סיכום לבגרות בהיסטוריה – מיקוד קיץ 2014

פרק ראשון בבחינת הבגרות

  1. נאציזם, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה

חלק ראשון : 1933-1939

א. האידיאולוגיה הנאצית, כולל האנטישמיות המודרנית בגלגולה הנאצי ומרכזיות השאלה היהודית באידאולוגיה

האידיאולוגיה הנאצית

  1. תורת הגזע – תורת הגזע באידיאולוגיה הנאצית הושפעה מתורתו של דרווין (הביולוג האנגלי) שחקר את תורת האבולוציה וקבע שקיימת ברירה טבעית בין בעלי חיים. כלומר שבעולם הטבע קיימת מלחמת קיום בין בעלי חיים, מלחמה שבסופה ישרוד הגזע החזק.

האידיאולוגיה הנאצית טענה שגם בקרב העמים קיימת מלחמת קיום וברירה טבעית כמו בטבע. בין הגזעים השונים מתנהל מאבק תמידי שמטרתו לשרוד במלחמת הקיום במאבק הזה ישרדו הגזעים החזקים ואילו החלשים יכחדו.

הנאצים חילקו את האנושות לקבוצות של גזעים והציבו אותם בסולם היררכי. האדם המשתייך מסוים מיום לידתו ועד יום מותו, ולכל גזע יש תכונות פיזיות ונפשיות המשתייכות אליו. הנאצים שללו את התפיסה שלפיה כל בני האדם שווים, וטענו שיש לתקן את הטבע ולעודד מלחמת חומרה בין הגזעים. הגזעים העיקריים לפי תפיסתו של היטלר:

  • הגזע הארי – "יוצר התרבות" : בגזע זה נכללים הגרמנים והאוסטרים והוא נמצא בראש היררכיית הגזעים האנושית. גזע זה אחראי לרעיונות הגדולים של התרבות האנושית בכל העולם, ולכן הוא ראוי לשלוט בעולם ולהוביל את האנושות לעידן חדש.
  • הגזע הסלבי – "נושא התרבות" : גזע זה מורכב מהעמים הסלאביים השונים כמו הרוסים והפולנים. זהו גזע שאינו ניחן בתכונות אינטלקטואליות, ולכן הייעוד שלו יהיה משימות גופניות. גזע זה אמור לשאת על גבו את התרבות של הגזע הארי ולקדם אותה, ולכן הוא חייב להשתעבד לו.
  • הגזע השמי (יהודי) – "הורס התרבות" : היהודים נמצאים בתחתית היררכיית הגזעים והם הגזע הנחות ביותר. הם גם הגזע המסוכן ביותר, מפני שהם מעוניינים להרוס את הסדר הגזעי ולהמיט חורבן על כל האנושות. היהודים אינם גזע יצרני, והם מתנהגים כסוג של טפיל ההורס את תרבותו של העם שבקרבתו הוא חי. היהודי הוא הדבר ההפוך לגזע הארי, ולכן הוא מהווה סכנה לגרמניה, שהיא המגנה האחרונה על התרבות האנושית ומנסה לשמור על טוהר הגזע.

 

  1. אנטישמיות – תורת הגזע הנאצית הייתה תוצאה של עיוות תאוריות מדעיות, כמו זו של דרווין, ןכלן האנטישמיות הנאצית הייתה שונה מהאנטישמיות המסורתית. בעבר, ליהודי שהמיר את דתו היה סיכוי להשתלב בחברה כנוצרי, מפני שהאנטישמיות הייתה מבוססת על דת. עתה, אין ליהודי כל אפשרות לטשטש את הרקע הגזעי שלו, והוא לעולם לא יישאר יהודי מפני שהאנטישמיות מבוססת על דם.

הנאצים, ובראשם היטלר, הקדישו חלק ניכר מהתעמולה שלהם כדי להעביר את השקפותיהם לגבי היהודים. האידיאולוגיה עסקה ביצירת דימויו של היהודי כאויב של גרמניה. הודגשה הסכנה בקיומם של היהודים, והם תוארו כטפילים וכחיידקים המפוררים את האומה הגרמנית ומנוונים אותה באמצעות הקפיטליזם, הליברליזם, הסוציאליזם והקומוניזם.

היטלר היה משוכנע שהיהודים מתכוונים להשתלט על העולם באמצעות הכסף שלהם. באידיאולוגיה הנאצית חודדו ההבדלים בין הארים, שהם הגזע הטהור לבין היהודים, שהם גזע מזוהם ורוצים להשתלט על העולם. המאבק בין הגזעים הוא מאבק קיומי, לחיים או למוות, וסיומו יהיה בניצחונו של הגזע הארי ובניצחון האנושות כולה או בניצחונם של היהודים ובחורבנה של האנושות כולה.

  1. מרחב המחייה – על פי עיקרון זה הזכות לקרקע שייכת למנצחים ולכובשים משום שהגבולות הישנים אינם מספיקים לגידולו של העם הגרמני, ועל מנת שגרמניה לא תיחנק בשטח המחייה שנקבע לה בחוזה ורסאי עליה ליצור לעצמה שטח מחייה נוסף בכדי שלא תיכחד. מרחב מחייה זה מצוי במזרח אירופה על חשבון העמים הסלבים.

לפי עיקרון זה יש לאפשר לעם הגרמני להתפשט על פני שטחים במזרח אירופה על חשבון הסלבים שהם הגזעים הנחותים של התרבות האנושית והם חייבים לשרת את הגרמנים כעבדים. לאחר כיבוש מרחב המחייה ישליטו הנאצים בו "סדר חדש" כלומר הם יישבו במרחב המחייה איכרים גרמנים וישעבדו את הסלבים.

על פי ההסדר החדש תוחלף הדת הקתולית בפולחן אלילי ובסדר חדש זה אין מקום לרחמים, לאנושיות, לעזרה לחלש ושאיפה לשלום.

 

  1. עקרון המנהיג – האידיאולוגיה הנאצית הדגישה את חשיבותו של המנהיג- הפיהרר, אשר מבטא על פי עיקרון זה את רצון העם הגרמני ואת רצונו של האל. המנהיג הוא יורשו של הקיסר הגרמני מתקופת ימי הביניים, ואשר רצונותיו ופקודותיו הן בחזקת חוק ואיום לערער עליהם. המנהיג באידיאולוגיה הנאצית הוא המחליט היודע הוא מכוון את המדינה ועל כל הגרמנים לציית למנהיג ללא כל תנאי והאופן עיוור.

 

  1. שלילת הדמוקרטיה – עקרונות הדמוקרטיה עומדים בסתירה לכל יסודותיה של האידיאולוגיה הנאצית. הדמוקרטיה רואה בכל אזרחי המדינה אזרחים שווים, ללא קשר למוצאם או לדתם, ואילו הנאצים שללו רעיון זה מכול וכול וטענו שהאנושות מחולקת לגזעים שמתקיים בהם אי-שוויון מּובנֶה. הנאצים ראו בשלטון הדמוקרטי שהוקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה גורם בלתי רצוי ובלתי טבעי בהתפתחותה של גרמניה, שנכפה עליה כחלק מחוזה וֶרסַאי והוא אחראי לכל הרעות החולות שהתרחשו בתקופה זו במדינה, כמו המשבר הכלכלי.

 

  1. שלילת הקומוניזם – האידיאולוגיה הקומוניסטית והאידיאולוגיה הנאצית היו תפיסות עולם מנוגדות מטבען. האידיאולוגיה הקומוניסטית מדברת על חברה אנושית שתקום על בסיס מעמדי, ובה ישרור שוויון מוחלט בין בני האדם, שיגיע לאחר מלחמת מעמדות. בתהליך זה ייעלמו מדינות הלאום. הנאצים התנגדו לרעיון של שוויון מעמדי בין בני האדם, והדגישו את ההיררכיה הקיימת בין הגזעים השונים בחברה האנושית. כמו כן שללו הנאצים את הרעיון של מלחמת המעמדות, וראו בה דבר העלול להזיק לאחדותה של המדינה הגרמנית ולשגשוגה. יש לזכור כי בתקופה ההיא המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית בגרמניה היו יריבות קשות.

 

  1. הפולק – הלאום כערך עליון – היטלר ראה בעם הגרמני לאום מיוחד, עליון, ששאר העמים נחותים ממנו. העם הגרמני נועד לשלוט ולדחוק את רגלי הנשלטים החלשים. מעשיו של האדם הגרמני במדינה הפולקיסטית מכוונים לסיפוק צרכי הלאום ולטובתו. היחיד אינו חשוב אלא רק במסגרת השתלבותו בכלל המדינה. כלומר שהמדינה היא כל יכולה והיחיד בה בטל. המדינה מכוונת את חייו של הפרט והיא קובעת מה טוב לו ומה רצוי לו. ליהודים ולקומוניסטים אין מקום בתרבות הפולק הגרמנית, שכן הם אויבי הגזע הארי ונחותים ממנו.

ב. הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון – ממפלגה שולית למפלגה הגדולה ביותר

גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה הקיסר הגרמני ברח מגרמניה ומפלגות מרכז דמוקרטיות הקימו לראשונה בגרמניה משטר דמוקרטי שנקרא "רפובליקת ויימאר". הממשלה החדשה חתמה על הסכם הכניעה של גרמניה, שהכתיבו המדינות המנצחות. "רפובליקת ויימאר" החזיקה מעמד 14 שנה.

 

 

 

הגורמים שסייעו לעליית הנאצים לשלטון:

  1. העצמת מיתוס תקיעת "הסכין הגב האומה" – גורמים ימניים סברו שרק בגלל היהודים והסוציאליסטים גרמניה הפסידה במערכה ונאלצה לחתום על הסכם ורסאי המשפיל.
  2. "חרפת ורסאי" – הסכם ורסאי שנחתם בסוף המלחמה היה הסכם משפיל – שלילת 13% משטחה, אובדן של 10% מאוכלוסייתה, הגבלות צבאיות חמורות, גרמניה הואשמה כמי שהביאה לפרוץ המלחמה, וכן חויבה בתשלום פיצויים כבד שהוטל עליה. החתימה על ההסכם הביא לתחושה של השפלה בקרה העם הגרמני.
  3. חולשותיה של רפובליקת ויימאר –
  • בעקבות מלחמת העולם הראשונה ותשלום הפיצויים הייתה עלייה באבטלה, אינפלציה וירידת ערך המטבע.
  • חוסר הפנמה של הדמוקרטיה: ביות והדמוקרטיה לא הייתה מושרשת, התקשו הגרמנים לקבל בהבנה את הקשיים במדינה וסברו שעדיף לחזור לשלטון הקודם, כפי שהיה בתקופת הרייך השני.
  • קשיים הנובעים מהחוקה הוויימארית:
  • הנשיא נבחר בבחירות כלליות וישירות ל-7 שנות כהונה עם אופציה להארכת הקדנציה.
  • הנשיא ממנה את הקנצלר, מינוי הנזקק לאישור הרייכסטאג, הנשיא שימש כמפקד עליון של הצבא, הוא יכול היה לפזר את הרייכסטאג ולהכריז על קיומן של בחירות חדשות.

ע"פ סעיף 48 של חוקת ויימאר – בזמן חירום ראשי הנשיא לבטל זכויות מסוימות של החוקה ולחוקק תקנות לשעת חירום שתוקפן כחוקים, לפזר את הרייכסטאג, לפטר ראשי ממשלה. למעשה סעיף זה אפשר לפגוע בעקרונות דמוקרטיים כמו חופש הביטוי, ההתארגנות ולאפשר שלטון דיקטטורי.

  1. המשבר הכלכלי – אחד הגורמים החשובים ביותר לחולשת הרפובליקה היה המשבר הכלכלי העולמי שגרמניה נפגעה ממנו קשות. המשבר הלך והעמיק משנה לשנה, והגיע לשיאו ב1932. הרפובליקה לא הצליחה להתמודד עם המשבר. מיליוני המובטלים, הייאוש וחוסר התקווה – כולם היוו גורם מרכזי בתמיכת ההמונים במפלגה הנאצית.

פעילות המפלגה הנאצית בימי רפובליקת ויימאר

  1. המפלגה הנאצית הופכת למפלגת המונים: המפנה הגדול בפופולריות של המפלגה הנאצית החל עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול, שהחל בארה"ב וסחף את גרמניה למצוקה כלכלית. מיליוני גרמנים נהיו מובטלים, והחל גל גדול של הצטרפות לשורות המפלגה הנאצית. האידיאולוגיה הנאצית פנתה לכל שכבות האוכלוסייה, ובני המעמדות הבינוניים וכן מיליוני המובטלים, שלא טרחו להצביע בבחירות הקודמות, הצביעו לראשונה למען הנאצים. ההמונים החלו להאמין ברעיון שרק מנהיג חזק וסמכותי יוכל להציל אותם מן המשבר הכלכלי. הם היו מבולבלים וחשו אבודים. הם חיפשו כיוון חדש שישפר את תנאי חייהם. היטלר נתפס כמנהיג שיציל את גרמניה ויוביל אותה לקראת עתיד טוב יותר.
  2. תוכניות כלכליות שהציגה המפלגה הנאצית: בעקבות המשבר הכלכלי העולמי פיתחה המפלגה תוכניות שנועדו לקדם את מעמדו של הפועל הגרמני והבטיחו מקומות עבודה ורמת שכר טובה. התוכניות התמקדו ביצירת תעסוקה מלאה באמצעות עבודות ציבוריות במימון ממשלתי. תוכניות אלה הביאו לגידול במספר מצביעי המפלגה בקרב הפועלים והאיכרים.
  3. התעמולה הנאצית: היטלר ייחס משמעות רבה לתעמולה, וחלק נרחב מספרו "מיין קאמפף" הוקדש לתעמולה ולהשפעתה. היטלר טען שמי ששולט בתעמולה, שולט ברחוב, ומי ששולט ברחוב – שולט בעם. התעמולה הנאצית הגיעה לשיאה בתקופת המשבר הכלכלי. לתעמולה היו שלוש מטרות: להציג את היטלר כמציל של העם הגרמני, לגנות את המשטר הפרלמנטרי הבוגדני ולהבליט את הייחוד של המפלגה הנאצית. הנאצים ערכו מאות רבות של כינוסים המוניים בכל רחבי גרמנייה, והיטלר עצמו הופיע אישית מול ההמונים שציפו לו. הוא תקף את הדמוקרטיה ואת המנהיגות בגרמניה, והציג חזון ותוכניות חדשות שלפיהן יקום עם גרמני חדש מאוחד בכוח הרצון. התעמולה הנאצית הצליחה להגיע לכל מגזר תוך הבטחה לפתור את הבעיות.

ג. המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם

תהליך ההשתלטות של הנאצים על גרמניה והפיכתה למדינה טוטליטרית נמשך כשנתיים וכונה "תהליך האחדה" – הנאציפיקציה. על מנת לבסס תהליך זה פעל היטלר במספר מישורים מקבילים:

  1. צווים וחקיקה
  2. תעמולה, חינוך ותרבות
  3. טרור

טרור

בניין עלה הרייכסטאג באש – הנאצים טענו שהקומוניסטים עשו זאת. לכן פורסמו  צווי חירום ופורסם הצו להגנת העם והמדינה שביטל את זכויות האדם. החוק איפשר לעצור המוני קומוניסטים וסוציאליסטים וסילוק נציגיהם מהרייכסטאג. רבים מהם נשלחו למחנה הריכוז בלי משפט והגדרת זמן המעצר.

מטרה: סילוק הקומוניסטים שהיו מתנגדים. אהדה של הימין השמרני. אהדה של העם-היטלר יוצר סדר.

עיקרון: שלילת הדמוקרטיה והקומוניזם

שריפת הספרים – הוצאת ספרים של מחברים יהודים מספריות ציבוריות ושריפתם.

מטרה: סילוק ומחיקת התרבות היהודית מגרמניה.

עיקרון: אנטישמיות

לילה הסכינים הארוכות

תעמולה

הפצת האידיאולוגיה הנאצית והשגיי המשטר הנאצי – באמצעות רדיו, קולנוע ועיתונות. אמנים גרמניים חויבו לפעול לפי הוראות הנאצים ומי שהתנגד נאלץ לעזוב. יהודים לא נחשבו לאמנים. נאסרה השמעתן של יצירות מוזיקליות יהודיות ומוזיקת ג'ז שחורה. סרטים שהציגו את הישגי השלטון והציגו את היהודים כגזע נחות, מלוכלך ורע. קיום מצעדים ותהלוכות נאצים. האדרת שמו של היטלר, תליית תמונות הפיהרר והשמעת הקריאה "הייל היטלר".

מטרה: הטמעת האידיאולוגיה הנאצית בקרב הגרמנים "שטיפת מוח". פולחן המנהיג. פיקוח וצנזורה על פעילויות תרבות למניעת התנגדות.

