– למיעוטים זכות להיות שונים ומוענקות להם – באופן לא רשמי – זכויות קיבוציות לייחוד תרבותי ולייצוג במוסדות הציבור והמדינה.

– המדינה שואפת להרחיב את האזרחות המשותפת כדי שתשמש מוקד אינטגרציה לקבוצות התרבותיות והאתניות השונות, ולא רואה עצמה כשייכת ללאום מסוים (לא משליטה תרבות או שפה כלשהן).

– יכולת ההטמעה והלחצים לטמיעה קטנים בהשוואה לדמוקרטיות הליברליות, והאידיאולוגיה של רבתרבותיות מעניקה לגיטימציה לשימור הבדלי הזהות והתרבות ואף מעודדת את טיפוחם.

מידת ההתאמה לישראל:

בעיני העולם ובעיני עצמה מוגדרת מדינת ישראל כדמוקרטיה אזרחית, זאת למרות שאבן היסוד של המדינה אינה האזרח או ציבור האזרחים אלא האומה היהודית האתנית-דתית.

רוב החוקרים וחברי העיליתות היהודיות בישראל גורסים שישראל הינה חלק ממשפחת הדמוקרטיות הליברליות המערביות. 2 חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" נחשבים לגרעין המהפכה החוקתית, המעגנת בחוק את המשטר הפוליטי כדמוקרטיה ליברלית. פסקי דין של בית המשפט העליון החוזרים וקובעים כי החוק הישראלי מבוסס על עקרון השוויון (למרות שאין לכך סימוכין מפורשים בחקיקה), רומזים על כך שישראל יכולה להיחשב לדמוקרטיה ליברלית אינדיווידואלית.

טיעונים אלה אינם תואמים את המציאות בשל מגוון סיבות כגון: לישראל אין חוקה, המהפכה החוקתית אינה מקיפה, למדינה יש אופי לאומי לא-אזרחי מובהק, במוקד מגילת העצמאות ניצב העם היהודי, ישראל אינה מקיימת שוויון מלא בתחום זכויות הפרט ועוד.

לכן במבט ראשון נראה סביר יותר להציג את ישראל כדמוקרטיה ליברלית רפובליקנית. בעמדה זו תומכות כל המפלגות הציוניות. המשמעות היא כי ישראל הינה מדינת לאום וככזו, טבעי שמוסדותיה וסמליה יבטאו את הצרכים, את הרצונות ואת עיקרי התרבות של קבוצת הרוב.

אבל, ישראל אינה תואמת את הדגם של דמוקרטיה רפובליקנית משום שמעולם לא יצרה או התכוונה ליצור, אומה כלל אזרחית אחת, אלא שמרה במתכוון על ההפרדה בין האומה היהודית לבין בני המיעוט הערבי ובני הדתות האחרות. המדינה מפרידה בין אזרחות ללאומיות ואין היא מנסה ליצור עם אחד מכלל אזרחיה. בנוסף, ישראל אינה מכבדת את עקרון השוויון בתחום זכויות הפרט.

ניתן לראות את ישראל כקרובה לדמוקרטיה רב תרבותית משום שהיא מעניקה זכויות קולקטיביות לערבים וליהודים הדתיים-הלאומיים והחרדיים, ואף נותנת להם להחזיק במערכות חינוך נפרדות במימון המדינה. הרעיון כי ישראל הינה חברה סקטוריאלית משווה אף הוא אופי של דמוקרטיה רב תרבותית למשטר הישראלי.

מצד שני, לשיבוצה של ישראל בדגם הדמוקרטיה הרב תרבותית אין כל יסוד. ישראל הינה מדינה יהודית ולא רבתרבותית; ליהודים ניתן בה מעמד מועדף, ולציונות כאידיאולוגיה יש מעמד הגמוני. המדינה אינה עושה מאמץ להקים קהילת-על אזרחית שתתפוס מקום חשוב בחיי האזרחים. בישראל האתניות הינה עקרון מרכזי הטבוע במהות המדינה. בנוסף, לא מתקיים בישראל עקרון השוויון בזכויות האישיות והקיבוציות.

לפי דון יחיא וזיסר, ישראל אינה מתפתחת כדמוקרטיה רב תרבותית, תהליך העובר על מדינות המערב הליברליות בדור האחרון. לטענתם הסיבה העיקרית היא שאצל היהודים רעיון האומה הדתית-אתנית קדם לרעיונות המודרניים של לאומיות ודמוקרטיה. לפי גישה זו, ישראל הינה מקרה חריג של דמוקרטיה משום שהיא נשארה מדינת לאום בעלת משטר דמוקרטי רפובליקני כפי שהיו מדינות המערב, אך היא ממאנת להשתנות יחד איתן לכיוון דמוקרטיה רבתרבותית.

לגבי הטענה כי ישראל הינה דמוקרטיה קונסוציונלית, גם היא רחוקה מהמציאות. אמנם לפי הורוביץ וליסק ישנם אלמנטים קונסוציונליים בולטים בהרכב הקואליציוני של כל ממשלות ישראל ובהסדרים המיוחדים ביחסי דתיים חילוניים, אך אין הם טוענים שהסדרים מסוג זה מקיפים גם את השסע הלאומי.

דמוקרטיה קונסוציונלית הייתה מחייבת את ישראל לוותר על אופייה היהודי, לקיים שוויון גמור בין יהודים וערבים ולהיהפך למדינה דו-לאומית, דבר שהיהודים מתנגדים לו בתוקף.

אי-דמוקרטיה ומידת התאמתה לישראל

אי התאמתה של ישראל אף לא לאחד מארבעת דגמי הדמוקרטיה האזרחית, וכן אופייה הלאומי-האתני-הדתי המובהק, הובילו חוקרים אחדים למסקנה כי ישראל אינה דמוקרטיה כלל.

– ההקשר הידוע ביותר שבו תויגה ישראל כאי-דמוקרטיה הוא מצב הכיבוש משנת 1967 והשסע העמוק בין יהודים לפלסטינים.

בנבנישתי– טוען כי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים אינה עוד דמוקרטיה משום שהיא שולטת על בני העם הפלסטיני בלי להעניק להם זכויות יסוד, נוהגת במתנחלים כבישראלים בעלי זכויות וכו'. בנבנישתי מכנה את המערכת הפוליטית בארץ ישראל "דמוקרטיה של עם אדונים". משמעות הביטוי היא דמוקרטיה המוגבלת לקבוצה אתנית אחת, בעוד שלקבוצות אחרות ניתן מעמד של תושבי קבע בלבד עם זכויות אזרח מוגבלות וללא הזכות הפוליטית לבחור ולהיבחר. אזרחות התושבים נשללת מהם בכוח למרות שהם רואים עצמם כחלק בלתי נפרד מהמדינה. סיווג זה הינו מוטעה כיוון שהאוכלוסייה הפלסטינית מעולם לא ראתה את עצמה כחלק מישראל, אלא נאבקה להינתק ממנה ולהשיג עצמאות מדינית.