עיקרון: שלילת הדמוקרטיה, עיקרון המנהיג

נאציפיקציה של מערכת החינוך – במערכת החינוך הותאמו התכנים לעקרונות האידיאולוגיה הנאצית  מורים שנחשדו בחוסר-נאמנות סולקו; את בני הנוער עודדו להצטרף לתנועת הנוער היחידה שפעלה, ה"היטלר יוגנד". גם על עולם התרבות הגרמנית השתלטו הנאצים, תוך עריכת "טיהור" מקיף במוסיקה, באמנות, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. על המלאכה ניצח שר התעמולה, יוזף גבלס, שדאג להפיץ ללא הרף, בכל אמצעי התקשורת ודרכי הביטוי האמנותיים, את דבר המשטר.

מטרה: הטמעת האידיאולוגיה הנאצית והבטחה לנאמנות בעתיד גם בקרב הצעירים.

עיקרון: שלילת הדמוקרטיה

 

 

 

חקיקה

יום החרם – צו שהורה לחברי המפלגה הנאצית להחרים את כל בתי העסק של היהודים. משמרות של חברי המפלגה הוצבו בפתחי חנויות ומנעו מקונים להיכנס. האות J צוירה על בתי עסק של יהודים. יום החרם נכשל כי הוא נקבע ליום אחד ובסוף השבוע כאשר רוב החנויות היו סגורות.

מטרה: פגיעה כלכלית ביהודים, בעקבות חרם של יהודי ארה"ב על סחורות גרמניות.

עיקרון: אנטישמיות

חוק נגד מפלגות חדשות – המפלגה הנאצית הפכה למפלגה החוקית היחידה בגרמניה. כל מי שהפר חוק זה דינו היה 3 שנות מאסר.

מטרה: ביטול האוטונומיה של המדינות הגרמניות כדי שתהיינה כפופות למפלגה הנאצית.

עיקרון: שלילת הדמוקרטיה

חלק בלתי נפרד מביסוס המדיניות הנאצית בגרמניה היו הצעדים החוקיים והמעשיים שהכבידו על חיי היהודים, שבאו כחלק מיישום האידיאולוגיה הגזענית.

המדיניות הנאצית כלפי היהודים

מיד עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים ביישום האידיאולוגיה הגזענית שלהם נגד היהודים.

דוגמאות לצעדים נגד יהודי גרמניה בשנים 1933-1939:

1.4.1933- החרם נגד עסקים וחנויות של יהודים (חרם בן יום אחד)

7.4.1933- "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה" שבעקבותיו פוטרו היהודים מן השירות הציבורי והממשלתי.

15.9.1935- פורסמו "חוקי נירנברג" שכללו את הסעיפים הבאים:

א. "חוק אזרחות הרייך הגרמני" שקבע שאזרח הרייך הוא רק מי שזורם בעורקיו דם ארי. כלומר, מן היהודים נשללה האזרחות.

ב. "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני" שקבע שנישואין בין יהודים לבין בעלי דם ארי אסורים וכן יחסים מחוץ לנישואין בין יהודים לבין הגרמנים אסורים. נאסר גם על היהודים להעסיק במשק ביתם נשים גרמניות מתחת לגיל 45 ונאסר עליהם להניף את הדגל הגרמני.

בשנים 1933-1938 מתרחש בגרמניה תהליך של בידוד חברתי והוקעה תרבותית של היהודים שמתבטאת בהטלת איסורים עליהם להיכנס למקומות ציבוריים, בדחיקת רגליהם מכל תחומי הפעילות התרבותית, סילוקם מהמוסדות להשכלה גבוהה וסילוק הילדים היהודיים מבתי הספר. כמו כן, גובר בשנים אלה התהליך של נישול היהודים מן החיים הכלכליים הכולל העברת הבעלות על עסקים ומפעלים יהודיים לידיים גרמניות (אריזציה).

ליל הבדולח

אחד מהשיאים בטרור נגד היהודים היה בפוגרום יזום של המשטר במרבית ערי גרמניה ואוסטריה נגד בתי כנסת ועסקים יהודיים. הפוגרום, שהתרחש ב-9 בנובמבר 1938, זכה לכינוי "ליל הבדולח".

מטרות הנאצים בביצוע המדיניות האנטי יהודית היו:

  1. לממש את האידיאולוגיה הנאצית הלכה למעשה (תורת הגזע והאנטישמיות).
  2. להביא להגירת היהודים מגרמניה הנאצית ("גרמניה נקייה מיהודים").
  3. לנשל את היהודים מכל תחומי החיים בהם היו משולבים בגרמניה: התחום הכלכלי, התחום החברתי והתחום התרבותי.

 

חוקי נירנברג

השלטון הנאצי גילה שלמרות החקיקה שנעשתה בשנים קודמות המשיכו היהודים לכהן בתפקידים ציבוריים והתקיימו קשרים כלכליים בין יהודים לארים. חוקי נירנברג באו לאחד את המדיניות האנטישמית של המדינה, ולקבוע נהלים רשמיים ביחס ליהודים. ב-15 בספטמבר 1935, בזמן הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית בנירנברג, פורסמו שלושה חוקים:

  • חוק להחלפת דגל המדינה בדגל צלב הקרס.

 

  • חוק אזרחות הרייך: אזרח גרמני יכול להיות רק אדם בעל דם גרמני. יהודים לא הוזכרו במפורש בחוק , אולם המשמעות הייתה שיהודי אינו יכול להיות אזרח גרמני. יותר מאוחר תיקבע תקנה לחוק זה באופן מפורש ולפיה יהודי אינו יכול להיות אזרח גרמניה, אין ליהודי זכות להצביע או לכהן במשרה ציבורית ויהודי הוא מי שלפחות שלושה מסביו היו יהודים גמורים.

 

  • חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני: חוק זה כלל כמה נושאים ברורים: איסור נישואים בין יהודים לבין אזרחים בעלי דם גרמני, איסור קיום יחסי מין מחוץ לנישואים בין יהודים לבין ארים, איסור העסקת נשים גרמניות מתחת לגיל 45 במשק בית יהודי, ואיסור על יהודים להניף את דגל גרמניה מכיוון שהדבר פוגע בכבוד הגרמני.

משמעויות חוקי נירנברג: חוקי נירנברג הגדירו מחדש את מקומם ומעמדם של היהודים בתוך המדינה הנאצית . היהודים לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שלא היו עוד אזרחים. חוקי נירנברג בודדו את היהודים מיתר אזרחי גרמניה. החוקים היו שלב נוסף לקראת פגיעה פיזית ביהודים.

חלק שני: ראשית מלחמת העולם השנייה עד "מבצע ברברוסה" (יוני 1941) והמדיניות כלפי היהודים באזורי הכיבוש

ב. הסדר החדש באירופה: הבהרת המושג והצעדים השונים שנקטו הנאצים כדי לקדם את הגשמתו.

" הסדר החדש "

זהו המונח המתאר את המהפכה הכוללת בכל תחומי החיים הנוגעים לעם הגרמני ולעמי אירופה שטבעו הנאצים לאחר עלייתם לשלטון בגרמניה. באמצעות מהפכה זו יוקם הרייך בן 1000 השנים. "הסדר החדש" נועד לבטל את חוזה ורסאי משנת 1919, שנתפס בגרמניה כחוזה משפיל, ולהכניס במקומו מושג חדש שהוא "מרחב המחייה". ע"מ לממש את "הסדר החדש" צריך לבטל את "הסדר הישן", דהיינו את הסכמי השלום שעיצבו את אירופה בסיום מלחמת העולם הראשונה.

עקרונות "הסדר החדש" ששאפו הנאצים להגשים באירופה:

  1. הקמת סדר חברתי-כלכלי-מדיני על בסיס עקרונות האידיאולוגיה הנאצית שנועד להחליף את הסדר הקיים. מבנה חדש, חוקים חדשים של העולם אשר יקבעו אלו עמים זכאים לחיות בעולם, מה מקומו של כל עם ועם, מהם גבולות המדינות, כיצד יתפתחו העמים, מה יהיה אופי היחסים ביניהם.
  2. בתחילת 1942 שלט היטלר על האימפריה הנרחבת ביותר בתולדות ההיסטוריה האירופית. פרט לכמה מדינות ניטרליות. ביולי 1941 , קבע היטלר את הכלל: "ראשית: כבוש! שנית: שלוט! שלישית: נצל!"
  3. "הסדר החדש" באירופה נועד להכפיף את האומות השונות לצורכי הרייך השלישי וקודם כל למען מכונת המלחמה שלו ועל מנת לאפשר את קיומו של הרייך בן 1000 השנים.

 

 

  1. על פי עקרונות "הסדר החדש" מוינו העמים האירופיים בהתאם להשקפה הגזענית השלטת:
  • עמים ממוצא ארי, כמו הולנדים, דנים ונורווגים היו אמורים להיות שותפים, שווי זכויות להלכה, באימפריה שיסדה גרמניה. הגזע הארי נחשב ליוצר התרבות.
  • העמים הסלביים של מזרח אירופה, פולנים ורוסים, נחשבו לעמים נחותים ונועדו לשרת את הגזע הארי. העמים הסלביים נחשבים לנושאי התרבות.
  • הגזעים הנחותים ביותר, יהודים וצוענים להם כלל לא היה מקום ב"סדר החדש". לא זו בלבד שאין הם יוצרי תרבות אלא הם מייצגים את כוח ההרס, הם שיצרו את העולם הישן ואותם יש להשמיד כי הם לובשים צורה ופושטים צורה.

צעדים שנקטו הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי לקדם את הגשמת רעיון "הסדר החדש"

  • שימוש בעובדי כפייה- במהלך המלחמה הועברו מפולין, רוסיה ומארצות כבושות אחרות כשבעה מיליון עובדי כפייה כדי לשרת את הכלכלה של הרייך הגרמני. הם הועסקו בתנאים קשים ביותר בתעשייה, במכרות, בכבישים ובשדות. סלבים, שבויי מלחמה, יהודים ואחרים נתפסו והוסעו בתנאים קשים לגרמניה. מרביתם הועסקו בתעשייה הגרמנית כמו מפעלי קרופ הגדולים. אחרים בנו ביצורים ונשאו תחמושת בקווי החזית. רבים מהם מתו מתת תזונה ומאלימות שגילו כלפיהם מנצליהם.
  • העברה יזומה של אוכלוסיות- העברה בכפייה של אוכלוסיות שונות, לפי קריטריונים לאומיים גזעניים, כדי לאפשר יישוב של גרמנים במקומם. עם חלוקת פולין יישבו הנאצים אוכלוסייה ארית במקום אוכלוסייה פולנית.
  • מבצע "המתת חסד" – בגרמניה כדי "לטהר" את הגזע הארי, מגורמים א-סוציאליים (כלומר- הפוגעים בחברה הארית). ב- 1 בספטמבר 1939 חתם היטלר על מסמך שאישר המתה של חולי רוח, נכים, מפגרים וחולים במחלות שנחשבו תורשתיות. במהלך מבצע זה נרצחו עשרות אלפי קורבנות.
  • ניצול כלכלי – העברת מזון, מוצרי תעשייה וחומרי גלם מהארצות הכבושות לגרמניה. הנאצים שדדו סחורות, שטרי כסף, זהב אוצרות אומנות ועוד. בכיבוש רוסיה ניצלו הגרמנים את שדות הנפט של באקו.
  • מעשי רצח והשמדה – ביצוע מתוכנן ושיטתי של תכנית "הפתרון הסופי" שכלל את כל יהודי אירופה עד האחרון שבהם. לשם כך הוקמו הגטאות שבהם רוכזה האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה, הוקמו מחנות ההשמדה שבהם הושמדו יהודים ואחרים שהוגדרו כאויבי השלטון הנאצי.
  • תכנון לביטול מערכת החינוך במדינות הכבושות – התכנון היה להקים בתי ספר של 4 כיתות ושם ילמדו חשבון עד 500 ואת כתיבת השם בלבד…
  • השבחת הגזע – נישואין יזומים על ידי השלטון, בין אנשי SS עם נשים גרמניות שנבחרו לצורך כך, הנשים לאחר ההפריה הועברו לחוות הרבעה שם המתינו עד ללידה ולאחריה טופלו בפינוק מיוחד ע"י המטפלות הגרמניות כ"כ עסקו הגרמנים בחטיפת ילדים שלהם מראה ארי לצורך הטמעתם בחברה החדשה שניבנית.

משתפי הפעולה עם גרמניה הנאצית בארצות השונות

הקמת "הסדר החדש" ע"י הנאצים הסתייעה רבות במשתפי פעולה:

  • משתפי הפעולה שהיו בעלי השקפות פשיסטיות וגזעניות, שראו לעצמם חלק מעולם המחר הנאצי.
  • משתפי פעולה אחרים פעלו מתוך הנחה שהיטלר הוא בלתי מנוצח ומוטב לכן לתמוך בו.
  • משתפי פעולה שהאמינו כי היטלר יחסל את הקומוניזם השנוא עליהם.

משתפי פעולה נמצאו בכל הארצות הכבושות. הידועים במשתפי הפעולה: פטן רה"מ וישי בצרפת, קוויזלינג בנורבגיה ודגרל בבלגיה.

ג. יהודי פולין

  1. המדיניות כלפי היהודים עד ריכוזם בגטאות. מטרות מוצהרות להקמת הגטאות והסברים להקמתם; דרך ניהול הגטו ודרכי הפיקוח על הגטו; התפקידים שהוטלו על היודנראט ודרכי מימושם.

ב- 1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין ותוך פחות מחודש נכבשה וחולקה בין גרמניה וברית המועצות כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. פולין חולקה לשלושה חלקים כאשר מרכזה הפך לשטח בשליטה גרמנית שזכה לשם "הגנרלגוברנמן". בשטחים אותם כבשו הגרמנים חיו כ-2.1 מיליון יהודים, ובשטח הסובייטי כ-1.2 מיליון יהודים. לשטח השליטה של הנאצים נוספו כמויות אדירות של יהודים בשעה שהם היו מעוניינים להיפטר מהם. יחד עם הצבא הגרמני אשר פלש לפולין, נכנסו יחידות האס.אס אשר כונו איינזצגרופן (עוצבות מבצע). תפקידם היה ל"טהר" את האזורים הכבושים מגורמים שיכולים לסכן את הכיבוש כגון צמרת האינטליגנציה, כמרים, רופאים, פרופסורים וגם יהודים.

"איגרת הבזק" של היידריך זוהי איגרת, שסווגה כסודית ביותר, שנשלחה ב- 21 בספטמבר 1939 על ידי היידריך, ראש משטרת הביטחון של גרמניה הנאצית אל מפקדי בשטח הכיבוש הגרמני ובה הוראות כיצד יש לנהוג ביהודי פולין. באיגרת מצוין שיש להבחין בין "המטרה הסופית" (שבאותו שלב עדין לא ברור מהי) לבין השלבים בביצוע המטרה בטווח הקצר שהם:

  1. ריכוז היהודים – דרישה לרכז את היהודים של הגנרלגוברנמן בערים הגדולות ולהעבירם לרובעים נפרדים, כלומר לגטאות.
  2. הקמת "יודנראטים" –"מועצת יהודים" בכל אחד מן הגטאות, שיהיה מורכב מאנשים סמכותיים כמו רבנים ויוציאו לפועל את הוראות הממשל הנאצי.
  3. אריזציה וניצול כוח העבודה היהודי – הנאצים התכוונו להשתלט על כל הנכסים, על חשבונות הבנק וכל הרכוש שהיה בידי היהודים כך לדוגמא, מפעלים ברשות היהודים עברו לידי הגרמנים, כל הגברים יילקחו לעבודות כפייה לשנתיים באופציה לנאצים להאריך תקופה זו.

מטרתו העיקרית של הגטו הייתה השמדתם של היהודים. למטרה זו נלוו מטרות משנה, ובהן:

  1. בידוד היהודים: המטרה המוצהרת להקמת הגטאות הייתה בידודם של היהודים משאר האוכלוסייה. על פי תפיסתם של הנאצים, יש לבודד את היהודים מכלל האוכלוסייה מכיוון שהם מפיצים מחלות ומגפות, פוגעים בכלכלת המדינה ומעוררים תסיסה וחוסר יציבות פוליטית. הפתרון המתבקש הוא הרחקתם של היהודים משאר חלקי האוכלוסייה ובידודם בגטו סגור. זו הייתה, כאמור, המטרה המוצהרת להקמת הגטאות, אם כי הייתה זו מטרה משנית בלבד. עם זאת, לנאצים היו מטרות משנה רבות נוספות להקמתם של הגטאות. המטרות כוונו כולן, בראש ובראשונה, לניצולם המרבי של היהודים ולהשמדתם. הגטאות היו אפוא כלי ליישום האידיאולוגיה הנאצית (שנאת היהודים) ולהקמתו של "סדר חדש" באירופה.

 

  1. עבודות כפייה: עוד בחודש אוקטובר 1616 פרסם הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי לאזור הכבוש בפולין), צווים המכוונים לניצולם של היהודים לטובת עבודות כפייה (סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל, עבודה בבתי חרושת וכדומה). הגטאות שבהם רוכזו עשרות אלפי יהודים תחת הנהגת מועצה יהודית (יודנראט), המקשרת בין האוכלוסייה היהודית לנאצים, היו מצבור בלתי נגמר של כוח עבודה זול ביותר שהיה יכול לשמש לטובת כלכלת הרייך השלישי. כמו כן, עבודות הכפייה שימשו גם להאצת השמדתם של היהודים, וזאת מכיוון שהיהודים הועסקו בתנאים מחפירים תוך ניצול מצבם, מה שהוביל לפציעות ולמקרי מוות רבים. נגד רצונם נהפכו היהודים לעבדים המשרתים את כלכלתה של גרמניה הנאצית.

 

  1. גזלת רכושם של היהודים: הנאצים גזלו את רכושם של היהודים שהועברו לשטח המתוחם של הגטו. לעתים גירשו הנאצים את היהודים מהאזור שיועד להקמת הגטו, גזלו את רכושם ובזזו את בתיהם. אותם יהודים עשוקים חזרו, לצד יהודים נוספים, לבתיהם שנשדדו. תהליך הגטואיזציה של היהודים לווה באלימות קשה, בגזלת רכושם ובהשפלתם על ידי הנאצים ועוזריהם.

 

  1. הרעבתם של יהודי הגטו: הנאצים הגבילו מאוד את אספקת המזון לתחומי הגטו. הנאצים סיפקו ליודנראט את המזון שיועד ליהודים, והוא חולק באמצעות תלושי מזון, אך הכמות הייתה קטנה מלספק את המינימום הנדרש. יושבי הגטו סבלו מרעב מתמיד, והמחסור במזון פגע בכלל אוכלוסיית הגטו. בראשיתה של המלחמה שלחו ארגוני סעד משלוחי מזון לרווחתם של יושבי הגטו, אך בהמשך סגרו הנאצים את הגטו לכניסת מזון וליציאת יהודים, ורבים מיושבי הגטאות מתו מרעב. בתקופה שבין נובמבר 1616 לפברואר 1601 מתו בגטו ורשה מעל 69 אלף איש מרעב וממגפות.
  2. הרס חיי הרוח והתרבות היהודיים: כחלק מתהליך הדה-הומניזציה של היהודים (הפיכתם של היהודים ללא אנושיים), שאפו הנאצים להרוס את חיי הרוח והתרבות של שלהם, ובכך לשבור את רוחם ואת יכולתם להתקומם. נאסר על היהודים לקיים מערכת חינוך ומערכת תרבות, ונאסרו התקהלויות וקיום טקסים דתיים בתחומי הגטו.

דרכי הניהול והפיקוח על הגטו: היו מספר אמצעים לניהול ולפיקוח על הגטאות:

  1. הרשויות הגרמניות: כמו ה- S.S וראשי משטרת הביטחון האחראים על מימוש המדיניות האנטי יהודית בגטאות, הגסטפו (המשטרה החשאית).
  2. חומות וגדרות: אשר הקיפו את מרבית הגטאות ואשר סייעו למנוע בריחה מן הגטאות.
  3. המשטרה היהודית: הייתה כפופה ליודנראט ואחראית על שמירת הסדר בגטו ועל מתן סיוע לגרמנים בעת ביצוע הגירוש של היהודים מן הגטו.
  4. היודנראטים: מועצת היהודים שמונתה בהתאם להוראות הנאצים בכל גטו ושתפקידה היה לנהל בפועל את הגטו ולהוציא לפועל את הוראות הנאצים. היודנראט היה מועצה של נכבדים יהודים שנבחרו על ידי הנאצים או תושבי הגטו. היודנראט היה גוף שייצג את תושבי הגטו, קיבל הוראות מן השלטון הנאצי ונשא באחראיות אישית לקיום ההוראות. לרוב נבחרו כחברי יודנראט אנשי שהציבור היהודי בגטו נתן בהם אמון.

תפקידים שהטילו הגרמנים על היודנראט

  • ביצוע הוראותיהם של הגרמנים בנוגע לגטו ולתושביו
  • העברת יהודים מהכפרים באזור או מחלקי העיר לתוך תחומי הגטו
  • טיפול בכל נושא השיכון והדיור של תושבי הגטו
  • שמירה על החוק והסדר הציבורי בתחומי הגטו
  • מאבק כנגד תופעת ההברחות (העברת מזון וסחורות מחוצה לגטו לתוכו) והענשת המבריחים.
  • הכנת רשימות כוח אדם שיישלחו לעבודות כפייה
  • חלוקת מנות המזון לתושבי הגטו (המזון סופק ע"י הגרמנים)
  • מתן שירותי רפואה ובריאות הציבור לתושבי הגטו (הנאצים ראו את היודנראט אחראי לכך שהמגפות המשתוללות בגטו לא יצאו מתחומיו)
  • להקים ולהפעיל משטרה יהודית, בתי סוהר, מכבי אש ומערכת לאיסוף מסים וקנסות
  • הכנת רשימות של יהודים ש"יישלחו למזרח" (להשמדה). הסכמתם של חלק מהיודנראטים לבצע פעילות זו עוררה ביקורת רבה כלפיהם מצד היהודים תושבי הגטו.

 

 

תפקידים שהיודנראטים לקחו על עצמם

  • העסקת תושבי הגטו בעבודות שונות (ברבים מהגטאות הוקמו מפעלי תעשייה וסדנאות מלכה) על מנת להפוך את הגטו ליצרני. היו יודנראטים שהאמינו שהפיכת הגטו ליצרני, המספק מוצרים לגרמנים, יאריך את חייהם של התושבים ושל הגטו כולו.
  • היודנראטים יזמו פעולות להקלה על מצוקת המזון שממנה סבלו תושבי הגטו. נעשו ניסיונות להגדלת מכסות המזון באמצעות השוק השחור, שימוש בשאריות מזון וכדומה.
  • יצירת מסגרות סעד וסיוע לעזרה הדדית על מנת להקל את מצבם של יהודי הגטאות (בתי תמחוי, "קידוש החיים וכדומה).

היודנראטים הוקמו ממספר סיבות:

  1. חסכון בכוח אדם – הגרמנים היו מעוניינים להפנות את כוח האדם שלהם לטובת המאמץ המלחמתי, מבחינתם הכנסת גרמנים לגטו יהווה בזבוז זמן מיותר. הרעיון להקים יודנראט הבטיח יעילות בביצוע הוראותיהם.
  2. הנאצים לא רצו לבוא במגע עם היהודים – הם העדיפו להישאר מחוץ לגטו ושהטיפול בגזע הנחות אשר מפיץ מחלות ומהווה סכנה יתבצע ע"י היהודים עצמם. (בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית).
  3. הטעיה של היהודים ושל העולם – הנאצים הקימו את היודנראטים כדי שהעולם והיהודים יחשבו שניתנת להם אוטונומיה בתוך הגטו ואפשרות לנהל את חייהם באופן הדומה לזה שהיה קיים לפני המלחמה. בנוסף לכך הדבר גם יטעה את היהודים עצמם, הם יתקשו להאמין שההנהגה היהודית תפעל כנגד האינטרסים שלהם.
  4. רצון לפלג את היהודים – הנאצים ידעו שתוך זמן קצר יהיו בתוך הגטו תנאים בלתי נסבלים וכל הטענות והתלונות יופנו נגד היודנראט, ייווצרו סכסוכים שפנימיים שישברו את אחדות הקהילה וכך גם תישבר יכולתם למרוד נגד הנאצים.
  5. תנאי החיים בגטו והשפעתם על המשפחה ועל החברה היהודית; דרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות: הישרדות, 'קידוש החיים', ארגונים שפעלו בגטו, תנועות נוער: מאפייני פעילותן.

תנאי החיים בגטו והשפעתם על המשפחה ועל החברה היהודית

צפיפות

הגטאות הוקמו במתכוון בשכונות המוזנחות והעניות ביותר שבהן התגוררו היהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלה בתנאי תברואה גרועים במיוחד. שטח הגטו היה קטן מלהכיל את האוכלוסייה, וזו נאלצה להצטופף בתחומו.

רעב

קושי נוסף היה המחסור החמור במזון. ממדי הניתוק ומספר היושבים בגטו קבעו במידה רבה את תנאי הקיום בו. ישנם לרוב שני סוגי גטאות: אחד המנותק באופן מוחלט ולכן תושביו צרכו רק את המזון הירוד שהוקצב להם, ורק העובדים במפעלים שהוקמו בשטחי הגטו קיבלו מעט תוספת. לעומת זאת רוב צריכת המזון היומי בגטאות שהיו קרובים לערים הגדולות הגיעה מהברחות. קבוצות מבריחים משני צידי החומה העבירו מידי יום ביומו טונות של מזון ומצרכים חיוניים מעל החומה, דרך חורים בתוכה ובאמצעות תעלות תת-קרקעיות. מאות מהעוסקים בהברחה מצאו בה את מותם. נוסף על ההברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננו לחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם. ליהודים הוקצבו רק 184 קלוריות ליום, פחות מ-10 אחוז מהתצרוכת המינימלית של בן אדם בוגר ולכן ההברחה הייתה הכרחית לחיים. הרעב הציק ופגע הן בנפשו ובגופו של האדם והן בתפקודו של התא המשפחתי – הרעב המתמיד הביא לא פעם לסכסוכים משפחתיים.

תברואה, מחלות ומוות

מצב התברואה הקשה בגטאות נבע מהעדר תשתית תברואתית בסיסית באזורים שהיוו את שטח הגטו. ברוב הגטאות היה מחסור באמצעי חימום, בסבון ובמים, ותושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם ולהקפיד על ניקיונם האישי. ההזנחה הגופנית הוחרפה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגי שבו היו נתונים תושבי הגטו כתוצאה מן המאבק היומיומי להישרדות. בגטו פרצו מחלות מדבקות ומגפות, ואלה גרמו לתמותה המונית. גם הקור השפיע על ממדי התמותה. לגטאות סופקו מעט מאד חומרי הסקה ולכן חלק גדול ממקרי המוות בחודשי החורף נגרמו עקב הקור המקפיא בבתים.

ההנהגה הציבורית בגטאות עשתה מאמצים להתמודד עם המחלות והמגפות הגוברות, אך המלאי המוגבל של התרופות והאמצעים הרפואיים לא איפשר להם לספק עזרה ממשית לחולים. עקב כך ניצבו הרופאים בפני הכרעות רפואיות ומוסריות קשות: "מי לחיים ומי למוות".

עבודות כפייה ותעסוקה בגטו

כבר בימי הכיבוש הראשונים הוטלה על היהודים החובה לעבוד בעבודות כפייה. עבודות אלה היו קשות מבחינה פיזית ומשפילה מבחינה אנושית, אך רבים מיושבי הגטו התנדבו לבצען בשל ההטבות המסוימות שהעניקו השלטונות – בעיקר הקצבת מזון נוספת. בתחילה עבדו עובדי הכפייה בתוך הגטו או בסמוך לו, אך מסוף 1940 נשלחו העובדים גם למחנות עבודה. במחנות העבודה נשחקו כוחותיהם של האסירים, ומשפחות רבות בגטאות נותרו ללא האב המפרנס. חובת כלכלת המשפחה הוטלה על הנשים ועל הילדים הבוגרים. אופי התעסוקה לא היה אחיד בגטאות השונים. הוא הושפע מכמה גורמים: ההנהגה היהודית המקומית, מדיניות הרשויות הגרמניות ומעורבותם של בעלי עסקים גרמניים.

השפעת התנאים בגטו על עולמה של המשפחה היהודית

מציאות החיים בגטו השפיעה רבות על קיומה של המשפחה היהודית ועל תפקודה. במציאות הייתה זו המשכיות של מסגרת החיים המשפחתית הקודמת, אבל נוצר שבר הן בסדרי חייה של המשפחה והן מבחינתו של היחיד בתוכה. את תפקיד ראש המשפחה תפסה פעמים רבות האישה, לאחר שגברים רבים נשלחו למחנות עבודה. לעיתים הפסיקה הגברים לתפקד בשל חוסר היכולת לקיים את משפחותיהם בתנאי הגטו, והנשים והילדים לקחו על עצמם את חובת הקיום.

המאבק להישרדות חייב את המשפחה בכלל ואת הנשים בפרט להתמודד יום יום עם הצורך בהשגת מזון, בתחזוקת הבית ובטיפול בילדים. נשים עמדו שעות ארוכות בתור לקבלת מזון, ואלתרו דברי מאכל אף מן המזון הנחות ביותר, כגון קליפות תפו"א. משימה נוספת הייתה חלוקת המזון בתוך המשפחה, כדי למנוע מצב של מחסור מתמשך.

הנשים נאלצו לתמרן בין הצורך לעבוד למחייתה של המשפחה לבין הצורך להשגיח על הילדים, ובמיוחד הקטנים שבהם. עבור הילדים היה המעבר לגטו כרוך בהיעדר מסגרות חינוך רגילות והמצב הקשה דחף ילדים רבים להתארגן בקבוצות שעסקו בהברחה ובקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות

"קידוש החיים"- מונח בו השתמשו בתקופת השואה לציון התגובה הספונטנית והתגובה המתוכננת של היהודים, ע"י התנגדות בדרכים שונות (מרד פאסיבי/רוחני) למטרות הרצחניות של הנאצים ותומכיהם.

הישרדות ו"קידוש החיים" בגטו

הנאצים הקימו את הגטאות כאשר מטרתם העיקרית הייתה בין היתר לשבור את היהודים מבחינה פיזית ונפשית. הם היו מעוניינים למנוע מהיהודים למרוד ושהמצב בתוך הגטאות יוביל גם לתמותה גבוהה. כתגובה לכך החלו היהודים לקיים סוג של מרד פאסיבי. ועשו מאמץ עליון לשרוד ולשמור על צלם אנוש. הדבר בא לידי ביטוי במספר תחומים:

  1. ארגוני סעד ותמחוי – העזרה החומרית שהיודנראט הגיש לנזקקים הייתה מעטה מאוד וזאת משום שהיה מחסור באמצעים. בשל כך קמו בתוך הגטאות גופים התנדבותיים אשר פעלו במחתרת וסיפקו סיוע ליתומים, הם הקימו מטבחים ציבוריים שבהם חילקו מזון בחינם, הם הקימו בתי חולים ובכך הקטינו את התמותה.
  2. תחום הדת – הגרמנים אסרו על היהודים לקיים בתוך הגטאות את מוות הדת אך למרות זאת נערכו תפילות בסתר. בנוסף לכך היהודים הפעילו מקוואות, ישיבות ושיעורי דת. בתוך הגטאות הקפידו עד כמה שניתן לקיים את השבת ואת החגים היהודיים. התקיימו חתונות, בר-מצוות ובריתות.
  3. הברחות מזון לגטו – על רקע הרעב הכבד, התפתחה תופעה של הברחת מזון לתוך הגטו שבה התבלטו במיוחד הילדים, שיכלו לעבור פרצות בחומות הגטו כדי להביא מזון לתושבי הגטו. ההברחה התנהלה ע"י יחידים וע"י קבוצות מאורגנות.
  4. תעסוקה בגטו – עוד לפני הקמת הגטאות הוטלה על היהודים החובה לעבודות כפייה. עבודה זו הייתה קשה פיזית וגררה השפלה. יחד עם זאת, העובדים זכו להקצבת מזון נוספת. מנהיגי היודנראט בקשו לשכנע את תושבי הגטו שרק תמורת עבודה יהיה אפשר להשיג את הכסף הדרוש לקיום הגטו. השכר ששולם היה זעום והספיק בקושי לקניית לחם. יחד עם זאת, הוקמה מערכת ייצור חשאית של סחורה מוברחת.
  5. תרבות וחינוך – על אף שאיסור להפעיל בתי ספר יהודיים, הקימו רשת כיתות בלתי חוקיות לכל הגילאים. בנוסף הוקמו אגודות תרבות, תזמורת, מקהלה ותאטרון. ואנשים רבים נהגו לכתב יומנים במהלך חייהם בגטו.

המחתרת בגטו לצד תנועות הנוער עסקה בהסברה, חינוך וסעד ופרסמה עיתונים בשפות שונות. דמות בולטת בחיי התרבות והרוח התגלמה באישיותו של יאנוש קורצ'ק אשר ניהל בית יתומים בגטו ורשה. הוא פיתח שיטות חינוך ייחודיות ששמו את הילד במרכז.

  1. תנועות הנוער – תנועות הנוער הציוניות לא היו מעורבות בחיי הציבור היהודי לפני המלחמה, כל שאיפותיהן הופנו לקראת חיים והגשמה בא"י, הם שאפו לחנך דור חדש המסור לעמו ולארץ ישראל. רוב תנועות הנוער היו ציוניות (השומר הצעיר, בית"ר, דרור…). בזמן השואה, תנועות הנוער הפכו לגורם מרכזי בשמירה על חיי התרבות ומאוחר יותר במאבק הפעיל נגד הנאצים. לקחת סיכונים בחיפוש אחר פתרונות לבעיות של היהודים בגטאות. תנועות הנוער גם היו הראשונות שהתארגנו לקראת מרד אקטיבי. פעילות בתחום התרבות והרוח – חברי תנועות הנוער הקימו ספריות, קיימו שיעורים בשפה העברית, סיפקו הכשרה חקלאית, לימדו ציונות והעלו מחוזות ספרותיים. חברי תנועות הנוער קיימו פעולות סעד ועזרה סוציאלית ליתומים ואנשים שאיבדו את יכולת הקיום שלהם בגטו. המסגרת של תנועות הנוער ניסתה להוות תחליף לתא המשפחתי ההרוס.