– ההקשר האחר שבו מועלית הטענה שישראל אינה דמוקרטיה הוא השסע היהודי- הערבי בישראל שבתחום הקו הירוק.

רוחאנה וגאנם– טוענים כי אין בישראל שוויון זכויות אזרחי ולאומי מלא. אופייה היהודי של המדינה שולל מהאזרחים הערבים את זכויותיהם הבסיסיות להשתייכות ולזהות מלאות.

קימרלינג– טוען כי ישראל אינה דמוקרטיה אלא "משטר המתנדנד בין דמוקרטיה לתאוקרטיה לאומנית".

יונה– בוחן את המשטרים בישראל לפי 3 מודלים נורמטיביים שניסח: דמוקרטיה ליברלית טהורה, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רבתרבותית, ומוצא כי ישראל אינה תואמת אף לא אחד משלושת הדגמים שהציג.

יפתחאל– מציג מודל של משטר לא דמוקרטי בשם "אתנוקרטיה".

המשותף לחוקרים אלה – פרט לבנבנישתי – הטוענים שישראל שבתחום הקו הירוק אינה דמוקרטיה, הוא דחייתה של הגדרת המינימום הפרוצדורלית של דמוקרטיה ושימוש בהגדרות מחמירות שכורכות יחד את עצם קיומה של דמוקרטיה עם רמת איכותה. הם שוללים את האפשרות שישראל הינה דמוקרטיה משום שגם אם היא עשויה לתאום לדגם של דמוקרטיה אתנית, בעיניהם דמוקרטיה אתנית אינה דמוקרטיה כלל ולכן אין זה משנה אם ישראל הינה דמוקרטיה אתנית או לא.

דגם הדמוקרטיה האתנית

דמוקרטיה אתנית מהי

"דמוקרטיה אתנית"- דגם המאפיין משטרים דמוקרטיים מסוימים שאינם תואמים את אחד מדגמי הדמוקרטיה האזרחית שהאזרח או ציבור האזרחים ניצבים במרכזם. הכלל המכונן של משטרים אלו הינו אתני – הקבוצה או האומה האתנית.

"דמוקרטיה אתנית" הינה משטר דמוקרטי שבו מוענקות זכויות אזרח לכל תושבי הקבע המעוניינים בקבלת אזרחות, אך ניתן מעמד מועדף לקבוצת הרוב. הכלל המכונן של משטר זה הוא סתירה מהותי בין 2 עקרונות- *זכויות פוליטיות ואזרחיות לכל (=דמוקרטיה), *כפיפות מבנית של המיעוט לרוב (=דומיננטיות אתנית).

הליקוי הבסיסי בדמוקרטיה האתנית בהשוואה לדמוקרטיות אזרחיות הוא היעדר שוויון פוליטי ואזרחי, שכן זכויות המיעוט פחותות מזכויות הרוב.

ישנה נטייה לראות בדמוקרטיה אתנית "דגם מופחת של דמוקרטיה" ולא "דגם מוגדל של אי-דמוקרטיה" משום שהמשותף בין דמוקרטיה אתנית לדמוקרטיה אזרחית גדול יותר מן המשותף בינה לבין אי-דמוקרטיה.

מאפיינים והבחנה ממשטרים אחרים

1. הלאומיות האתנית השלטת קובעת שיש אומה אתנית אחת שיש לה זכות בלעדית על הארץ. קיים גם בדגם "דמוקרטיה של עם אדונים". נעדר מכל דגמי הדמוקרטיה האזרחית.
2. המדינה מפרידה בין השתייכות לאומה האתנית לבין אזרחות. בדמוקרטיה ליברלית אינדיווידואלית-המדינה משרתת את האזרח. בדמוקרטיה ליברלית רפובליקנית-המדינה משרתת את כל האזרחים, המהווים יחד את האומה האזרחית הלא אתנית. בדמוקרטיה רבתרבותית וקונסוציונלית-המדינה מתייחסת באופן שווה לכל האזרחים ולבני האומות השונות שחיות בה. הדמוקרטיה האתנית מתחשבת במידה רבה באזרחיה ומשרתת אותם, ואילו "דמוקרטיה של עם אדונים" משרתת רק את בני האומה האתנית ומונעת מתושביה הקבועים אזרחות ושירות.
3. המדינה נמצאת בבעלות ובשליטה של האומה האתנית המרכזית. המדינה בדמוקרטיה אתנית דומה ל"דמוקרטיה של עם אדונים" מבחינה זו שהיא עומדת בגלוי לצד האומה האתנית. בדמוקרטיה אתנית אין תשתית אזרחית רחבה, משותפת, כוללת ומוסכמת, הכוללת שפה, ערכי תרבות וזהות – תשתית המאפיינת את הדמוקרטיה הליברלית הרפובליקנית (למרות שגם בה מדינת הלאום אינה ניטרלית אלא מזוהה עם קבוצת הרוב). המדינה בדמוקרטיה ליברלית אינדיוידואלית, בדמוקטיה רבתרבותית ובדמוקרטיה קונסוציונלית מהווה ארגון ניטרלי ואוטונומי שאינו מצדד בקבוצה זו או אחרת.
4. המדינה מגייסת את האומה האתנית. גיוס המונים על ידי המדינה במטרה למנוע אדישות וטמיעה. דמוקרטיה אתנית דומה ל"דמוקרטיה של עם אדונים" מבחינה זו שהיא רווחת במדינות אידיאולוגיות עם חברות אזרחיות חלשות יחסית. דמוקרטיה אתנית שונה מהדמוקרטיות האזרחיות בהן החברה האזרחית חזקה, האידאולוגיה הלאומית אינה מחייבת והחברה אינה מגוייסת.
5. המדינה מעניקה לקבוצות שאינן משתייכות לאומה האתנית זכויות אישיות וקיבוציות לא מלאות. הענקת זכויות פוליטיות לכל מבחינה את הדמוקרטיה האתנית מ"דמוקרטיה של עם אדונים" שבה הן נשללות מכל מי שאינו משתייך לאומה האתנית. הדמוקרטיה האתנית נחותה בהשוואה לדמוקרטיות אזרחיות משום שאין בה שוויון זכויות מלא לכל וניתן בה מעמד מועדף לבני האומה האתנית. דמוקרטיה אתנית עדיפה על דמוקרטיה ליברלית אינדיוידואלית ועל דמוקרטיה ליברלית רפובליקנית, שבאופן עקרוני אינן מעניקות זכויות קולקטיביות בכלל. הזכויות הקולקטיביות המוענקות בדמוקרטיה אתנית משופרות יותר מאלה המוענקות בדמוקרטיה תרבותית, אך פחותות מהזכויות הקולקטיביות המלאות המוענקות בדמוקרטיה קונסוציונלית.
6. המדינה מתירה לקבוצות שאינן משתייכות לאומה האתנית לנהל מאבק פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי לשינוי. מבחינה זו שונה הדמוקרטיה האתנית מ"דמוקרטיה של עם אדונים", שבה לא נותנים זכות לגיטימית למחאה ולמאבק. זכות זו בדמוקרטיה אתנית מצומצמת יותר מאשר בדמוקרטיות אזרחיות.
7. 7. המדינה תופסת את הקבוצות שאינן משתייכות לאומה האתנית כאיום. איומים שכיחים בכל דגמי הדמוקרטיה, אך רק בדמוקרטיה אתנית וב"דמוקרטיה של עם אדונים" הם מהווים חלק בלתי נפרד מהמערכת.
8. המדינה מטילה פיקוח על קבוצות שאינן משתייכות לאומה האתנית. בכל דגמי הדמוקרטיה מטילים פיקוח על יחידים, על כיתות מיסטיות או על תנועות פוליטיות המוגדרות כסיכון גבוה למשטר, לחוק ולסדר, אך רק בדמוקרטיה אתנית וב"דמוקרטיה של עם אדונים" מוטל פיקוח על קבוצות אוכלוסייה שלמות ולא רק על בודדים מקרבן.