פרק שני בבחינת הבגרות

חלק שלישי: המלחמה העולמית ו"הפתרון הסופי" –מקיץ 1941 עד כניעת גרמניה ויפן בשנת 1945

ב. הקשר בין תחילת ההרג ההמוני למלחמה בברית המועצות

הפלישה הגרמנית לבריה"מ התבססה על שני גורמי יסוד עיקריים:

  1. הגורם האידיאולוגי – היטלר מעולם לא ויתר על כוונתו לממש את חלום "מרחב המחייה" בשטחי בריה"מ ולשעבד את הגזע הלסבי הנחות. חלום זה ליווה אותו מאז כתב את ספרו "מיין קאמף ". חיסולה של רוסיה יביא לחיסול הקומוניזם השנוא , מקור של צרות בעולם.
  2. הגורם האסטרטגי – היטלר היה משוכנע כי כל עוד בריה"מ לא תיכבש, אנגליה לא תיכנע.

מבצע ברברוסה יוצא לדרך:

חולשתו הגדולה של הצבא הרוסי לפני הפלישה נבעה מהנחיתות שלו לעומת הצבא הגרמני במספר תחומים:

  1. חולשת הפיקוד הצבאי – החיסולים הגדולים שערך סטאלין בסוף שנות ה- 30 בקרב הפיקוד הבכיר של הצבא האדום השאירו אותו ללא פיקוד מנוסה.
  2. מערכות תקשורת לקויות – מערכות התקשורת היו בתחילת דרכן אם בכלל היו קיימות . טנקים ומטוסים ל א היו מצוידים במכשירי קשר.
  3. היעדר קו הגנה – ההתקפה הגרמנית החלה כאשר קו ההגנה החדש עוד לא הוקם והישן כבר ננטש.
  4. מעורבות פוליטית מביאה למורל נמוך – בצבא האדום היו קצינים פוליטיים שתפקידם היה לדאוג לנאמנות אידיאולוגית לשלטון . הם יצרו מצב של מורל נמוך ופחד מאחריות צבאית.
  5. גורם ההפתעה – סטאלין סירב להתכונן לפלישה הגרמנית למרות שהיה לו מידע מודיעיני רב . המידע על כוונותיה של גרמניה נמסר רק לסטאלין. מלבדו לא ידע על כך איש . הוא קיבל אזהרות מוקדמות ממרגליו ומבעלות הברית על פלישת הגרמנים , אך לא הקשיב להן . סטאלין דחה את האזהרות על הכנות לפלישה מצד הגרמנים וטען שהופצו על ידי בריטניה כדי לסכסך בינו לבין היטלר.

 

ב- 22 ביוני 1941 פתחו כוחות גרמניה בהתקפה מסיבית נגד ברית המועצות. מתקפה זו כונתה "מבצע ברברוסה".

מן ההתחלה ראה היטלר בחוזה אי ההתקפה שעליו חתם עם ברית המועצות , צעד זמני בלבד . מלכתחילה תוכניות הכיבושים שלו כללו את השטחים במזרח. מבצע ברברוסה היה מתחילתו מבצע בעל מאפיינים אידיאולוגים, לכן המלחמה נגד ברית המועצות הייתה גם ראשיתו של הרצח ההמוני של היהודים באזורי הכיבוש הרוסים:

  1. מבצע ברברוסה נועד להעניק לעם הגרמני את מרחב המחייה הנדרש לו במזרח. באזורים אלו לטהר את השטח מאנשים בעלי גזע נחות.
  2. היטלר רצה לעקור את המשטר "היהודי-קומוניסטי" מברית המועצות. היהודים נתפסו כיוצרים של הקומוניזם – אידיאולוגיה, שעל פי הנאצים, מסכנת את כלל המין האנושי. היטלר חשב שיש לגבור על האויב היהודי-קומוניסטי עד הכחדה.
  3. בברית המועצות היה מספר יהודים רב. הנאצים הבינו כי בידוד והרעבת היהודים אינם גורמים ל"בעיה היהודית" להיעלם. הנאצים חיפשו פתרון מהיר יותר.

 

 

 

ג. השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"

 

 

רצח יהודי ברה"מ

במצבע ברברוסה ניתן האות להתחיל בהשמדת יהודית ברה"מ. התפתחו שני דפוסי השמדה:

  1. הופעל בשטחים המסופחים לברית המועצות וכלל גירושים, התעללות, השפלה, הרעבה, גטואיזציה ושלחית היהודים למחנות השמדה.
  2. הופעל בשטחי ברה"מ. הגטאות המעטים חוסלו שלושה חודשים לכל היותר לאחר הקמתם, השיטה הרצחנית הייתה ירי לתוך תעלות ובורות.

בורות הירי: היהודים רוכזו במרכז היישוב ומשם הובלו ברגל לאזורים מרוחקים שם הוכנו מבעוד מועד בורות גדולים שנכרו לרוב ע"י היהודים עצמם. הם הוכרחו להתפשט ולעמוד בשורה לאורך הבור. הנאצים ירו וחיסלו תוך כך קבילות שלמות. לשיטה זו היו חסרונות בולטים מצד הגרמנים: השיטה כללה בזבוז רב של תחמושת. המוציאים להורג לא יכלו לעיתים להתמודד עם המעשה, הם הידרדרו לשכרות וסבלו מהפרעות נפשיות. השיטה הייתה איטית, לא עמדה בקצב החיסול המתוכנן וחלק מן היהודים הצליחו להתחמק. עוצבות המצבע האיינזצגרופן התקשו לשמור על סודיות המצבע.

משאיות הגז: הנאצים מצאו את השיטה להובלת יהודים במשאיות גז – היהודים הועלו על משאיות שתא המטען שלהן היה אטום, לתא המטען שלהם חובר צינור המפלט (אגזוז) שפלט גז וחנק למוות את היהודים שהיו במשאית. על פי הערכות, בין יוני 1941 לינואר 1942 נרצחו ע"י האיינזצגרופן יותר מ-700 אלף יהודים. גם שיטה זו לא הייתה יעילה דייה. היו הרבה תקלות, הנאצים היו צריכים להתעסק עם הגופות ולשמוע את קולות החנק והגסיסה, וכתוצאה מכך לא נפתרה הבעיה הפסיכולוגית.

 

מחנה חלמנו

מחנה חלמנו הוקם בסוף שנת 41' ונועד להשמדת יהודי גטו לודז' והסביבה. היה זה המחנה הראשון בו הופעלה שיטת ההשמדה ההמונית בגז פליטת משאיות.

בתחילת 1942 החל תהליך ההשמדה בחלמנו. הראשונים להירצח היו צוענים ויהודים שנשלחו ברכבות משא אל המחנה. ההשמדה בוצעה באמצעות משאיות עם ארגזים אטומים לתוכם דחסו כ-60 יהודים בבת אחת. אל תוך הארגז הוכנס צינור הפליטה של המשאית שפלט גז co וגרם למותם. גופות הנרצחים הושלכו לקברי אחים המוניים ביערות.

מחנה חלמנו נסגר במרץ 43' ונפתח בשנית ביוני 44' אז הועברו אליו יהודי גטו לודז'.

כ-320 אלף איש הושמדו בחלמנו, 98% מהם יהודים.

 

 

 

מבצע ריינהארד

מבצע ריינהארד התנהל ממרץ 1942 ועד 10 באוקטובר 1943 ובו נרצחו מרבית יהודי אזור הגנרלגוברנמן. מטרת המבצע: גרוש היהודים אל מזרח פולין, השמדתם והעברת רכושם לגרמניה.

מחנות מבצע ריינהארד: שלושת המחנות היו: בלזן, טרבלינקה וסוביבור.

מחנות מבצע זה הוקמו כמחנות קבע בעיקר באזורים מיוערים ומרוחקים לשם הסתרת הנעשה, הם הוקמו לצד מסילות ברזל לשם קלות המעבר. בשלושת המחנות הקליטה הייתה מהירה. הנרצחים הופשטו, חפציהם נלקחו הם הוכנסו לתאי הגזים שם הומתו ע"י גז חד תחמוצת הפחמן גופות הנרצחים נקברו בקברי אחים המוניים ומאוחר יותר בשלבי המלחמה נשרפו במשרפות. במבצע זה נרצחו מרבית יהודי אזור הגנרל גוברנאמן, הנאצים הפיקו לקחים ממנו ושיכללו את שיטת ההשמדה במחנה אושוויץ.

 

מחנה אושוויץ-בירקנאו

לאחר סגירת מחנות מבצע ריינהארד נבחר אושוויץ כאתר מרכזי להשמדת כל יהודי אירופה. עד לשנת 41' שימש המחנה כמחנה ריכוז אך מאותה שנה הוחלט להפכו לאתר השמדה המוני. המקום נבחר משום היותו מוסתר ומוקף ביצות ובנוסף היה גם מקום מפגש של מסילות ברזל מכל רחבי אירופה. במחנה ניתן היה לקלוט אסירים רבים שנוצלו גם ככוח עבודה למען הרייך. הוא שימש דוגמה ומופת ליעילות ההשמדה ההמונית , בכניסה למחנה התנוססה הכתובת: "העבודה משחררת" – עוד הלצה אירונית ואכזרית מצד הגרמנים שהייתה מעין עדות שקטה לסלקציה שנערכה במחנה מי לעבוד ומי למוות.

במחנה נאספה כמות אדירה של חפצי אסירים כפי שלא נראתה באף מחנה אחר.

באושוויץ נערכו ניסויים רפואיים מזעזעים ע"י מנגלה בעיקר בתאומים נשים ותינוקות שעניינו אותו מאוד. במחנה אושוויץ נטבחו ונרצחו למעלה ממיליון וחצי יהודים.

 

צעדות המוות

בשנת 1945, השנה האחרונה למלחמה, הדרדר מאוד מצבה של גרמניה היא נחלה תבוסות רצופות קשות ורבות וכוחותיה הוכרחו לסגת לכיוון גרמניה. למרות שהגרמנים נחפזו במנוסתם הם לא הפסיקו את תהליך ההשמדה ופעלו להשמדה תוך כדי בריחה. הדבר כונה "צעדות המוות" – אסירי המחנות, יהודים ולא יהודים הובלו ברגל מן המחנות לעבר גרמניה, מסע לאורך מאות קילומטרים בתנאים לא תנאים, כפור נורא רעב ותשישות כאשר הגרמנים יורים והורגים כל מי שאינו מסוגל ללכת. באופן זה רבים מן היהודים נהרגו בדרך. הגרמנים העבירו את היהודים ממחנה למחנה זאת כדי לתת את הדחיפה האחרונה להשמדת היהודים, ישנה סברה אחרת שטוענת כי הגרמנים התכוונו לנצל את היהודים ככוח עבודה בגרמניה.

הצעדות הנוראיות בהן מתו כ-250 אלף יהודים הסתיימו עם המפגש עם כוחות בעלות הברית, אנשי האס אס נסו על נפשם והאסירים מצאו עצמם בני חורין, מרביתם היו על סף מוות.

 

 

 

ד. ועידת ונזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הרשויות הבולטות שלא הוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרת כינוס הועידה ומקומה בתהליך ביצוע בפתרון הסופי

 

בראשית 1942 כאשר היה הצבא הגרמני במלוא עוצמתו החלה להתגבש בקרב אנשי האס.אס. ההחלטה העקרונית, כי עתה הגיע הזמן לחסל לא רק את יהודי ברה"מ אלא את יהודי אירופה כולה באופן מסודר ומרוכז. על כן היה צורך לתכנן, לייעל ולתאם בין הגופים השונים שאמורים לבצע ההשמדה, במטרה להבטיח חיסול טוטאלי, מהיר ויעיל ככל האפשר.

הועידה התקיימה ב- 20 בינואר 1942 בברלין, כ- 7 חודשים לאחר שהחל הפתרון הסופי וכבר נרצחו כמיליון יהודים. כלומר, הועידה לא נועדה להחליט על הפתרון הסופי, אלא ביקשה לייעל את רצח היהודים ולהחישו.

 

משתתפי הועידה: הייתה זו הישיבה היחידה בהשתתפות מספר כה רב של ראשי הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה. נכחו בה: אייכמן–ראש הוועדה לטיפול ביהודים, היידריך-ראש שירותי הביטחון, גרינג-ראש הגסטאפו, הימלר-ראש האס.אס. ראשי המשטרה מחבלי הכיבוש השונים במזרח, לצד ראשי המנהל ומומחים בכירים ממשרדים מרכזיים ומגופים בולטים ברייך הגרמני: משרד הפנים, משרד המשפטים, הממונה על תכנית ארבע השנים, משרד החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקנצלר והמשרד הראשי לענייני גזע ויישוב. אולם, ראשי הזרוע הביצועית לא הוזמנו.

היטלר לא נכח בוועידה, כדי שלא ייווצר קשר בינו לבין תהליך ההשמדה.

 

מטרות הועידה:

להעניק אישור רשמי להשמדת היהודים – לרתום את כל רשויות השלטון והמערכת האזרחית של הרייך לשיתוף פעולה ולתאם ביניהם את הפתרון הסופי של יהודי אירופה. המטרות:

  1. תיאום וארגון תכניות ההשמדה בין כל הגופים שייקחו חלק ב"פתרון הסופי".
  2. לכנס את אנשי המפתח בזרועות הביצוע השונות, ליידע אותם על המבצע המיוחד ולהבהיר להם שהם נדרשים להירתם ולפעול לפי ההנחיות. וכן לקבוע מי הפוסק במקרה של חילוקי דעות בין הרשויות השונות.
  3. להדגיש שהפתרון הסופי מתייחס לכל יהודי אירופה ללא הגבלות גיאוגרפיות (שטחים כבודים, מדינות גרורות, ניטרליות, בעלי ברית בעתיד, יהודי צפון אפריקה, בריטניה וכו').
  4. עצם הכינוס של נציגי המשרדים השונים נועד להדגיש את מקומו החשוב והמרכזי של "הפתרון הסופי" במאבק נגד האויב היהודי.

 

נושאי הדיון בפרוטוקול

הפרוטוקול היה סודי, אך נשמר במלואו. אייכמן מונה על כתיבת הפרוטוקול וריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, ניהל את הועידה. במשך כשעה וחצי חרצו ראשי הנאצים את גורל יהודי אירופה. היידריך סקר את המדיניות הנאצית מעלייתם לשלטון ועד סוף שנת 1941. היידריך מסר את החלטתו של היטלר בדבר "הפתרון הסופי" – כלומר, לפתור את בעיית היהודים על-ידי רצח שיטתי.

  1. היידריך הציג טבלה ובה נתונים מדויקים על מספרם של היהודים עליהם יחול "הפתרון הסופי": סה"כ יש 11 מיליון יהודים, והוא ציין אף קהילות יהודיות מחוץ לאירופה: צפון אפריקה, למשל.
  2. לסרוק את אירופה כולה, לשלוח יהודים ברכבות משא לגטאות מעבר ומשם מזרחה לשם חיסולם.
  3. לדרוש מהממשלות השונות להסגיר יהודים לידי גרמניה.
  4. שליחת יהודים לעבודות כפייה עד מוות.
  5. היידריך הבהיר, כי במהלך הפתרון הסופי יהוו חוקי נירנברג את הבסיס להשמדה, אבל כעת דנו בסוגיית מיהו יהודי, התלבטו לגבי אופן הטיפול ב"יהודים חלקיים" – ארים שהיו נשואים ליהודים, אך לא התקבלה החלטה בעניין. "בני התערובת" יעוקרו וכך יובטח חיסול הסכנה היהודית.

 

 

הפרוטוקול מנוסח תוך שימוש בהסוואה מילולית, אך המטרה הייתה ברורה לכל הנוכחים: חיסול יהדות אירופה. בוועידה נקבעה המדיניות של דרכי ביצוע השמדת היהודים. נקבע לוח זמנים מדויק למשלוחים, נקבעו יעדי ההשמדה למדינות שבשליטת גרמניה והוחלט להקים את מחנות ההשמדה כהשלמה למחנות הריכוז, שכבר היו קיימים.

 

משמעות הועידה: התכנית לחיסול היהודים הפכה למבצע נאצי כלל אירופאי. ההחלטה על הפתרון הסופי התקבלה לפני הועידה, אך כעת עלה הצורך לתאם בין המשרדים והרשויות המרכזיים ברייך לשם שיתוף פעולה מלא. הונחה בה תשתית ארגונית-ביצועית של ארגון המשלוחים למחנות ההשמדה. היא הייתה למעשה ועידה טכנית, במסגרתה תואמו דרכי הביצוע והפעולות להשמדה.

ביצוע תכנית בקנה מידה כה גדול חייב תאום ושיתוף פעולה מצד גורמים רבים במערכות הצבאיות והאזרחיות בגרמניה ובאזורי הכיבוש: זרוע ארגונית בראשותו של אייכמן, יחידות המשטרה השונות, פקידי הרכבת, מפעלי תעשייה רבים שניצלו את עבודת היהודים ובנוסף, בנו המשרפות ותאי הגזים ויצרו את גז הציקלון B, פקידים במרדי ממשלה שונים ורופאים.

הועידה נתנה "אור ירוק" – אישור למעשי הרצח, שבעצם החלו בהיקף עצום עם פלישת הגרמנים לברה"מ. היקף הרציחות והימצאותם של 11 מיליון יהודים בידי הנאצים הביאו לכינוס הועידה. אדולף אייכמן קיבל על עצמו את הפיקוח על ארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.

בעקבות הועידה החלו הנאצים להקים במהירות מחנות השמדה בפולין.

 

ביטויי הטוטאליות שבתהליך ההשמדה, כפי שבאו לידי ביטוי בוועידה:

בוועידה הוצגה טבלה המראה את מיקומם של 11 מיליון יהודים מכל יהודי אירופה שאמורים היו להיכלל במסגרת "הפתרון הסופי". הטבלה הזכירה לצד 5 מיליון יהודי ברה"מ גם 200 יהודים מאלבניה, מה שמוכיח כי הם רצו להשמיד את כל היהודים עד האחרון שבהם. בטבלה נכללו נתונים גם על יהודים שמדינות ניטרליות, כמו שוויץ, ומדינות שטרם נכבשו באותה עת, כגון: רומניה. הטבלה כללה אף את מספר היהודים בשטח הלא כבוש שבידי ממשל וישי שבצרפת ואף את יהודי צפון אפריקה בקולוניות של צרפת, דוגמת תוניסיה. ההתעסקות עם חוקי הגזע כבסיס להגדרת "מיהו יהודי" וגורל "בני התערובת" העיד, כי הנאצים התכוונו להרוג את כל יהודי אירופה, כולל יהודים למחצה.

 

ה. דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"

 

היודנראטים, שהוקמו בכל קהילה יהודית, הורכבו בעיקר מאנשים בעלי סמכות בקהילה היהודית ומרבנים. הם היוו מעין המשך של ההנהגה הקהילתית מלפני המלחמה. חברי היודנראט בחרו מתוכם את יושב הראש, אולם המינוי היה כפוף לאישורם של המפקדים הנאצים. הגרמנים שאפו ליצור הנהגה יעילה וסמכותית כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של היהודים. אנשי היודנראט היו אחראים על ניהול הגטו מול הגרמנים, אולם הם לא נהנו מעצמאות, אלא היו כפופים להנחיות גרמניות ולהתערבות בעניינים הפנימיים של הגטו.

 

הדילמות שעמדו בפני חברי היודנראטים:

  1. מדיניות היודנראט נעה בין שני קטבים: מצד אחד, הרצון לעזור ליהודים ולסייע להישרדות רבים ככל האפשר, ומצד שני: החובה לציית להוראות הגרמנים.
  2. אנשי היודנראט ידעו כי הפרת הפקודות תביא לתגובה גרמנית אכזרית כלפיהם אישית וכלפי יושבי הגטו.
  3. היודנראט היו בדילמה אם לנהל את הגטו באופן יעיל וינסו להפוך אותו ליצרני ומועיל ככל האפשר, האם הם ינצלו. מנהיגי היודנראט סברו כי באמצעות עבודה יוכלו חלק מאנשי הגטאות להינצל.
  4. היחס למחתרות היהודיות בגטו: האם לשתף פעולה או להסגיר אותם לנאצים מחשש שאם פעילותם תיחשף, תגובת הנאצים על כך תהיה אכזרית וכואבת ועל כך ישלמו בחייהם כל תושבי הגטו.

היודנראטים התלבטו האם לקחת חלק בגירוש היהודים למחנות המוות והדילמות שלהם היו: את מי לשלוח? את מי להציל? איך למנוע מרד ולהרוויח עוד יום של קיום הגטו? איך לנהל את הוצאת היהודים בפועל מתוך הגטו?

 

דרכי ההתמודדות של היודנראטים:

  1. מעטים צייתו ציות מלא, בלי ניסיון ליזום סיוע ליהודים.
  2. היו שהתנגדו התנגדות נחרצת לדרישה למסור יהודים למשלוח: אדם צ'רניאקוב, יושב ראש היודנראט בוורשה, בחר להתאבד ובלבד שלא למסור יהודים ובכללם ילדים למשלוח לטרבלינקה.
  3. יושב ראש היודנראט בקובנה שיתף פעולה עם המחתרת בגטו. היו יודנראטים בגטאות קטנים שפעלו בתאום מלא עם המחתרת והשתתפו בהברחת יהודים ליערות.
  4. היו יודנראטים שהשלימו עם פגיעה בחלק מהאוכלוסייה היהודית מתוך הערכה שכך אפשר יהיה להציל אחרים.
  5. היו יודנראטים שבחרו בדרך של "הצלה על ידי עבודה", הם ניצלו את השאיפות הכלכליות והצבאיות של הגרמנים וקיוו שאם הגטו יעבוד למען הגרמנים הוא יחזיק מעמד עד התבוסה הנאצית.

כיום מובן שכל מה שעשו היודנראטים נידון מראש לכישלון. הם לא הבינו שכל מה שעשו לא יכול היה להשפיע על גורל היהודים בגטו, כי המדיניות הנאצית הכוללת נגד היהודים נקבעה ללא קשר לשיקול מקומי מעשי זה או אחר.

 

ו. דרכי הלחימה של היהודים בתקופת "הפתרון הסופי"

  1. המרד בגטאות – מי היו המורדים, מטרות המרד, קשיי התארגנות, לבטים ודילמות של המורדים. ייחודו של המרד בגטו ורשה לעומת מרידות בגטאות אחרים.

 

מי היו המורדים

תנועות הנוער היו הבסיס העיקרי למרד בגטאות. היו לכך כמה גורמים:

  1. בזמן המלחמה והמשך חודשי הכיבוש הנאצי נטשה רוב המנהיגות הפוליטית את פולין. גם מנהיגי תנועות הנוער נטשו, אך בניגוד לאחרים החליטו לשוב, ומילאו את החלל הריק שנוצר עם עזיבת המנהיגים.
  2. בתקופת הכיבוש הנאצי איבדו המפלגות הפוליטיות את משמעותן, ואת מקומן תפסו חברי תנועות הנוער. המפלגות חדלו למעשה להתקיים, ואילו תנועות הנוער המשיכו בפעילותן: חבריהן ערכו כנסים והפעילו רשת של קשרים ועיתונות.
  3. גם כאשר התברר בשנת 1942 שהגרמנים מתכוננים להשמדה טוטאלית של היהודית, התנגדו ראשי היודנראטים לפתרונות קיצוניים, שכן הייתה להם אחריות אישית וציבורית כלפי היהודים בגטו. במצב זה תנועות הנוער היו הגורם שהציע הצעה אחרת – קריאה להתנגדות חמושה.
  4. חברי תנועות הנוער היו בדרך כלל אנשים צעירים מאוד, חופשיים מדאגות פרנסה ומשוחררים מדאגה למשפחה. לאנשים כאלה היה קל יותר להשתחרר מהצורך לדאוג לקיום היומיומי.

מטרות המרד

ללוחמים בגטאות לא היו אשליות בדבר יכולתם להציל את עצמם או את יהודי הגטו האחרים באמצעות מרד. בסיס החלטתם למרוד עמדה התחושה הבסיסית שעליהם להיאבק נגד הנאצים, גם אם הסוף ידוע ובלתי נמנע. לתחושה זו היו שותפים חברי תנועות נוער שונות ומגוונות. בקרב חברי התנועות הציוניות הייתה תחושה שמאבקם הוא מעין שליחות למען העם היהודי ולמען היישוב היהודי ההולך ונבנה בארץ ישראל. כל הלוחמים ראו בלחימה מעין גשר המחבר בינם לבין העולם הנאבק בנאצים. שלוש המטרות העיקריות של המורדים היו:

  1. ברצון להתקומם בשל האקציות של הגרמנים ולהפוך את המרד לתגובה לאקציות
  2. הרצון לנקום על הרצח במקום שבו ישבו המוני יהודים
  3. "למען שלוש שורות בדפי ההיסטוריה" – למען הזיכרון הקולקטיבי

 

קשיי התארגנות

  1. מחסור בנשק – עקב סגירותו של הגטו היה קושי להשיג נשק. חלק מכלי הנשק נרכשו והוברחו אל תוך הגטו מפולנים והיה גם ייצור מקומי של נשק ובקבוקי תבערה.
  2. חוסר ידע קרבי – רק מעטים שירתו בצבא הפולני, ולכן לא היה ליהודים בגטו ניסיון בלחימה. בנוסף, הגטו היה אזור עירוני, צפוף במיוחד הנתון כל העת תחת פיקוח חמור, דבר שהקשה על ארגון פעולות צבאיות או אימונים.
  3. עיתוי המרד קשה היה להחליט מתי להתחיל במרד. בדרך-כלל החלו המרידות כאשר הוחלט על פינוי סופי של הגטו, ולכן העיתוי לא היה ידוע מראש והוכתב על-ידי הנאצים.
  4. בעייתיות בשמירה על סודיות והתנגדות תושבי הגטו – חששו כי במידה ופעולותיהם יתגלו הנאצים יטילו עונש קולקטיבי על הגטו ויחסלו את כל תושביו ללא הבחנה. על-כן חששו מהלשנות.
  5. העדר תמיכה של המחתרת הפולנית שהיו לה נימוקים משלה מתי לתקוף ותמי להתחיל את המרד והתחלת המרד בגטאות לא עמד ברצונות שלה.

לבטים ודילמות של המורדים

  1. לוחמה בגטו או יציאה ליער? בגטאות אחדים בסמוך ליערות גדולים, התנהל ויכוח בין אנשי המחתרת על דרך הפעולה הנכונה: האם עליה להישאר בתוך הגטו ולהילחם בנאצים, מתוך ידיעה שהסיכויים שלהם למשוך אחריהם את ההמונים ולהגיע להישגים קרביים היו קלושים? או שעליהם להעביר, מסיבה זו, מספר רב ככל האפשר של צעירים ליערות הסמוכים ולהתרכז בלוחמה פרטיזנית?
  2. אחראיות קולקטיבית: התנגדות הציבור היהודי למרד, וכן הידיעות מן החזית, העמידו את תנועות הנוער בפני התלבטות קשה. לאנשי המחתרת היה ברור שכל גילוי של התנגדות יוביל לענישה קולקטיבית מצד הגרמנים, והאחריות לכך תהיה של המורדים. חשש זה אילץ את אנשי המחתרת לדחות את פתיחת המרד עד לגירוש האחרון והסופי מן הגטו.

מרד גטו ורשה

בגטו ורשה הייתה ההתקוממות הנרחבת ביותר שנמשכה כחודש ימים.

עד יולי 1942 לא נעשה בתוך גטו ורשה ניסיון רציני להקים גוף מרכזי לוחם שיאחד את כל תנועות הנוער למאבק בנאצים. אמנם הגיעו לידיהם שמועות על הרציחות ההמוניות, אולם תושבי הגטו לא האמינו להם. רק לאחר שהגיעו לגטו ידיעות בדוקות על ההשמדה, והיא שוכנעה, כי אכן מדובר בפתרון סופי, החל ניסיון לארגן מחתרת. אולם, ניסיון זה לא עלה יפה ובאקציה ביולי 1942 לא היה בוורשה כוח צבאי.

ב- 28 ביולי 1942 הוקם בגטו ורשה "ארגון יהודי לוחם" – אי"ל, ומפקדו היה מרדכי אנילביץ'. ארגון זה לא הגיב לגירוש הגדול הראשון מהגטו בו פונו כ- 300 אלף יהודים לטרבלינקה ונשארו כ- 60 אלף יהודים.

ב- 18 בינואר 1943 נכנסו הגרמנים במפתיע לגטו במטרה לבצע גירוש של כ- 8,000 יהודים. נוכח האקציה פרצו שמועות כי זהו הגירוש הסופי של הגטו והיהודים הגיבו בכוח. קבוצות שונות פתחו באש על הגרמנים. במהלך העימות הוצאו מן הגטו כ- 5,000 – 6,000 יהודים. תוצאות ההתנגדות היהודית נתפסו ככישלון גרמני ותרמו לתמיכתם של הפולנים במחתרת היהודית בגטו.

בימים הבאים נערך הגטו כולו לעימות הצפוי. התושבים עסקו בעיקר בהכנת בונקרים מתחת לאדמה שם אוכסנו מזון ושתייה, תרופות ונפתחו פתחי אוורור. כאן ייחודיותו של המרד בשילוב שבין התנגדות להסתתרות, שנתפשה כהצלה. בין הלוחמים שינהלו את הקרבות לבין ההמונים שיסתתרו בבונקרים.

חיסולו הסופי של הגטו  החל ב- 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. הגרמנים הודיעו מראש על האקציה והכניסו בכוח צבאי כבד אל הגטו, אולם לא מצאו איש. בהתנגשויות הראשונות עם לוחמי הגטו נעצר טנק גרמני והובער, והגרמנים נאלצו לסגת כשהם סופגים אבדות בנפש. קרוב לחודש נמשכו הקרבות. בימים הראשונים נוהלו בגטו קרבות רחוב, במהרה החלו הנאצים שורפים והורסים בית אחר בית, בונקר אחר בונקר. הלוחמים היהודים עברו לשיטות פרטיזניות, ערכו פשיטות פתע והסבו אבדות לגרמנים. תנאי הקיום בבונקרים הפכו לבלתי אפשריים: המזון ומי השתייה לא שרדו מתחת לאדמה, עקב שרפת הבתים שרר חום הרב והאנשים התקשו לנשום. הנאצים השליכו רימונים וגז מדמיע ואילצו את תושבי הבונקרים לצאת. בין היוצאים היו שירו בגרמני הראשון אותו ראו. הבונקר שלמפקדת אי"ל ברחוב מילה 18 נפל ב- 8 במאי, לאחר שתושביו ראו כי קצו כל סיכוייהם והם שמו יד בנפשם. רק כ- 80 לוחמים הצליחו לברוח דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו, אך רק בודדים מהם נותרו בחיים לאחר המלחמה.

הגנרל שטרופ, המפקד הגרמני בגטו, הודיע ב- 16 במאי על סיום האקציה, ובעצם על חיסול הגטו לאחר ששרפו ופוצצו את כל אזור הגטו. מספר היהודים שנתפסו ונהרגו מגיע ל- 56 אלף. לאות ניצחון ציווה שטרופ אף לשרוף את בית-הכנסת הגדול בוורשה.

משמעות מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה הפך לאירוע חשוב בתולדות העם היהודי. מלכתחילה, לא ניתן היה לגטו המוקף מכל צד והמבודד כל סיכוי להחזיק מעמד, אך התמודדות חסרת סיכוי זו נתנה ביטוי לכך שאף שנים של משטר האימים הנאצי ושל אדישות הסביבה הפולנית לא היה בהם, כדי לשבור את רוח הלחימה של הנוער היהודי. מרד זה הפך לסמל. היה זה המרד העירוני המאורגן הראשון נגד הנאצים באירופה. זוהי מלחמה של חלשים נגד חזקים, בכוחות דלים, בהם הגנו הלוחמים על רחובות ובתים. זו לא הייתה מלחמה לחיים, כי אם מלחמה על הדרך למות בכבוד. הייתה זו מלחמה לשם נקמה ברוצח למען כבוד יהודי לאומי, מחשבה שליוותה את הלוחמים עד לשלבים האחרונים.

ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות בגטאות אחרים:

  1. בגטו ורשה לקחו חלק כל תושבי הגטו – לא היה זה מרד של רק 700 לוחמים, אלא מרי עממי של כ- 60,000 יהודים, ובעצם היווה את המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה ע"י הנאצים. יהודי גטו ורשה נטלו חלק במרד לצד הלוחמים, בכך שלא נענו לקריאות הגרמנים והתחבאו בהמוניהם בבונקרים.
  2. משך הזמן לו נזקקו הנאצים עד שחיסלו את הגטו היה ארוך במיוחד ונמשך כחודש ימים, מ- 19 באפריל ועד 16 במאי 1943, חודש של קרבות בין הנאצים לבין הכוחות היהודים הלוחמים.
  3. הלוחמים בגטו ורשה לא הכינו דרך נסיגה. הם נלחמו לא כדי לברוח, אלא כדי לבחור את מותם.
  4. מרד גטו ורשה היה מרד מתוכנן ומאורגן – ההכנות למרד נמשכו למעלה מחצי שנה.
  5. מספר גדול של אבדות גרמנים באופן יחסי למרידות אחרות – למעלה ממאה גרמנים נהרגו במרד זה.

מרד גטו ורשה השפיע להמרצת ההתנגדות היהודית בגטאות ובמחנות ההשמדה ועודד את המאבק המחתרתי נגד הנאצים.

 

  1. לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית

נוסף על המאבקים באזורי הכיבוש, יש לציין כמיליון יהודים וחצי ששירתו בצבאות של בעלות הברית. היהודים שירתו בכל החזיתות, במגוון תפקידים ודרגות, וכ-250 אלף מהם נהרגו בקרבות.