הגורמים המעודדים היווצרות דמוקרטיה אתנית:

1. דומיננטיות אתנית ממוסדת הקודמת להיווצרות הדמוקרטיה
2. לאומיות אתנית הקודמת להיווצרות הדמוקרטיה –המטרה העליונה של לאומיות אתנית היא קידום האומה האתנית הבטחת שלום האומה והאינטרסים שלה ולא איכות המשטר.
3. איום ממשי המחייב גיוס נרחב וממושך – כאשר האומה האתנית חיה בסביבה עוינת המדינה עשויה לעצב את המשטרה לפי דפוסי הדמוקרטיה האתנית כדי שתוכל להתמודד בהצלחה עם האיום החיצוני והפנימי.
4. מחוייבות לדמוקרטיה – הדמוקרטיה האתנית הינה פשרה בין מחויבות לדמוקרטיה לבין ערכים וצרכים אחרים (כמו קידום האומה האתנית ונטרול האיום עליה). העדר מחויבות לדמוקרטיה עלול לגרום לצמיחת "דמוקרטיה של עם אדונים".

התנאים הבולטים המסייעים ליציבות דמוקרטיה אתנית:

1. האומה האתנית מהווה רוב מספרי מוצק המבטיח שליטה בדרך דמוקרטית ללא שיתוף המיעוט.
2. האוכלוסייה שאינה משתייכת לאומה האתנית מהווה מיעוט משמעותי (10%-20% מהאוכלוסייה).
3. לאומה האתנית יש מחויבות לדמוקרטיה.
4. האומה האתנית הינה קבוצה ילידה – ילידות מוגדרת כתושבות בת מאות שנים או תפוצה השבה למולדתה.
5. הקבוצה שאינה שייכת לאומה האתנית היא מהגרת – כך קל יותר לשלוט ולפגוע בזכויותיהם.
6. האוכ' שאינה משתייכת לאומה האתנית מפוצלת ליותר מקב' אתנית אחת
7. לאומה האתנית יש תפוצה גדולה ותומכת – הצורך להגן על התפוצה ולהחזירה למולדת מהווה בסיס להעדפתה על פני המיעוט במדינה.
8. טיב המעורבות של המולדת החיצונית – אם מדינה הנחשבת מולדת חיצונית של המיעוט במדינה אינה מתערבת להגנתו או שאינה פועלת לערעור הדמוקרטיה האתנית זה מגדיל את הסיכוי ליציבות.
9. טיב המעורבות הבינלאומית – אם אין מעורבות בינלאומית בדמוקרטיה האתנית, כך גדלה יציבות המשטר. הקהילה הבינלאומית מתערבת במקרים של הפרות בוטות של זכויות האדם, שלילת זכויות פרט פוליטיות ועוד.

3 דגמי משנה של דמוקרטיה אתנית – על רצף בין דמוקרטיה קונסוציונלית ל"דמוקרטיה של אדונים":

* דמוקרטיה אתנית סטנדרטית – נמצא קרב לאמצע בין 2 סוגי הדמוקרטיות (הדגם שתואר עד עכשיו).

* דמוקרטיה אתנית מוקשחת – דגם המתקרב ל"דמוקרטיה של אדונים" בו הזכויות האישיות והקיבוציות המוענקות לאלו שאינם משתייכים לאומה האתנית הן מצומצמות ביותר, החופש למאבק פוליטי מוגבל ביותר, הם נתפסים כאיום רציני ומיידי ויש עליהם פיקוח שלטוני חמור וגורף.

* דמוקרטיה אתנית משופרת – דגם לכיוון הדמוקרטיה הקונסוציונלית, בו האזרחות המשותפת והשיוויונית מתחזקת, המיעוט זוכה בזכויות הפרט ובזכויות קולקטיביות נרחבות (כולל אוטונומיה, מוסדות וייצוג בשלטון), קיים מאבק לגיטימי לשיוויון, האיום מצד המיעוט נתפס כמשמעותי אך לא כמיידי, הפיקוח על המיעוט הוא סלקטיבי וליברלי, אזרחותם של בני המיעוט היא ממשית אך לא שיוויונית לגמרי- אין עדיין שותפות מלאה בשלטון, אין חלוקה יחסית של משאבים, אין אוטונומיה מלאה ואין זכות וטו ומיעוט.

מחלוקות –

מחלוקת על הלגיטימציה – יש הטוענים כי זו אינה דמוקרטיה בכלל.

נויברגר טוען שדמוקרטיה אתנית אינה דמוקרטיה משום שע"פ הגדרת המינימום הפרוצדורלית, במשטר דמוקרטי יכולים כל האזרחים לזכות בזכויות מלאות ושיוויון הזכויות אינו עומד בסתירה לעיקרון מדרגי אחר – 2 דרישות אלו לא מתקיימות בדמוק' אתנית ולכן הוא מכנה את המשטר כ"חצי דמוקרטיה".

גאנם, רוחאנה ויפתחאל טוענים כי תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה הוא שיוויון זכויות מלא ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה האתנית. דמוקרטיה אתנית היא פסולה לדעתם משום שלפי עצם הגדרתה אין אפשרות שזכויות המיעוט יהיו שוות לזכויות הרוב. הם משתמשים במונח "מדינה אתנית" או אתנוקרטיה" כדי להבליט את האופי הלא דמוקרטי של המשטר.

ביקורת אחרת טוענת שדמוקרטיה אתנית היא מודל הנותן לגיטימציה לסוג פגום של משטר ע"י עצם הגדרתו כדמוקרטיה והצבתו כמודל חיקוי. ע"פ באשרה, זהו מודל מסוכן כי הוא מנציח את המציאות במקום לבקר אותה. הוא מציע את המודל של דמוקרטיה רב-תרבותית כמודל ביקורתי ומהפכני בהקשר הישראלי.

כנגד ביקורות אלו יש לומר כי דמוקרטיה אתנית הינה דמוקרטיה משום שהיא עומדת בהגדרת המינימום הפרוצדורלית. אולם היא דגם מובחן משום שמעמידה במרכז את בני האומה האתנית ונותנת להם עדיפות, בניגוד לדגמי הדמוקרטיה האזרחית. התביעה לא להתייחס למשטר זה כאל דמוקרטיה יש בה משום התעלמות ממהות התופעה.

מהותה של הדמוקרטיה האתנית היא הסתירה הפנימית והמתח בין עיקרון הזכויות לכל לבין עיקרון של דומיננטיות אתנית ממוסדת.

מחלוקת על יציבות –

הביקורות טוענת שדמוק' אתנית מעצם טיבה, אינה יציבה בשל הסתירות הטבועות בה. המדינה מבטיחה שיוויון למיעוט אך מעניקה לו שיוויון חלקי בלבד. מן הצד השני נטען כי לדמוק' אתנית יש אכן בעיות של חוסר יציבות, אך אלו בעיות האופייניות לכל הדמוק' בחברות שסועות.

מחלוקת על יעילות –

עוסקת ביעילותה של הדמוק' האתנית כמשטר לניהול וליישוב קונפליקטים פנימיים. המבקרים טוענים שזהו דגם לא יעיל בהיותו לא לגיטימי ולא יציב. כנגד זה אפשר לומר כי דמוק' אתנית מאפשרת לרכך קונפליקטים בין קבוצות הרוב והמיעוט. דמוק' זו הינה חלופה טובה לדרכים לא דמוקרטיות כמו רצח עם, טרנספר ושליטה – לטיפול בשסע אתני או לאומי עמוק. למרות זאת דמוקרטיה אתנית משאירה את השסע העמוק בחברה ואת הסכסוך הבסיסי כמו שהוא למרות שהיא מווסתת את הקונפליקט.

ישראל כדמוקרטיה אתנית

ישראל מצהירה על עצמה כ"מדינה יהודית דמוקרטית", וזה משקף את הוויתה כמדינה המעניקה זכויות אזרחיות ופוליטיות לכל תושביה הקבועים, אך באותו זמן נותנת גם מעמד מועדף לרוב היהודי – יש כאן 2 עקרונות סותרים: דמוקרטיה לכל וכפיפות המיעוט הערבי לרוב היהודי.  היהודים משתמשים במדינה כמכשיר לקידום האינטרסים שלהם וכאמצעי להגשמת הציונות. נאמנותו של המיעוט הערבי נחשבת בעייתית משום שאינו יכול להגיע בה לשיוויון ולהזדהות מלאים.

ישראל מתאפיינת בכל מאפייני הדמוקרטיה אתנית –

1. הציונות קובעת שהיהודים מהווים אומה יהודית אתנית אחת שיש לה זכויות בלעדיות על הארץ. בכך שוללת מהערבים זכויות לאומיות על הארץ, למרות ההכרה בזכותם לחיות בה כיחידים.
2. ישראל מפרידה בין השתייכות לאומה האתנית היהודית לבין אזרחות ישראלית. המשמעויות של זה:

* המדינה היהודית הציונית שואפת להמשיך לקיים הפרדה בין לאומיות ואזרחות.

* המדינה היהודית הציונית רואה בהשתייכות לאומה האתנית היהודית זהות מרכזית יותר מאשר האזרחות הישראלית.

* המדינה היהודית הציונית נוקטת אמצעים מיוחדים לשמור על האומה האתנית היהודית בתפוצות.

* המדינה היהודית הציונית משתדלת לצמצם את האזרחות הישראלית ליהודים בלבד (חוק השבות, התנגדות לשיבת פליטים פלשתינים ולאיחוד משפחות ערביות).

* עידוד גידול הרוב היהודי בארץ גם באמצעות מדיניות חברתית.

3. מדינת ישראל נמצאת בבעלות ובשליטת האומה האתנית היהודית. דוגמאות לניכוס המדינה ע"י האומה היהודית:

* "חוק השבות", "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ( מעגן בחוק יסוד את ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית)

* שליטת השפה העברית, חגים, ימי מנוחה ממלכתיים, סמלים רשמיים.

* העדפת יהודים בהקצאת תקציבים ומשאבים.

*קביעת המטרות המדיניות ע"י היהודים.

4. ישראל מגייסת את האומה האתנית היהודית – בביטחון, התיישבות, תרומות, התנדבות, עלייה וכו'.
5. המדינה מעניקה לערבים זכויות אישיות וקיבוציות לא מלאות. הערבים מוכרים כמיעוט ומוענקות להם זכויות קיבוציות החיוניות לשמירה על קיום נפרד (כמו מע' חינוך נפרדת, שימוש חופשי בשפה, תקשורת ומוסדות תרבות ודת ועוד). ממכלול הזכויות הקולקטיביות נעדרות הזכויות הלאומיות כלומר הם אינם מוכרים כמיעוט לאומי פלסטיני, אין הכרה במנהיגות הארצית שלהם, בזכותם לאוטונומיה ובזיקתם לעם הפלשתיני. האפליה המבנית מהווה מנגנון עיקרי שבאמצעותו המדינה ומוסדותיה מקפחים את האוכלוסייה הערבית. לדוגמא: שוק העבודה, מתן שירותי רווחה, תקציבים, מינויים ועוד.
6. לערבים מותר לנהל מאבק פרלמנטרי וחוץ פרלמנטרי – הגופים החשובים לניהול המאבק הם מפלגות בכנסת, ועדת מעקב עליונה, ועד ראשי המועצות המקומיות הערביות, הועד להגנת האדמות הערביות והאגודה הארצית של הסטודנטים הערבים. ישנן גם עמותות שונות הפועלות לקידום העניינים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים.
7. הערבים נתפסים כאיום בטחוני ודמוגרפי – החשש בטחוני: * הערבים הינם מיעוט במדינה אולם שייכים לרוב עצום באזור ורבים מהם נחשבים כבעלי זיקה לארצות ערב הנחשבות ארצות אויב. * רבים מהערבים גרים בשטחי ספר ועימות שבהם הלחץ לסיוע לגורמים עוינים גדול. * נאמנות הערבים למדינה מוטלת בספק.  החשש הדמוגרפי: *הערבים מהווים כיום 11% מבעלי זכות הבחירה. נטייתם הכמעט מוחלטת היא לשמאל ולכן מהווים איום על הימין.  * גידול האוכ' מוכפל מדי 20 שנה וזה דורש שימוש הולך וגדל בקרקעות, דיור ושירותים אחרים. * הערבים מהווים רוב באזורים מסוימים. קיים חשש שריכוז טריטוריאלי של הערבים עלול לדחוף אותם לדרוש אוטונומיה טריטוריאלית (בגליל למשל).
8. הערבים נתונים תחת פיקוח שנעשה ע"י שורה של צעדים ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. דוגמאות:

* פיקוח בטחוני – מטרתו שמירה על השקט והתרעה מפני תסיסה או התנגדות. זהו פיקוח רחב ביותר הכולל מניעת חדירת ערבים למע' הביטחון, וחדירה למגזר הערבי במטרה לאסוף מידע מודיעיני ולסכל פעילות עוינת על רקע לאומני.