  1. יהודים בצבא הפולני: כ-120 אלף יהודים לחמו בפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939. כשנכנעה פולין ברחו רבים מהמדינה והקימו מיליציה פולנית במערב, והשתתפו בהגנה על בריטניה וצרפת. חיילים יהודים מפולין סייעו גם לברית המועצות במאבק נגד הצבא הגרמני.
  2. יהודי בצבא האדום: כחצי מיליון יהודים, נשים וגברים, שירתו בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. רבים מהם זכו לעיטורי כבוד על גילוי אומץ לב בקרב. חיילים אלו נמנו עם משחררי מחנות ההשמדה בפולין, והשתתפו בקרב על ברלין ב1945.
  3. יהודים בצבא צרפת: עד כניעתה של צרפת לחמו בצבא הצרפתי יהודים צרפתים ואף יהודים תושבי חוץ, שהתנדבו ללגיון הזרים בצרפת וצפון אפריקה.
  4. יהודים בצבא הבריטי: לבא הבריטי התגייסו אזרחי הממלכה וכן פליטים מאירופה. הם שירתו ברחבי האימפריה הבריטית: אירופה, אוסטרליה והודו. בא"י הפעיל היישוב היהודי לחץ על ממשלת המנדט להקים בריגדה יהודית בתוך הצבא הבריטי. יחידה כזו הוקמה ב1944, והיא השתתפה במערכות חשובות שהתנהלו בצפון אפריקה ובצרפת, למשל הפלישה לנורמנדי.
  5. יהודים בצבא ארה"ב: כחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. כמה מהם אף הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים.

י. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה ליהודים, בזמן ביצוע "הפתרון הסופי":


הגורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש

  1. מידת המעורבות הגרמנית בשלטון – ככל שהמעורבות הגרמנית בשלטון הייתה רבה יותר כך היו גילויים רבים של סיוע לגרמנים בגירוש יהודים. הכוונה היא בעיקר לאותם מקומות שהיו תחת שלטון גרמני, צבאי ישיר. כגון: פולין, שטחי הכיבוש של בריה"מ, סלוניקי שביוון ועוד… לעומת זאת ,בחלק מהארצות ששיתפו פעולה עם הנאצים אבל לא הייתה בהם נוכחות גדולה של צבא גרמני בהם הייתה לפעמים התגייסות עממית נגד הסגרת יהודים . כך היה באיטליה למשל, שם הייתה התגייסות עממית נרחבת נגד הסגרת היהודים. בסופו של דבר נרצחו שם כ-7,000 איש מתוך 35,000 מיהודי איטליה.
  2. מסורת אנטישמית –באותם ארצות שהייתה בהם מסורת אנטישמית חזקה , עוד לפני השואה, היו גילויים רבים יותר של סיוע לגרמנים ברדיפת יהודים . הסיוע לגרמנים נגד היהודים בא לידי ביטוי: בשיתוף פעולה ממשי ברצח יהודים, ברדיפה והסגרת יהודים , בהלשנות וכו'.
  3. הימצאותן של מחתרות אנטי-נאציות – באותם מקומות שבהם היו מחתרות אנטי-נאציות כלליות היה סיוע רב יותר של האוכלוסייה ליהודים. חלק מהמחתרות ראו בעזרה ליהודים כחלק מתפקידם, כך היה בבולגריה, ביוון, בדנמרק ,בצרפת ועוד…
  4. מסורת דמוקרטית – באותם ארצות שבהן הייתה לפני המלחמה מסורת דמוקרטית הייתה תמיכה רבה יותר ביהודים והייתה יותר התנגדות לגירושם. בדנמרק למשל היו 6,000 אזרחים יהודים ו-15,000 פליטים. למרות שדנמרק הייתה תחת שלטון גרמני כבר מראשית 1940, הדנים התעקשו לכלול כחלק מתנאי הכניעה את המשך קיומה של הדמוקרטיה, כולל שיווין הזכויות של היהודים.

באמצע 1944 החלו הנאצים במעצר היהודים ואז העבירו הדנים את כל יהודי דנמרק באמצעות סירות לשוודיה הניטראלית. מספר יהודים קטן בכל זאת נתפס ונשלח לגטו, אבל גם אז הם שוחררו לבסוף בעקבות לחץ של ממשלת דנמרק.

 

  1. "הרוב הדומם", משתפי הפעולה, המעטים שהסתכנו בניסיונם להציל יהודים.

דפוסי ההתנהגות של האוכלוסייה המקומית

  1. משתפי הפעולה אשר פעלו למען הסגרת יהודים ואף שיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח היהודים. הם עשו זאת בגלל הזדהות אידיאולוגית עם הנאצים או למען אינטרסים , כגון הטבות שונות בחיי היום יום. (יותר מזון, היתרי עבודה, שחרור ממאסר וכו')
  2. הרוב הדומם – זה כלל את מרבית האוכלוסייה ואלה האנשים שידעו מה נעשה עם היהודים אך לא עשו דבר בגלל חוסר אכפתיות או בגלל פחד.
  3. חסידי אומות העולם – מעטים שהסתכנו בניסיונם להציל יהודים
  4. חסידי אומות עולם – הגדרת התואר, מניעים, דפוסי עזרה והצלה.

חסידי אומות העולם

התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאזרחים בודדים, שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. היו אלה יחידים מכל שכבות האוכלוסייה: איכרים, פועלים, עקרות בית, רופאים, כמרים, דיפלומטים ועוד, שסיכנו את חייהם למען היהודים. הם שמרו על ניצוץ של אנושיות ואומץ לב בלתי רגיל. בכל אירופה פעלו חסידי אומות העולם. הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בודדים, משפחות ולעיתים קבוצות שלמות.

המניעים לפעולתם של חסידי אומות העולם:

  1. יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.
  2. דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.
  3. אנושיות והומניות – מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.
  4. שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות.

אותם חסידי אומות העולם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם, כמה מהם נתפסו והוצאו להורג, היו שנעלמו מבלי להשאיר עקבות, אחרים חיים בישראל ואומצו ע"י הניצולים.

למעלה מ- 8,000 מצילים הוכרו ע"י מוסד "יד ושם" שמציין את פועלם, מעניק להם את התואר ונוטע עצים על שמם ב"שדרת חסידי העולם". על המדליה שמקבל חסיד אומות העולם חרוט המשפט מפרקי אבות: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומלואו".

פרק שלישי בבחינת הבגרות

  1. המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנית 1945 – 1949

ג. מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי בתחומים האלה: העפלה, התיישבות ומאבק צבאי (תנועת המֶרי, מאבק "צמוד" ומאבק "רצוף")

רקע – ציפיות היישוב היהודי מבריטניה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה

עם סיום מלחמת העולם השנייה התקיימו ביולי 1945 בחירות בבריטניה. בבחירות אלה נבחרה מפלגת ה"לייבור" בראשותה עמד אטלי קלמונט. ממשלה זו הייתה אנטי ציונית ובמיוחד שר החוץ ארנסט בווין. התנועה הציונית צפתה שעם עלית ממשלת הלייבור יתבטל הספר הלבן ה-3 משנת  1939 ושערי א"י יפתחו לעליה המונית, רכישת קרקעות והתיישבות. כגודל הציפייה כך גדלה האכזבה, זאת בגלל  השינויים הפוליטיים שחלו בעולם והשליכו על המדיניות של הממשלה הבריטית החדשה.

"תנועת המרי העברי" היא ארגון מחתרתי מאוחד שכלל את שלושת המחתרות העבריות שפילו בארץ ישראל (אצ"ל, לח"י וההגנה), שפעלו במשותף כנגד שלטון המנדט הבריטי בא"י.

הגורמים להקמת תנועת המרי העברי

  1. אכזבה ממשלת בריטניה: התנועה הציונית תלתה תקווה רבות בחילופי השלטון באנגליה. עם תום המלחמה ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות, וטרם הבחירות הבטיחו אנשיה לפעילים הציוניים שאם הלייבור תעלה לשלטון היא תתמוך בהקמתה של מדינה יהודית, אך גם לאחר שעלתה הלייבור לשלטון לא השתנתה מדיניות "הספר הלבן" של בריטניה. הדבר גרם לאכזבה של התנועה והיישוב הציוני בארץ והיא לאובדן האמון בריטניה.
  2. השפעת המלחמה: השואה שהתרחשה לעם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה העמיקה את ההכרה בדבר הצורך במדינה שתהייה ארץ מקלט לעם היהודי. הכרה זו העמיקה את ההבנה שבריטניה מהווה סכנה לעם היהודי ומכשול בדרך להקמה של מדינה יהודית
  3. היישוב התחזק במהלך מלחמת העולם השנייה: בתום המלחמה היה היישוב היהודי הרבה יותר חזק מבחינה כלכלי ואירגונית. מול עמדתה של בריטניה ניצבה הנהגת היישוב, שעמדה על מימוש ההבטחה שניתנה לה – הקמת אוטונומיה יהודית עצמאית בא"י.
  4. יתרון האחדות: הגנת היישוב הבינה כי לפעולה משותפת של כל הזרמים והפלגים ביישוב היהודי ובתנועה הציונית תהייה השפעה רבה יותר על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית.

הקמת תנועת המרי פירושה מאבק של הישוב היהודי כולו תחת קורת גג אחת. הנהגת היישוב, שעד כה התנגדה לשימוש בכוח אש, הגיעה למסקנה שאין ברירה והיא נקטה קו פעולה אקטיבי (פעיל) שבו הלכו המחתרות האחרות.

דוד בן גוריון בקש לגשר בין שלוש המחתרות, במסגרת "תנועת המרי העברי": בין שלושת המחתרות הושג הסדר. הוקמה ועדה משותפת, שנקראה וועדת X, אשר אכפה משמעת על שלוש המחתרות. כל מחתרת תפעל בנפרד אך תציית למשמעת וועדת X. הושג הסכם תיאום הפעולות בניהן.

בתנועה השתמשו בכל פעולות ההתנגדות הסבילה והפעילה וכך למעשה, חל מהפך במדיניות של התנועה הציונית. האינטרס של הציונות הוא כבר לא המשך שלטונה של בריטניה בא"י, אלא מעבר למדיניות אקטיבית, הדורשת את סיום המנדט בא"י ודרישה להקים מדינה יהודית עצמאית.

 

מטרות הפעולות הצבאיות במסגרת "תנועת המרי העברי"

בתקופת פעילותה של "תנועת המרי העברי" כנגד שלטונות המנדט הבריטי, עמדו לנגד עיני מקבלי ההחלטות המטרות הבאות:

  1. הוכחת יכולת התגובה של היישוב היהודי – הישוב היהודי רצה להוכיח לשלטונות הבריטים שיש ביכולתו לפעול ולהגיב באופן עוצמתי כנגד המדיניות הבריטית האנטי-ציונית.
  2. ביטול גזרות הספר הלבן השלישי – היישוב היהודי רצה לגרום לבריטניה לבטל את גזרות הספר הלבן. חברי היישוב האמינו כי נזק תדמיתי, כלכלי וצבאי שיגרמו חברי המחתרות לבריטים יוביל אותם לשינוי המדיניות ביחס לתנועה הציונית ולרעיון הבית הלאומי יהודי.
  3. העלאת ה"עקורים" לא"י – הפעולות הצבאיות והשפעתן על דעת הקהל העולמית יאלצו את בריטניה לאפשר את העלאתם לארץ של אותם 100,000 ניצולי שואה שאותם סירבה להעלות.

 

פעולותיה העיקריות של "תנועת המרי העברי"

"ליל הרכבות" – 1.11.1945: מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע"י אנשי הפלמ"ח ואנשי האצ"ל והלח"י שחיבלו במתקני הרכבת ובמסילות כדי לשבש את יכולת התנועה של הבריטים. בנוסף, פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר בחוף בגבעת אולגה וסידני עלי, כפר ויתקין ושפיים. פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ"חניקים שעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסת הכוחות הבריטיים שחיפשו עולים "בלתי-חוקיים"-מעפילים.

תקיפת שדות תעופה בריטיים –במסגרת תקיפות אלו הושמדו 20 מטוסים שחנו על הקרקע, עשרות כלי רכב ומכוניות משוריינות.

 

"ליל הגשרים" – היה שיאה של הפעילות-17.6.1946: אנשי הפלמ"ח פוצצו את 11 הגשרים שחיברו את הארץ לארצות השכנות, גשרים ששימשו את הבריטים. בגשר סמוך לאכזיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ"ח. המטרה הייתה להראות את כוחו של היישוב והיה בה גם מסר פוליטי. באותו הלילה פוצצו גם בתי המלאכה של הרכבת בחיפה ושם נהרגו עשרה אנשי לח"י.

"ליל המשטרות"-פברואר 1946-חדירה לארבעה בסיסים של היחידות המיוחדות של הבריטים. בשרונה שבת"א, נהרגו ארבעה אנשי פלמ"ח.

 

נסיבות פירוקה של "תנועת המרי העברי"

"ליל הגשרים" ותחושת אובדן השליטה בקרב הבריטים הוביל אותם לפעול בחריפות יתרה כנגד היישוב היהודי במטרה לשבור את ההתנגדות של תנועת המרי העברי. ב29 ביוני 1946 הפעילו הבריטים תוכנית בהיקף צבאי אדיר של כ-15 אלף חיילים כנגד הארגונים המחתרתיים ביישוב היהודי. הפעולה זכתה לכינוי "השבת השחורה". הבריטים ניצלו את יום השבת כדי לבצע מעצרים המוניים, לבצע חיפושים אחר מחסני נשק בלתי חוקיים (סליקים), ולחפש מסמכים צבאיים סודיים של אירגוני המחתרת. באוגוסט 1946, בעקבות התחושות הקשות של "השבת השחורה" ובעקבות השבר שנוצר ביישוב לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, החליטה הנהגת הסוכנות היהודית על הפסקת הפעולות הצבאיות של תנועת המרי העברי. פיצוץ מלון המלך דוד הוא פעולה שערך האצ"ל, בעת שפעל במסגרת תנועת המרי העברי, כנגד השלטון הבריטי בארץ. האצ"ל פוצץ את האגף הדרומי של המלון, שאכלס אנשי מנהל של השלטון המנדטורי. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים, מתוכם 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים וחמישה אחרים. כ-45 אנשים נפצעו.

ההגנה קיבלה הפסקת הפעולות הצבאיות מטעם תנועת המרי העברי בלית ברירה, אך האצ"ל והלח"י התנגדו להפסיק את המאבק המזויין. תנועת המרי העברי פורקה, וכל אחד מהארגונים המרכיבים אותה המשיך לפעול בהתאם למדיניותו.

 

"המאבק הרצוף" היה מאבקם של ארגוני "הפורשים" (האצ"ל והלח"י) לאחר פירוקה של תנועת המרי העברי. ארגונים אלה תמכו במאבק רציף כנגד הבריטים, עד שהאחרונים יעזבו את א"י ותוקם מדינה יהודית עצמאית. מאבק זה יתקיים בכל האמצעים הנדרשים וללא הגבלה, נוסף על המאבק ההתיישבותי וההעפלה. רק כך, סברו ארגוני הפורשים, תושג השפעה על דעת הקהל הבין-לאומית ועל הבריטים לסגת ממדיניות "הספר הלבן" השלישי.

פעולות שבוצעו במסגרת "המאבק הרצוף"

  1. הפריצה לכלא עכו – כוח האצ"ל שהתחזה לכוח בריטי הגיע בכלי רכב צבאיים לכלא המבוצר ופוצץ חלק מחומתו. אסירי המחתרות בכלא ידעו על הפעולה, ו-27 מהם ברחו במהלכה. בין כוח האצ"ל לבריטים התפתח קרב, במהלכו נהרגו 8, נתפסו 14 ו-3 נידונו למוות.
  2. חטיפת הסרג'נטים – לפני הוצאתם להורג של שלושת אנשי האצ"ל, חטפו אנשי הארגון בנתניה שני סרג'נטים בריטיים. הם איימו שיהרגו אותם אם אנשי האצ"ל יוצאו להורג. החטיפה לא הועילה, וההוצאה הורג בוצעה. בתגובה תלו אנשי האצ"ל את הסרג'נטים בחורשה ליד נתניה.

"המאבק הצמוד" – כפי שהוחלט עליו במוסדות הלאומיים, היה זה מאבק אזרחי להמשך המפעל הציוני בכול מחיר תוך התמקדות בעשייה. התמקדות בהמשך ההתיישבות וההעפלה, ומאבק מדיני בזירה הבינלאומית והפסקת המאבק הישיר בבריטים. ההתיישבות והעלייה היו בנפשם והיה רצון להמשיך את ההידברות עם בריטניה ולא לנתק עמה את הקשרים. יצירת רוב יהודי בא"י וקביעת הגבולות היו שני הנושאים החשובים ביותר.

התומכים: מוסדות ההנהגה הנבחרים של היישוב, ההנהגה הציונית באירופה ומחנה הפועלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פעולות שבוצעו במסגרת "המאבק הצמוד"

  1. י"א הנקודות – הקמת 11 ישובים בצפון הנגב בלילה אחד, שנועדה להבטיח שהאזור ייכלל בגבולות המדינה היהודית שתקום. בהקמה השתתפו גופים רבים (ההגנה, קק"ל, הסוכנות היהודית, "סולל בונה"), מה שמעיד על יכולת התכנון והארגון של היישוב היהודי.
  2. ההתיישבות בביריה – בחיפושים שערכו הבריטים הישוב ביריה שליד צפת, נמצאו כלי נשק ומסמכי של ההגנה. הבריטים עצרו את 2 תושבי המקום והרסו את היישוב. אנשי ההגנה ניסו ליישב את המקום מחדש, אך הצליחו רק בניסיונם השלישי.
  3. פרשת אקסודוס – ב11 ביולי 1947 יצאה מנמל סט שבצרפת האונייה "אקסודוס", ועלייה כ-4500 מעפילים. האונייה נעצרה ע"י חיל הים הבריטי כבר לפני הגעתה לא"י, אחרי מאבק קשה. נוסעיה לא הורשו להיכנס לא"י. הם נשלחו תחילה חזרה לצרפת, שם לא הסכימו לרדת. הממשלה הצרפתית סירבה לבקשת הבריטים להורידם בכוח. לאחר מכן הם נשלחו חזרה למחנות העקורים בגרמניה. הפרשה זכתה לתגובות מזועזעות בעולם, והייתה אחד הגורמים לוויתור הבריטים על א"י. וועדת אונסקו"פ (מטעם האו"ם לדיון בענייני א"י) התרשמה מהפרשה, והביאה לשינוי המדיניות הקשוחה של הבריטים כלפי העפלת היהודים.

ההעפלה

על הפעילות היה אחראי המוסד לעלייה ב שהיה שלוחה של ההגנה. סה"כ הובאו לארץ כ-64 ספינות מעפילים ועליהן כ-70 אלף עולים לא חוקיים, פליטי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. רק ארבע מהן הצליחו לפרוץ את ההסגר הבריטי על חופי הארץ ואילו השאר נשלחו ברובן למחנות המעצר.

פרשת האנייה "לה-ספציה" הייתה הצלחה מרשימה ועידוד ליהודים במחנות. לאחר שהועלו כאלף פליטים על האנייה באיטליה אסרו את הפלגתה בלחץ הבריטים. הפליטים שבתו רעב ולאחר שלושה ימים נכנע שר החוץ בווין והם הועלו לארץ.

חשיבות ההעפלה היה יותר פוליטי ותעמולתי מאשר דרך להבאת פליטים יהודים לארץ.

  • הצלת יהודים עקורים מהמחנות באירופה וחיזוק היישוב היהודי בא"י, "המעשה הציוני עצמו".
  • מבצעי ההעפלה העלו למודעות הציבורית העולמית את מצוקת הפליטים היהודים באירופה, ואת המדיניות הבריטית הפוגעת בהם. הם גייסו את דעת הקהל העולמית לטובת העקורים ולתמיכה במאבק להקמת המדינה. סיפור האונייה אקסודוס היה דוגמה למאבק הסברתי כזה.
  • חיבור בין בעיית הפליטים היהודים באירופה לבין היישוב היהודי בא"י. המסר שרצו להעביר היה: הפתרון הטוב ביותר לפליטים הוא יישובם בא"י – זה רצונם של הפליטים וזה רצונו של היישוב.
  • מאבקם לרכוש אניות של המעפילים היה ביטוי לגבורה, אנושיות ומוסריות ונקשר בסבל נורא ואי צדק, מאבק אנושי למציאת בית.
  • תפקיד נוסף של מבצעי ההעפלה היה לחבר בין בעיית הפליטים היהודים באירופה לבין הישוב היהודי בא"י. המסר שרצו להעביר היה: הפתרון הטוב ביותר לפליטים הוא יישובם בא"י – זה רצונם של הפליטים וזה רצונו של היישוב בארץ.

תפקידיו של המוסד לעלייה ב' היו רבים ומורכבים: הבעיה הייתה לא רק כספית, משום שהיה קשה למצוא אחרי המלחמה אניות אזרחיות רגילות. להכשיר את האניות להפלגת מעפילים, מפני שרוב האניות היו אניות משא או דיג. כמו כן היה קושי להשיג קברניטים וצוותים זרים. הקושי נבע גם מהסכנה להיתפס על ידי הבריטים.

  1. לרכז את הפליטים לפני ההפלגה ולדאוג להעברתם לאנייה במהירות.
  2. להשיג את ה"אישורים" המתאימים כדי שיותר לאנייה להפליג מנמל המוצא לאחר שהבריטים לחצו על המדינות השונות שלא יאפשרו את הפלגתן של האניות לארץ.
  3. לכוון את האנייה לחוף מסוים בארץ ישראל מבלי שתיתפס ע"י הבריטים ולארגן את היישוב לקבל את המעפילים.
  4. הקשחת המדיניות של ממשלת בריטניה ע"י הטלת מצור על חופי הארץ. הספינות הראשונות באו מאיטליה. הבריטים לא מנעו את הורדת המעפילים לחוף, אך לקראת סוף 45 החלו הבריטים להגביר את השמירה על חופי הארץ ולמעשה רוב הספינות נתפסו על ידי הבריטים והמעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית והחל מקיץ 1946 הועברו לקפריסין.

ההתיישבות

התפיסה הביטחונית והמדינית של היישוב היהודי באותה תקופה הייתה, שליישובים יש תפקיד בטחוני-נוכחות יהודית ברחבי א"י ותפקיד מדיני-קביעת גבולות המדינה שתקום בעתיד. המאבק על ההתיישבות התבטא בקניית קרקעות והקמת ישובים יהודים. שילוב של מדיניות עם עשייה חלוצית.

משמעות ותפקיד ההתיישבות:

  • ראשית, ליצור עובדות בשטח ולהרחיב את אזורי ההתיישבות היהודית. ע"י כך הרחיבו את גבולות המדינה היהודית שבדרך.
  • הם ותושביהם מגנים על השטח שבקרבתם. לכן חשבו בהנהגת הישוב היהודי שיש להשקיע בהקמת ישובים יהודיים באזורי הספר (רחוק מהמרכז).
  • התחמשות היישובים והכנת הכוחות היו חשובים לקראת המלחמה הקרובה על מדינה ריבונית.
  • זו הייתה אחת הדרכים להיאבק במדיניות "הספר הלבן השלישי", שהגבילה את רכישת הקרקעות וההתיישבות היהודית-ע"י חוק הקרקעות.

ד. העברת שאלת ארץ-ישראל לאו"ם – הדיון באו"ם, עמדת המעצמות, השפעת "המלחמה הקרה" על עמדת המעצמות, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, התגובות להחלטת האו"ם בקרב היישוב היהודי והפלסטיני, ועמדת מדינות ערב.

הסיבות להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם ע"י בריטניה

בפברואר 1947 הודיע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כי בכוונת בריטניה להעביר את שאלת א"י לדיון מחודש באו"ם. היו לכך סיבות אחדות:

  1. גישה אחת טוענת שלא היה בכוונת בריטניה לוותר על השליטה בא"י, והיא רצתה לקבל אישור מחודש למנדט. בריטניה רצתה לקבל את תמיכתה של ארה"ב לשליטתה בא"י, ולכן סבר בווין שתמיכתו של האו"ם תעניק גן את תמיכתה של ארה"ב. הבריטים סברו שכך הם יוכלו לכפות על היישוב היהודי בא"י הסכם שישיר בשליטה הבריטית.
  2. גישה שנייה טוענת שהבריטים היו ערים לסכנה שברית המועצות תשלוט בשטחי המזרח התיכון בהיעדרה. בתקופה זו המלחמה הקרה כבר הייתה בשיאה, וברה"מ החלה בניסיונותיה להשתלט על יוון וטורקיה. באמצעות מהלך זה ניסתה בריטניה לשכנע את ארה"ב ששליטה בריטית בא"י עשויה לסייע בעצירת השפעתה של ברה"מ במזרח התיכון.
  3. על פיה גישה שלישית, בריטניה התכוונה לעזוב את א"י, ובכירי הממשל ידעו שנסיגה מוחלטת מכל שטחי הארץ היא רק שאלה של זמן. לבריטניה הייתה בעיה כלכלית קשה מאד באותה תקופה, והיא כבר ויתרה על שטחים רבים באימפריה שלה. בא"י לא היו חומרי גלם ואוצרות טבע שהכניסו כספים לממלכה הבריטית, אולם הבריטים סברו שאם הדבר ייעשה באמצעות דיון באו"ם לא יתפרש המהלך כנסיגה אלא כקבלה של החלטה בינלאומית, וכך לא תיפגע יוקרתם.

הדיון באו"ם

עצרת האו"ם החליטה על הקמת וועדה מיוחדת שתבחן את המצב שא"י ותמליץ לעצרת הכללית של האו"ם – ועדת אונסקו"פ. בוועדה זו היו 11 חברים ממדינות שונות שאין להם אינטרס ישיר בא"י. בדיון שבו הוחלט על הקמת הוועדה הפתיע שר החוץ של ברית המועצות כשהודיע שנאומו שברה"מ תתמוך בהקמתה של מדינה דו-לאומית (ערבית ויהודית) בארץ ישראל. הנאום הכה בתדהמה את היושבים בעצרת, שמפני שברית המועצות הייתה ידועה בהתנגדותה הנחרצת ליונות עוד מראשית ימיה של המהפכה הקומוניסטית.

חוקרים רבים מצאו קשר בין תחילתה של המלחמה הקרה לבין הודעתו של שר החוץ בדבר תמיכתה של ברית המועצות בהקמתן של שתי מדינות בא"י.

  1. ברית המועצות רצתה לצייר את ארה"ב כמדינה שאינה אוהדת את מטרות הציונות, ובכך לקנות את תמיכת היישוב היהודי בא"י.
  2. הסובייטים האמינו שהקמת מדינה דו-לאומית או מדינה יהודית ומדינה ערבית תגרום לעזיבתם הסופית של הבריטים את האזור, וכך ייווצר חלל ריק שאליו תוכל להיכנס ברית המועצות ולהרחיב את השפעתה באזור.
  3. יש חוקרים המעלים את הטענה שברית המועצות דיברה על הסבל הרב שנגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, על הקורבנות הרבים של היהודים בשואה ועל הצורך לפצות את העם היהודי בשל כך, מפני שרצתה להדגיש גם את סבלו של העם הרוסי ואת קורבנותיו הרבים שנפלו במהלך המלחמה.

בסיום עבודתה המליצה הוועדה על סיום המנדט הבריטי בא"י ועל הקמתן של שתי מדינות, ערבית ויהודית. כך החלו מאבקים אדירים בין תומכי התוכנית ומתנגדיה, בעוד הערבים דוחים לחלוטין את הצעתה של הוועדה. הם נהגו בשאננות משום שהיו בטוחים שהאו"ם ידחה את התוכנית. ציוני ארה"ב, בשיתוף עם הסוכנות היהודית, החלו להפעיל לחץ אדיר על נשיא ארה"ב, ובסופו של דבר הוא תמך בתוכנית. גם ברית המועצות הודיעה כי בכוונתה לתמוך בתוכנית.

החלטת האו"ם – כ"ט בנובמבר 1947

החלטת האו"ם התבססה על הרוב של חברי ועדת אונסקו"פ. הוועדה הגישה את מסקנותיה לאו"ם וקבעה שבארץ ישראל תוקמנה שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית, שירושלים תהיה עיר בשלטון בין לאומי ושהשלטון הבריטי בארץ יסתיים. שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, בה התחייבה בריטניה לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י קיבלה עצרת האומות המאוחדות, ברוב יחסי של שני שלישים, החלטה רבת משמעות בתולדותיו של העם היהודי – תקום מדינה יהודית בא"י, תוך קביעת לוח זמנים לביצוע.

חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה, קיבלה הנהגת היישוב את התוכנית. נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה. ממשלת בריטניה הודיעה לאו"ם כי היא לא תתנגד לביצוע התוכנית אך היא עצמה לא תנקוט צעדים מעשיים כלשהם להגשמתה.

ב29 בנובמבר 1947 (תאריך שזכה לכינוי כ"ט בנובמבר) הצביעה עצרת האו"ם בעד הקמת מדינות ליהודים ולערבים, וקבעה את גבולותיהן. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו10 נמנעו. המדינה היהודית, על פי המלצותיה של ועדת אונסקו"פ, הייתה אמורה להיבנות משלושה חלקים שאינם כוללים את יפו ואת ירושלים.

הבריטים הכריזו על תום המנדט ועל גמר הפינוי הצבאי.

החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היא בעצם ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו.

 

התגובות להחלטת האו"ם בקרב היישוב היהודי והפלסטיני, ועמדת מדינות ערב

תגובת היישוב היהודי

החלטת עצרת האו"ם התקבלה בשמחה גדולה בארץ ישראל ובעולם היהודי. אלפים יצאו לרקוד ברחובות עם היוודע תוצאות ההצבעה. ההצבעה ב-29 בנובמבר איפשרה את הגשמת המטרה הציונית העליונה – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

חלק מן הציבור היהודי כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשו עמד מנח בגין, דחה את החלוקה בטענה שכל שטחי ישראל חייבים להיכלל במדינת ישראל, אך דעה זו הייתה דעת מיעוט.

עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. למרות גילויי השמחה, הנהגת היישוב הייתה מודעת היטב לבעיות ולאתגרים שנוצרו בעקבות החלטת החלוקה:

  1. הכנה למאבק צבאי כולל: דוד בן גוריון הבין שהחלטת האו"ם תגרום לתגובה עוינת ותוקפנית מצד כל צבאות ערב. הוא הבין שיש להיערך מיידית לקראת מלחמה מול ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב.
  2. יישובים יהודיים מחוץ לגבולות החלוקה: כ30 ישובים יהודיים, ובכללם ירושלים והגליל המערבי, לא נכללו במדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם.
  3. משאבים כלכלים: תחנות הכוח החשמלי בנהריים ומפעל האשלג (מלח) בצפון ים המלח נותקו מהמדינה היהודית.
  4. גבולות המדינה העתידית: ארץ ישראל חולקה לשלושה גושים עם מעברים צרים ונפרדים בתוכה, גבולות ארוכים ומפותלים ומצב טופוגרפי בעייתי המציב את ישראל ללא גבול טבעי מול המדינה הערבית שעתידה לקום. מצב זה יובלי לקשיים גדולים בהגנה על גבולות והבטחת ביטחון לאזרחי המדינה.
  5. האוכלוסייה הערבית: בתוך תחומי המדינה היהודית שכנו דרך קבע תושבים ערבים רבים.

תגובת הפלסטינאים ונציגי מדינות ערב

  1. הערבים תושבי הארץ ומדינות ערב דחו לחלוטין את החלטת האו"ם, והכריזו כי ייאבקו בכוח ויעשו כל שביכולתם כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית.
  2. מדינות ערב החליטו, עוד לפני ההצבעה באו"ם, שאם יצביע האו"ם בעד תוכנית החלוקה, היא תרכז צבא מתנדבים בגבולות א"י. ההחלטה לפלוש לארץ התקבלה מאוחר יותר, לאחר הכרזת העצמאות של היישוב היהודי, וכאשר התברר שיד היישוב היהודי על העליונה במאבק נגד ערביי ישראל.
  3. הנהגת ערביי ישראל הכריזה על שביתה של שלושה ימים. למחרת ההצבעה באו"ם התחילה מלחמת העצמאות בהתקפה ערבית על אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד, שבה נהרגו שישה יהודים.

למחרת ההצבעה באו"ם, ב-30 בנובמבר 1947, החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות בהתקפות הפלסטינאים על היהודים.

ה + ז. מלחמת העצמאות – חלק א' וחלק ב'

מלחמת העצמאות פרצה ב – 30 בנובמבר 1947 יום לאחר ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה, והסתיימה ב – 20 ביולי 1949 לאחר סיום החתימות על הסכמי שביתות הנשק עם מדינות ערב.

מלחמת העצמאות התנהלה בשני שלבים מרכזיים כשלכל שלב מאפיינים המיוחדים לו:

  • השלב הראשון של מלחמת העצמאות החל ב-30 בנובמבר 1947 , מיד לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות. שלב זה הסתיים ב- 14 במאי 1948, כשהוכרזה העצמאות של מדינת ישראל. כאשר המאפיין העיקרי של זה היה העובדה שהתנהלה מלחמה בין אזרחי המנדט הבריטי כלומר: בין הכוחות הצבאיים הבלתי סדירים של היישוב היהודי מצד אחד לבין הכוחות הצבאיים של הערבים מצד שני.
  • השלב השני החל מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ב – 15.5.1948. למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, פלשו מדינות ערב למדינת ישראל וניסו למנוע בכך את הקמתה. מלחמת העצמאות הייתה מלחמת קיום והתאפיינה  בעיקר בכך שבשלב זה התנהלה מלחמה בין צבאות סדירים של מדינות ערב לצבאות הסדירים של מדינת ישראל. המלחמה הסתיימה בקיץ 1949.

 

 

 

 

מטרות העל של הצדדים הלוחמים

  • ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב ביקשו למנוע הקמתה של מדינה יהודית, ומשהוקמה פעלו להשמידה. הם התנגדו לרעיון חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות ולכן דרך הפעולה שלהם הייתה לתקוף יישובים יהודיים, שכונות יהודיות בערים המעורבות ולתקוף יישובים מבודדים ותשתיות.
  • היישוב היהודי ומדינת ישראל ביקשו להביא להקמתה של מדינה יהודית ולהבטיח את קיומה. מבחינת הישוב היהודי ומדינת ישראל זו מלחמה קיומית של "להיות או לחדול". היישוב היהודי רצה להוכיח את יכולתו להקים מדינה ולקיימה. בתחילה הגיב בהתגוננות אחר כך עבר להתקפה ויוזמה.