* הרתעת התנגדות ערבית ע"י חוקי חירום (עוצר, צנזורה, מעצרים מנהליים וכו').

* הזרמת משאבים למגזר הערבי באופן מבוקר ליצירת תלות ושחרור לחצים.

* המדינה נמנעת מהענקת אוטונומיה תרבותית מוחלטת לערבים מחשש שתשמש בסיס לבניית כוח ומאבק.

* שבירת הרצף הטריטוריאלי של האזורים הערביים ע"י פרישת ישובים יהודיים.

* מדיניות הממשלה היא לכיוון ישראליזציה  ודה – פלשתיניזציה  של זהות ערביי ישראל במטרה לחזק את נאמנותם למדינה ולטשטש את הזהות הפלסטינית.

* המדינה חותרת לפיצול הערבים לכמה מיעוטים אתניים כדי למנוע את התאחדותם וכדי לזכות בנאמנותם (בדווים, דרוזים, נוצרים וכו').

הגורמים להיווצרות דמוקרטיה אתנית בישראל

1. האומה האתנית היהודית והציונות כלאומיות אתנית קדמו להקמת המדינה ולעיצוב משטרה. הציונות ביססה את האידיאולוגיה שלה על אופיים של היהודים שהתגבש במהלך ההיסטוריה כישות המורכבת מ-3 יסודות:

* עם בעל מאפיינים לאומיים משותפים (שפה, היסטוריה, מורשת וכו')

* עם שהוא קבוצה אתנית ומוצאו נשמר על אף החיים בתפוצות

* עם שהדת  מהווה מכנה משותף בין כולם למרות ריבוי הזרמים והמסורות.

הציונות קיבלה את הצביון האתני המתבדל של העם היהודי ובכך גיבשה ומיסדה את האומה האתנית היהודית המסורתית כאומה אתנית יהודית מודרנית.

2. היהודים בארץ היו נתונים תחת איום ממשי שחייב גיוס נרחב וממושך. המפגש עם הפלשתינים בארץ תרם להתגבשות הדמוקרטיה האתנית. העלייה השנייה עשתה את ההכרעה הגורלית של הקמת חברה יהודית נפרדת מסיבות אידיאולוגיות וקיומיות וזה הניח את היסודות לסכסוך היהודי- ערבי. הערבים ראו ביהודים פולשים לאדמתם ולא הכירו בזכותם להגדרה עצמית. זה חייב גיוס מלא ולאורך זמן של יהודים, הקצאת משאבים, קורבנות רבים ושמירה על לכידות לאומית.
3. לתנועה הציונית ולישוב הוותיק הייתה מחויבות לדמוקרטיה . החתירה הראשונית הייתה להקמת מדינה יהודית דמוקרטית (אוריינטציה לעולם המערבי). ההבנה שיש צורך לשרוד בסביבה עוינת הובילה למסקנה שיש צורך בהתאחדות ובהנהגת משטר דמוקרטי ביישוב. בנוסף היה צורך בדמוקרטיה לניהול מחלוקות וסכסוכים פנימיים (חילונים ודתיים, ימין ושמאל). הדבר החשוב ביותר שהכריע לטובת דמוקרטיה אתנית הייתה העובדה שהערבים הצטמקו במהלך המלחמה לכלל מיעוט קטן ובר שליטה. בנוסף גם ההתניה של קבלת ישראל לאו"ם בדרישה לתת אזרחות מלאה למיעוט הערבי מלאה תפקיד חשוב בהיווצרות הדמוקרטיה האתנית.

התנאים ליציבות:

התנאים התורמים ליציבותה של הדמוקרטיה רבים ומגוונים:

1. היהודים בישראל מהווים רוב מספרי מוצק. עניין זה מאפשר ליהודים לכלול את הערבים בדמוקרטיה מבלי לאבד את שליטתם במדינה. רוב זה מותנה בעלייה שתקזז את הריבוי הטבעי הגדול יותר של הערבים. המאמצים לשמור על רוב מכריע נובעים מקונצנזוס ציוני שלפיו ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. השגת רוב יהודי היתה יעד של כל הזרמים הציוניים בישוב. היהודים חתרו באופן עקבי להגדלת מספרם ולהשגת רוב. בריחה המונית של ערביי פלשתין, גירוש המוני וסירובה של ישראל לאפשר את שיבת הפליטים הערביים אפשרו שמירה על הרוב היהודי. בעשור הראשון למדינה נוספו 30 אלף ערביי המשולש, שסופחו עם השטח לישראל לפי הסכם רודוס. באותו זמן ממש הפך הסכסוך הישראלי- ערבי את היהודים בארצות ערב לבני ערובה ולפליטים למעשה, ודחף אותם לעלות לארץ. השואה הזרימה גם כן מאות פליטים מאירופה. ה"נכבה" (האסון הפלשתיני) שהפכה את הערבים אחרי 48 למיעוט קטן היא שאפשרה לישראל להעניק לערבים אזרחות וזכויות דמוקרטיות. (הסיבה שב-67 לא ניתנו הזכויות לערבים היא בשל האיום  הרציני על הרוב היהודי במדינה)
2. הערבים בישראל מהווים מיעוט מספרי משמעותי אך לא גדול. (16%). המיעוט הערבי הינו משמעותי למדי. מחד הוא גדול דיו להוות איום על המדינה ולחייב פעולות בלימה ונטרול מצד השלטונות נגדו. הוא גם גדול דיו למאפשר ליהודים להרוויח מאפליה נגדו ולכן לשאוף אליה. מאידך, הוא לא מהווה מיעוט של יותר מ-20% שהיה מקשה על שליטה בו באמצעים דמוקרטים. כלומר הוא משמעותי מכדי להפוך את הדמוקרטיה האתנית למיותרת, אך הוא אינו גדול דיו לעשותה לבלתי אפשרית.
3. ליהודים יש מחויבות לדמוקרטיה. מחויבותם של היהודים לדמוקרטיה היא עמוקה ונובעת משיקולים אידיאולוגים ופרגמטים. הסכמה זו מקיפה גם את החרדים שבעיקרון שוללים את הדמוקרטיה אך למעשה מקבלים אותה כמכשיר המאפשר להם להתארגן ולבנות כוח פוליטי. נוסף על הצורך החיוני לווסת קונפליקטים פנימיים בחברה היהודית ע"י הדמוקרטיה, היא גם משמשת כרטיס חבר במועדון המדינות המערביות- שני כוחות אלו פועלים לייצוב הדמוקרטיה. זוהי אומנם דמוקרטיה אתנית מאיכות נמוכה ולא דמוקרטיה אזרחית מאיכות גבוהה, אולם היהודים לרוב חשים מחויבת לה לא פחות מאל אופייה היהודי של המדינה.
4. היהודים תופסים את עצמם כאוכלוסיה ילידה. אע"פ שגם כיום רוב היהודים בארץ הינם מהגרים או בני מהגרים ורובם הגיעו כפליטים או בלית ברירה, השתנתה תפיסתם הציונית כתוצאה מתהליך חיברות ציוני מזורז שעברו לאחר עלייתם. הם רואים עצמם כעולים השבים מרצונם לארץ מולדתם. תפיסה זו מובילה את היהודים לחוש מושרשים בארץ ולהיות נחושים בתביעת זכויות בלעדיות עליה. האידיאולוגיה הציונית והשכנוע הפנימי של היהודים מחזקים את התודעה של אומה אתנית יהודית שמגיע לה לקיים מדינה יהודית דמוקרטית, שבה ניתן מעמד נחות ללא יהודים.
5. ליהודים תפוצה גדולה ותומכת. יותר מכ- 60% מהעם היהודי עדיין חי בפזורה ומהווה לגבי ישראל מאגר לעלייה, שדולה פוליטית ומקור להכנסה. (תיירות, השקעות ותרומות). למדינה, הזקוקה להם, יש אינטרס משורין להמשיך לקיים דמוקרטיה אתנית כאמצעי לשמירת הקשר בינה לבין התפוצה. כל עוד התפוצה נשארת גדולה, וכל עוד המדינה צריכה אותה, חיוני למדינה לשמור על תפיסה של אומה אתנית יהודית, שיש לה בעלות על הארץ ושאלה המשתייכים אליה זוכים למעמד מועדף מטעם המדינה. ליהודי התפוצות יש אינטרס זהה, שכן הדגם הקיים של מדינה דמוקרטית מיטיב עימם. הוא נותן להם חזקה על המדינה, מאפשר להתייחס אליה כאל מוקד הזדהות, מסייע לשמור על זהות יהודית ותורם לבלימת ההתבוללות. מדינה יהודית שחוק השבות קיים בה הינה מקלט לכל יהודי במצוקה.
6. הרשות הפלסטינית אינה פועלת נגד הדמוקרטיה האתנית בישראל. הרשות הפלשתינית, ואף אש"ף והעולם הערבי, מקבלים את המדיניות הישראלית שלפיה סוגיית המיעוט הערבי הינה שאלה פנימית בישראל שאין להם צד בה. במו"מ של אש"ף עם ישראל הם אינם מעלים שאלות הנוגעות למיעוט הערבי. לרשות הפלשתינאית אינטרס כפול:  האחד הוא שערביי ישראל ישבו בשקט משום שהתרסה נגד ישראל עלולה להקשיח את עמדתם במו"מ על הסדר קבע. אינטרס שני הוא שערביי ישראל ישמשו שדולה פוליטית למען העם הפלשתינאי ע"י תמיכה במחנה השמאל. במסגרת המדיניות הכוללת שתגובש במדינה פלשתינאית עצמאית ייקבעו התנאים למתן אזרחות פלשתינית לערבים מישראל שיבקשו זאת, יוצעו להם חינוך פלשתיני וקשרי תרבות, יובהרו הציפיות מהם ויופעלו לחצים על ישראל לביצור זכויותיהם. ברם, יש להניח שפלשתין לא תפעל לביטול אופייה היהודי של ישראל וזאת משום שאופייה האתני שלה ישלול ממנה את הלגיטימציה לכך.
7. הקהילייה הבין לאומית תומכת בדמוקרטיה אתנית בישראל. ישראל מוכרת בעולם כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואין נמתחת עליה ביקורת בשל כך. הגינויים והלחצים על ישראל מופעלים לשיפור זכויותיהם של ערביי הגדה ורצועת עזה, אך לא לישראל שבתחומי הקו הירוק. ההכרה באופייה המיוחד של ישראל קיבלה אישור חוזר ונשנה. (הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה ועוד) . כמו כן מדינות המערב רואות בישראל דמוקרטיה מערבית לכל דבר ולא דמוקרטיה אתנית ממדרגה שנייה. היות והערבים נכללים בדמוקרטיה ואין מפעילים נגדם אמצעי דיכוי ואלימות, הם נחשבים למיעוט "מסודר" מבחינת האו"ם והמעצמות.

גורמים הפועלים לערעור מצב זה הדמוקרטיה האתנית בישראל הם למשל שערביי ישראל הינם מיעוט של ילדים עם תחושת בעלות על הארץ, ולכן קשה להם להשלים עם תחושת הבלעדיות על הארץ. בנוסף, השסע הדו אתני שמהווה פיצול דיכוטומי המעודד אי השלמה ועימות מצד המיעוט.. יפתחאל סבור שהדמוקרטיה האתנית אינה יכולה להיות יציבה לאורך זמן בגלל שני גורמים אלה, דהיינו מפני שהערבים הינם מיעוט מולדת ומשום שהשסע הינו דו אתני ולא רב אתני.

המעבר מדגם המשנה המוקשח לדגם המשנה הסטנדרטי

במהלך יותר מיובל שנים עברה הדמוקרטיה הישראלית כברת דרך של ממש מדגם המשנה המוקשח לדגם המשנה הסטנדרטי. ישראל נעשתה דמוקרטית יותר במהלך השנים, דבר שמצא את ביטויו בתחומים רבים: הפוליטיקה ממערכת של מפלגה דומיננטית אחת למערכת דו גושית עם חילופי שלטון תכופים, אמצעי התקשורת נעשו רבים, מגוונים וביקורתיים יותר, כוחות הביטחון כבר אינם מחוץ לתחום של הביקורת הציבורית ועוד. תהליך הדמוקרטיזציה הואץ בשנות ה-80 הודות לתהליך הגלובליזציה. ישראל הלכה והתחברה לעולם המערבי. העלייה המתמדת ברמת החיים עשתה את הישראלי אינדיווידואליסט יותר, הנכונות לשרת את הכלל ולהקריב בשבילו פחתה. תמורות אלו בחברה הישראלית ריככו את המרכיבים האתניים וחיזקו את היסודות האזרחיים בדמוקרטיה. התפתחה מכונות מסוימת להכיר בזכויות של הערבים על הארץ ולפתוח לפניהם את מוסדות המדינה. החל מאמצע שנות ה-70 הפלשתינאים הגבירו לאין ארוך את פעולותיהם הפוליטיות. האקטיביזם הפוליטי קיבל גם צורה בלתי חוקית. לשינוי התלוותה גם ירידה בתפיסת האיום על המדינה מצד ערביי ישראל ובאופן כללי חלה עלייה משמעותית, לאורך זמן בשיעור הקבלה והסובלנות של היהודים כלפי האזרחים הערבים.

תרחישים לעתיד:

ישנן 9 הנחות יסוד לגבי התפתחויות צפויות בחברה הישראלית במהלך 10-15 השנים הקרובות ועליהן מתבסס הדיון בדבר התרחישים לעתיד של הדמוקרטיה הישראלית. (נא לקרוא-עמ' 612 למעלה)

על בסיס הנחות אלה ניתן לשרטט שני תרחישים חלופיים:

1. התרחיש "השלילי" נסיגה והרעה. מדמוקרטיה אתנית סטנדרטית לדמוקרטיה אתנית מוקשחת או קיבעון של הדגם הקיים חרף לחצים ערביים לשיפורו. יתגלע עימות בין המיעוט הערבי לרוב היהודי על אופייה של המדינה. השלום יכול להוביל לתרחיש זה משום שוויתורים טריטוריאלים יכולים לגרום ליהודים לרצות לחזק את אופייה היהודי של המדינה כפיצוי על הצטמקות השטח. עקב כך תחריף ההפליה נגד ערבים, התרחבות השסע המעמדי תפגע במיוחד בערבים, הגלובליזציה תזיק למעמד העובדים שחלק גדול ממנו מורכב מאזרחים ערביים. כך, לאחר מעבר לעידן של שלום הערבים יסלימו את מאבקם לשיוויון משום שלא יהיה עוד צורך לפצל את המאבק בין יעדי השלום והשוויון.  המאבק הערבי יגלוש בהכרח לביטול אופייה היהודי ציוני של המדינה והחרפתו עלולה להוביל לעימות ולמשבר ביחסי יהודים-ערבים.
2. התרחיש "החיובי" הוא הצטברות של שיפורים חלקיים שתביא בהדרגה לידי שינוי הדמוקרטיה האתנית הסטנדרטית הקיימת לדמוקרטיה אתנית משופרת. הבסיס לתרחיש זה הוא הניסיון ההיסטורי של השינוי שהתרחש מדמוקרטיה אתנית מוקשחת לדמוקרטיה אתנית סטנדרטית, כלומר זה יהיה המשך טבעי לתהליך היסטורי שכבר מתרחש. בנוסף, הצפי שהתהליך יוחש ע"י המעבר לעידן של שלום. השלום יגביר את תהליך הדמוקרטיזציה ויחזק את תחושת הביטחון של היהודים. התפתחויות אלה יגדילו את השוויון בין היהודים לערבים. חלק מערביי ישראל יפיקו הזדמנויות חדשות שיווצרו עם בוא השלום. יצטמצם המאבק הערבי להגברת השוויון וימנע עימות עם הרשויות לשינוי רדיקלי של המשטר.

נראה שמשני התרחישים התרחיש "החיובי" הינו הסביר יותר.

השלכות רחבות של דגם הדמוקרטיה האתנית על ישראל:

יישומו של דגם הדמוקרטיה האתנית נעשה בעיקר בהקשר של השסע הערבי-יהודי. אולם, מכיוון שאופייה היהודי דמוקרטי הוא כה מרכזי ורב משקל, גם אילו לא היו בישראל ערבים כלל, או שהיו מיעוט זניח, הוא היה ממלא בכל זאת תפקיד חשוב בעיצוב דפוסים שוני כלפי פנים וחוץ. להלן ייסקר כמה מההשלכות של דגם הדמוקרטיה האתנית על ישראל:

1. הסכסוך הישראלי פלשתיני- ההכרעה להקים בישראל יישות יהודית נפרדת היא שגרמה לסכסוך הקיומי הממושך בין ביהודים לפלשתינאים, אך דווקא צעד זה טמן בחובו את יישוב הסכסוך ע"י ניצול ההפרדה להקמת ישות או מדינה פלשתינית נפרדת.
2. שמאל וימין– הדמוקרטיה האתנית ששוררת מחייבת לעשות הבחנות מורכבות ועדינות בין השמאל לימין בישראל.השמאל שסוע בין אגף ציוני לאגף לא ציוני, יש הסכמה עקרונית בין השמאל הציוני לבין הימין על המשך הסטטוס קוו של הדמוקרטיה האתנית, אך יש מחלוקת לגבי מרכיביה וביטוייה. הימין בעד האיזון הקיים ואילו הימין הרדיקלי בעד חיזוק רב של הפן היהודי.
3. ימין רדיקלי– הגברת השוני האתני והתרבותי, והתחרות הכלכלית עם בני השכבות החלשות יוצרות שנאת זרים, שהימין הרדיקלי ניזון ממנה ומלבה אותה. הדמוקרטיה האתנית היא הכוח המניע האידיאולוגי של הימין הרדיקלי, הדוגל ברעיון שהמדינה שייכת לאומה אתנית. כוחו של הימין הרדיקלי שונה ממדינה למדינה. בישראל, תודעת השואה מהווה מחסום בפני התפשטות ימין רדיקלי.
4. מעמד הנוכרים-דגם הדמוקרטיה האתנית קובע מעמד נחות של נוכרים, יותר מאשר בדמוקרטיות אזרחיות. נוסף לנוכרים הערבים ישנם גם העובדים הזרים והעולים הלא יהודים. העולים הלא יהודים זוכים בכל ההטבות, אך בה בעת הם מופלים מטעמי דת. הגידול הרב של העולים הלא יהודים מעורר שאלות בדבר יכולתה של ישראל לשמור על אופייה היהודי. הסטטוס הירוד ביותר הוא של עובדים זרים. הדמוקרטיה האתנית מתנערת מהם לחלוטין ומונעת מהם את האפשרות להציב לה דרישות כלשהן. היעדר זיקה חוקית ישירה בין המדינה לעובדים הזרים  אינו מאפשר להם לבקש שינוי במעמדם החוקי (היתרים זמניים מוענקים למעסיקים בלבד וכך נמנע כל קשר ישיר בין המדינה לעובדים הזרים). הדמוקרטיה האתנית מכבידה מאוד על כינון יחס הוגן כלפי עובדים זרים, על השתקעותם בפועל ועל תהליך הפיכותם לקבוצה אתנית חדשה.
5. השסע הדתי חילוני– הדמוקרטיה האתנית והדת בישראל מחזקות זו את זו בשל שיזורן זו בזו. מכאן גם נובעת החולשה המיוחדת של החילוניים הציונים בישראל. תמיכתם בדמוקרטיה אתנית כובלת את ידיהם במאבקם נגד הכפייה הדתית ובעד הפרדת דת ממדינה, משום שהם אינם מוכנים לשלם את מחיר ההפרדה בין דת ללאום- יצירת עם ישראלי חדש המכיל בני דתות שונות והמתנתק בהדרגה מהפזורה היהודית. מכאן גם הקושי להגיע לפשרות נוחות יותר בתחום הדת, כגון נישואין וגירושים אזרחיים והליכי גיור מהירים. הדתיים הלאומיים והחרדים מהווים מכשול קשה בחתירה לדמוקרטיה אזרחית.
6. סולידאריות חברתית– דמוקרטיה אתנית יוצרת שסע עמוק בין קבוצת הרוב וקבוצת המיעוט. קיומו של סטטוס יהודי מועדף ומובחן תורם ללכידות הפנימית של האוכלוסייה היהודית מרובת השסעים. הדמוקרטיה האתנית מטשטשת את ההבדלים בין היהודים ומחישה את תהליך מיזוג העדות. מאידך, היא מציגה את הפיצול מהאזרחים הערבים כעמוק יותר וכקשה לגישור.
7. מעבר לחברה מערבית– דמוקרטיה אזרחית הינה סימן היכר ועמוד התווך של כל מדינות המערב, ולכן, די בהיעדרה לפסול את ישראל כמדינה מערבית. מעבר לחברה מערבית מחייב ביתוק הקשר הגורדי בין דת ללאום, הפרדה בפועל בין דת למדינה וביטול מעמדה הרשמית של האידיאולוגיה הציונית.

סיכום ומסקנות

התיזה המרכזית של המאמר הינה משולשת: לישראל יש משטר דמוקרטי לא מערבי מסוג "דמוקרטיה אתנית", משטר זה הינו בעל איכות נמוכה אך יציב, ישראל מתפקדת כדמוקרטיה אתנית, בראש ובראשונה ובצורה שקופה, בהקשר של השסע העמוק בין המיעוט הערבי והרוב היהודי, אך גם בהקשרים אחרים, כך שדגם זה חיוני להבנת דפוסים ותהליכים בחברה הישראלית. הסטטוס קוו של הדמוקרטיה האתנית מהווה פשרה היסטורית הן לגבי היהודים והן לגבי הערבים. מבחינת היהודים הפשרה היא בין האידיאל לבנות חברה יהודית נפרדת בלי ערבים לבין המציאות של קיום מיעוט ערבי. מנקודת מבטם של היהודים, הדרישה להקמת מדינה פלשתינית מהווה דרישה לפשרה היסטורית נוספת מצידם. מבחינת הערבים, עצם ההשלמה עם קיומה של מדינת ישראל מהווה פשרה היסטורית, עצם קיומה פירושו ניצחון הציונות כתנועה קולוניאלית ומנשלת. פשרה נוספת שערביי ישראל עשו היא השלמה עם מעמד של מיעוט. לנוכח פשרה כפולה זו ערביי ישראל , ערביי ישראל חשים קושי רב להתפשר שוב לקבל את אופייה היהודי ציוני של המדינה ושל מעמדם הנחות בה. במשך יותר מיובל שנים הוכיחה הדמוקרטיה האתנית את יעילותה בהבטחת שקט, יציבות ושיפור הדרגתי במעמדו של המיעוט הערבי. נשאלת השאלה האם הסטטוס קוו הזה יכול להמשך או שהוא נשחק ועומד להתמוטט. יציבותו תלויה במידת סבירותן של התרחשויות שיכולות לערער אותו. למשל: גידול ניכר באוכלוסיה הערבית, השגת הסכם בין ישראל לפלשתינאים, מאבק ערבי המוני ולא דמוקרטי לביטול אופייה היהודי ציוני של המדינה, הרעה ניכרת במצב הכלכלי של המיעוט הערבי, עלייה לשלטון של הימין הרדיקלי שינהג עם הערבים ביד קשה, מלחמה, טרנספר, טיהור אתני וצמיחה של תנועת אירדנטה. כל אחת מבין התרחשויות אלה, או צירוף שלהן ישבשו את המצב הקיים ויפלסו דרך לאפשרויות חלופיות. בשל הסבירות הנמוכה שאחת מאפשרויות אלה אכן תתרחש, יש להניח שהמשך הסטטוס קוו במתכונת זו או אחרת הינו בעל הסבירות הגבוהה ביותר.

נראה שדמוקרטיה אתנית משופרת, מהווה הסדר ששני הצדדים יכולים לחיות איתו בטווח הנראה לעין. גביזון מצדדת בפיתרון של דמוקרטיה אתנית משופרת ומנמקת את עמדתה בטעמים פרגמטים: לטענתה "אין לנו הכוח להגיע לפתרון קוהרנטי מבחינה משטרית או פוליטית, ייתכן ואנו נידונים גם בשסע היהודי-ערבי וגם בשסע הפנים יהודי, להמשך של סטטוס קוו ופשרות וכל מיני דברים שאינם נקיים, אלגנטיים, עקיבים ואינם מספקים אף אחד…אבל הדמוקרטיה האתנית, במסלול ההתקדמות והעלאת השוויון שלה, הוכיחה את עצמה כדרך אפשרית". דמוקרטיה אתנית משופרת תועיל לערביי ישראל אם בה בעת תיפתר גם הבעיה של עמם ע"י הקמה של מדינה פלשתינאית עצמאית לצד מדינת ישראל. זו אמורה להטיב עם ערביי ישראל ולהפוך למוקד הזדהות לאומית ולמקום שאפשר להגר אליו כשרוצים. היא גם תחליש את תוקף הדרישה הערבית לביטול אופייה היהודי של המדינה. לסיווגה של ישראל כדמוקרטיה אתנית יש השלכות מעבר לשסע היהודי-ערבי. היהודים הינם עם, קבוצה אתנית ודת בעת ובעונה אחת. הציונות מקבלת על עצמה את "השילוש" הזה, ובהשפעתה הוא מתמסד בסדרי המשטר והחיים של מדינת ישראל. האיזון בין היסודות האתניים והדמוקרטיים של המשטר של מדינת ישראל הינו עדין ומשתנה באופן איטי, חלקי אך מצטבר. לא בכל זמן ולא בכל תחום שוררות סתירות בין ציונות לדמוקרטיה. דברים אלה אינם ייחודיים לישראל. השתנות וגמישות הינן סגולות אופייניות של מודל הדמוקרטיה האתנית התורמות ליציבותו, והן אופייניות גם ללאומיות האתנית המונחת ביסודו. דגם זה של דמוקרטיה אתנית והניסיון הישראלי נעשים רלוונטים יותר ויותר למדינות אתניות, במיוחד למדינות מזרח אירופה ומדינות חבר העמים העוברות תהליך של דמוקרטיזציה אך שומרות על דומיננטיות אתנית ניכרת.

המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?/ סמי סמוחה