מאפייני הלחימה

  • היעדר הבחנה בין חזית ועורף – האוכלוסייה היהודית והערבית חיה בקרבה פיסית, עובדה שיצרה מצב בו היה על ישוב להילחם על קיומו, מיקומם של ישובים יהודים על הגבול והתפיסה הישראלית שישוב אזרחי קובע את הגבולות ושומר עליהם, יצרו מצב של מלחמה שבה גם לחברה האזרחית ( לעורף) ויכולת עמידתה יש משמעות מכריעה.
  • נתוני פתיחה קשים לצד היהודי – מדינת ישראל קמה תוך כדי לחימה כך גם הקמת מוסדות המדינה, הקמת צה"ל ופירוק מסגרות מחתרתיות ופוליטיות. בנוסף: תוך כדי הלחימה מדינת ישראל מתמודדת עם קליטת העולים הרבים ולכן גם היו בעיות כלכליות קשות. מדינות ערב פלשו מיד לאחר הקמת המדינה, בערב בו הכריז דויד בן גוריון על הקמת המדינה.

מערך הכוחות הלוחמים-

הכוחות  היהודיים –

במשך כל מלחמת העצמאות היה כוחם של היהודים גדול יותר:

  • אוכלוסייה-הישוב מנה 630,000 נפש היה עירוני ברובו, בעל רמת השכלה גבוהה יחסית, רמה טכנולוגית גבוהה וראשיתה של תעשיה מודרנית שהתפתחה בעיקר בתקופת מלחה"ע ה- 2
  • מנהיגות- לישוב הייתה מנהיגות מוסכמת ,שזכתה ללגיטימציה מהציבור. מנהיגות זו תפקדה כ"מדינה בדרך" והישוב ברובו קיבל את מרותה.
  • הכוח הצבאי המרכזי של "ההגנה", נבע מהיותו עממי מחתרתי למחצה. בעל ניסיון צבאי שנרכש משיתוף פעולה עם הבריטים במאורעות 36 – 39, ובמלה"ע ה- 2 . ארגון צבאי שהשתכלל בתקופות אלו (מטכ"ל, כוחות התקפיים והגנתיים, מערכת תמיכה וראשיתה של תעשיה צבאית)"ההגנה" הייתה כפופה למרות ההנהגה המדינית של הישוב.
  • כוח אדם- הניסיון בגיוס כוח האדם בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק בבריטים הביא לגיוס המוני .בשלב הראשון של המלחמה היו מגויסים כ-83,000 איש ואישה.
  • נשק-נשק רב נצבר ע"י ההגנה והמחתרות במשך תקופה ארוכה. הנשק היה מתוחזק ברמה סבירה. לישוב הייתה ראשיתה של תעשיה צבאית והוא ייצר חומרי נפץ בעצמו. להגנה ולמחתרות היה מנגנון בסוף התקופה הגיע רכש רב מצ'כיה.

החסרונות והקשיים של הישוב היהודי  נבעו מן העובדה כי :

  • לא היה רצף טריטוריאלי בין הישובים היהודיים כלומר הישובים היהודים היו מבודדים וקשה היה להגן על כל ישוב כזה בנפרד,
  • רוב עורקי התחבורה עברו בשטחים ערביים ולכן היו חשופים לפגיעה של ערבים, והעובדה שרוב ההתיישבות היהודית הייתה במישור נתנה לערבים יתרון הגנתי.

 

הכוחות הערבים

  • אוכלוסייה-ערב מלחמת העצמאות חיו בא"י 1,300,000 ערבים רובם כפריים. רמת השכלה נמוכה ויכולת טכנולוגית דלה.
  • מנהיגות-בראש "הועד הערבי העליון" (המוסד העליון של ערביי א"י) עמד חאג' אמין אל חוסייני שמדינות ערב הכירו בו בעבר אולם הוא איבד את אמונם. הוא ניהל את המאבק מגלותו בקהיר, אך לא זכה לשיתוף פעולה מהקבוצות השונות בקרב ערביי א"י, ולא הוכר ע"י כוחות המתנדבים. בנוסף לכך לעבדאללה מלך ירדן נעזר בסכסוכים בין הקבוצות השונות במטרה לטרפד הקמת מנהיגות ערבית בא"י. התוצאה: הכוחות הלוחמים  לא נשמעו למרות מדינית לאומית.
  • כוח צבאי-מספר הלוחמים הערביים לא עלה על 15,000,שנעזרו לעיתים במאות כפריים חסרי ניסיון צבאי שנזעקו לקרב וחזרו בסופו לבתיהם. לא היה מנגנון גיוס ארצי מסודר.
  • הארגון הצבאי- ההתארגנות הייתה מקומית או אזורית. בין המפקדים היו סכסוכים ותחרות. לערבים לא הייתה מפקדה ארצית הכפופה למרות מדינית, ולא ניסיון צבאי בהפעלת יחידות גדולות. הם לא השתתפו במלה"ע ה-2.
  • נשק- הנשק שבידי הערבים היה מסוגים שונים וחלקו מיושן. לא היה להם מנגנון רכש מאורגן, אולם האמברגו הבריטי פגע בהם פחות בגלל גבולות משותפים עם מדינות ערב.

מאפייני הלחימה

מטרתם של ערביי א"י הייתה לסכל את תוכנית החלוקה של האו"ם שמשמעותה הקמת מדינה יהודית, כיוון שהתנגדו לחלוקת הארץ. על כן מיד למחרת קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם, הותקף אוטובוס יהודי שהיה בדרכו לירושלים וחמישה מנוסעיו נהרגו. למחרת שפט המון ערבי על המרכז המסחרי בירושלים והעלה באש את החניות היהודית. כך שהיו אלה האותות הראשונים למלחמת הגרילה שהתנהלה נגד הישוב היהודי ובאה לידי ביטוי בכמה דרכים:

  1. פגיעת הערבים בישובים מבודדים: הייתה פגיעה בישובים אלה מתוך כוונה לכבוש את הישובים היהודים. יישובים אלה היו מנותקים. כגון: התקפה על קיבוץ רמת רחל ליד ירושלים, כל ההתקפות נהדפו על ידי אנשי ההגנה , אף יישוב יהודי לא נפל בידי הערבים.
  2. פגיעה בערים מעורבות: יפו, ירושלים, חיפה טבריה, וצפת, הערבים החלו במעשי טרור נגד היהודים ופגיעה ברכוש יהודי. הטרור התבטא בירי צלפים לעבר שכונות יהודיות , הטלת פצצות ורימונים והנחת מטעני נפץ.
  3. מאבק על התחבורה: הערבים ריכזו את פעולותיהם נגד התחבורה העברית ברוב כבישי הארץ. הותקפו בעיקר כלי רכב שנסעו בעורק התחבורה הראשי תל אביב – ירושלים באזור שבין שער הגיא לבין הקסטל שזהו כפר ערבי ששלט על הדרך לירושלים. כדי להגן על הנוסעים החלה נסיעה לירושלים רק בשיירות. ומשהחריפו הפגיעות בשיירות החלו לנסוע בשיירות של מכוניות משוריינות.

לסיכום: ברור שבשלב הראשון היוזמה הייתה בידי הערבים , הם פגעו בעורקי תחבורה , ביישובים מבודדים ובשכנות יהודיות שקרובות לריכוזים ערביים.מספר הקורבנות הגיע ל- 1,100 הרוגים, הרובע היהודי היה מנותק, ירושלים הייתה במצור, גוש עציון היה מנותק אף הוא וכך גם ישובים בנגב ובגליל. הישוב היהודי הגיב בהתגוננות. מנהיגי הישוב היהודי התאמצו כדי להשיג נשק ואולם זה עדיין לא הגיע, כך שמכל הבחינות המצב של הישוב היהודי היה עגום ביותר.

למרות הכול, היה חשוב למנהיגי היישוב היהודי להוכיח כי היהודים מסוגלים לממש את תוכנית החלוקה. היה זה מאבק לחיים ולמוות על קיומו של היישוב היהודי ועל הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.

 

ממגנה למתקפה! מרץ 1948 ועד מאי 1948

  • הקשיים שאליהם נקלע היישוב היהודי במרץ 1948 גם בזירה הצבאית וגם בזירה הבינלאומית הבהירו למנהיגי היישוב כי יש להיערך ליום שבו יעזבו הבריטים את הארץ שכן אז יפלשו כל צבאות מדינות ערב לארץ ישראל. לכן הוכנה תוכנית ד' ששינתה את האסטרטגיה: ממגנה למתקפה!

מחודש אפריל חל שינוי בהערכות ובשיטות הלחימה : ריכוז כוחות והפעלת יחידות גדולות , ביצוע תוכניות התקפיות כוללות יותר בשטחים המיועדים למדינה היהודית.

בתקופה קצרה זו פעלו כוחות ההגנה וכבשו את טבריה וחיפה הערביות. יפו נכבשה ע"י ההגנה ואצ"ל, כמעט כל תושבי יפו הערבים ברחו מהעיר. גם צפת ועכו בגליל נכבשו ע"י ההגנה, ויישובי הנגב הוחזרו לרצף הטריטוריאלי היהודי. גם בירושלים כבשה ההגנה שכונות רבות כמו: קטמון, מגרש הרוסים ועוד.

מבצע נחשון – מפנה במלחמה

כחלק מתוכנית ד' התבצע  ב– 3 באפריל 1948  מבצע נחשון. מטרת המבצע הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים ולהסיר את המצור מעל העיר. כלומר – מעבר מהגנה פסיבית למתקפה יזומה. בעקבות מבצע נחשון נפרצה הדרך לירושלים והועברו לעיר שיירות עמוסות מזון, תחמושת  ותרופות שנתנו "אוויר לנשימה" לתושבים וחילצו אותם מסכנת רעב.

הישגיה  של תוכנית ד'

הישגים צבאיים

  • היוזמה עברה לידי היישוב היהודי.
  • שינוי בחשיבה ושבירת העיקרון שאין לכבוש שטח אויב – היישוב החל בכיבוש שטחים שהיו בשליטת הערבים.
  • היישוב היהודי הצליח להעביר שיירות לירושלים ובתוך ירושלים נכבשו שכונות.
  • היישוב היהודי בא"י הוכיח שהוא מסוגל לרכז כוחות גדולים במקום אחה ולהגיע להישגים גדולים.

הישגים מדיניים

  • עם השלמת המבצעים של תוכנית ד' , יכול היה היישוב להצביע על ההישג העיקרי: רצף טריטוריאלי ממטולה בצפון ועד יישובי הנגב.
  • ירושלים הייתה ברובה בידי ההגנה.
  • הניצחונות חיזקו את הביטחון של המדינות באו"ם שהמשיכו לתמוך בתוכנית החלוקה והחלישו את עמדת ארה"ב.
  • הערבים נקלעו לאווירה של מפלה וזה בא לידי ביטוי בכך ש- 300,000 ערבים עזבו את ביתם. מצב זה פתח את הדרך ליצירת רוב יהודי בארץ.

 

 

 

 

 

 

 

מלחמת העצמאות חלק ב

ב -12 באפריל 1948 החליטה הליגה ערבית שהתכנסה בקהיר על פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ ישראל, מיד עם תום המנדט הבריטי ב -15 במאי 1948. מדינות ערב הקימו מפקדה כללית לניהול המלחמה נגד ישראל ועבדאללה מלך ירדן הוכרז כמפקדה הראשי.

מטרתם הייתה: לבטל בכוח את החלטת החלוקה של האו"ם ומניעת הקמתה של מדינה יהודית.  בנוסף לכל מדינה היו אינטרסים שונים שרצתה לממש עם הפלישה לא"י. הפלישה במאי התבצעה אם כן מתוך אינטרסים שונים ולא מתוך אסטרטגיה משותפת של מדינות ערב. מדינות ערב התעלמו מערביי ארץ ישראל  – הפלסטינאים. מדינת ישראל שזה עתה קמה ביקשה לשמור על עצם קיומה, ולהבטיח שליטה באזורים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם בשאיפה להתרחב לאזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים ביטחוניים ודמוגרפים.

יחסי הכוחות בתחילת הפלישה:

מדינות ערב – ארבעת צבאות ערב פלשו לארץ ישראל: עיראק מצרים סוריה ועבר הירדן. אליהם הצטרפו יחידות צבאיות מסייעות של ערב הסעודית, תימן  סודן וכן צבא ההגנה שנערך במרכז הגליל.

צבאות ערב מנו עם הפלישה סה"כ 35,000 חיילים. הם היו מצוידים בתותחי שדה חדשים, למצרים סוריה ועיראק היו חילות חיל אויר  ויחידות טנקים.

מדינת ישראל – מנו בתחילת המלחמה 35,000 חיילים, שחלקם נילחם גם בשלב הראשון של המלחמה. והיה עייף ושחוק.

פלישת צבאות ערב:

בחזית הצפון –

  • התערבות הצבא הלבנוני – צבא קטן , לא חצה את הגבול אבל הפגיז את אזור " מלכיה" אבל כוחות " יפתח" כבשו את האזור ובכך הסתיימה השתתפות הלבנונים במלחמה.
  • פלישת הצבא הסורי ובלימתו – הפלישה הסורית החלה בגזרת עמק הירדן. הסורים הצליחו לכבוש את הקיבוצים שער הגולן ומסדה ובקרב קשה גם אץ משטרת צמח. לאחר מכן יצאו במתקפה קשה ובהסתערות על קיבוצי דגנייה, אבל תושבי הקיבוץ עמדו נגד הפלישה. והסורים נסוגו.( עמוד 125 בספר = סיפור). לכן הצבא הסורי ניסה לפלוש מגזרת משמר הירדן שמצפון לכינרת, אבל ניבלם על ידי חטיבות עודד וכרמלי והסורים לא התקדמו יותר.
  • פלישת הצבא העיראקי ובלימתו- ההתקפה העיראקית החלה מכיוון קיבוץ גשר,  אבל הקיבוץ עמד בהתקפה ולכן צבא עיראק ניסה משומרון – וואדי ערה והגיעו עד מבואותיה של פתח תקווה. ביוני 1948 צה"ל יזם התקפה חטיבתית בשילוב שריון ותותחנים על העיירה ג'נין. התקפה שנמשכה שלושה ימים החלה בהצלחה אבל הסתיימה בכישלון אבל הביאה לייצוב קו החזית עם צבא עיראק.
  • פלישת הלגיון הירדני ובלימתו- הלגיון הירדני ריכז את עיקר מאמציו בגזרת ירושלים, במאמץ לכבוש את העיר העתיקה והחדשה. הם הצליחו לחזק את אחיזתם במרכז הגדה המערבית. עיקר הקרבות היו בירושלים ובלטרון. הירדנים הצליחו להשתלט על העיר העתיקה וצהל לא הצליח לשחרר את ירושלים ולפרוץ את המצור והמצב החמיר. לכן צהל איתר דרך חליפית שכינויה " דרך בורמה" ובכך שברו את המצור על ירושלים וחידשו את אספקת הנשק והמזון בעיר.
  • פלישת הצבא המצרי ובלימתו – הצבא המצרי פלש בשני טורים , טור אחד בציר באר שבע – חברון והיגיע עד למבואותיה הדרומיים של ירושלים מבלי להתעמת עם כוחות ההגנה. הטור השני פלש בציר החוף לכיוון תל אביב כשניסה לכבוש את כפר דרום ונירים. כוח נוסף ריכז כוחותיו ליד יד מרדכי ולאחר חימשה ימים של קרבות קשים נכנע הקיבוץ. הכוחות המצריים הגיעו עד צפון אשדוד. לאחר מכן המצרים תקפו את קיבוץ ניצנים וכבשו אותו. יחידות צהל החליטו לכבוש את הכפר הערבי יבנה שישב על ציר זה וכך עצרו את התקדמות הצבא המצרי בציר זה. אשדוד הייתה הנקודה הצפונית ביותר של חזית מצרים בארץ.

לסיכום שלב זה: ארבעת שבועות אלה מהכרזת המדינה עד אמצע יוני 1948 בהם פלשו צבאות ערב היו קשים מאוד. כל הארץ הייתה חזית. אבדות רבות – כ – 900 חיילים ו300 אזרחים  נהרגו בקרבות. גורל המדינה שרק נולדה היה תלוי ביכולתה להגן על עצמה מפני פלישת מדינות ערב. היא עצרה את המתקפה עד להפוגה הראשונה שקיבלו המדינות הלוחמות.

ההפוגה הראשונה  – 11 ביוני 1948 עד 9 ביולי 1948.

באמצע הקרבות הגיע לארץ הרוזן השבדי פולקה ברנדוט כמתווך מטעם האו"ם ופתח מיד במשא ומתן על הפסקת אש בין הצדדים הלוחמים. הוא הצליח להשיג הפסקת אש ולהביא להפוגה בקרבות – הפוגה ראשונה שהחלה ב – 11 ביוני 1948.

צה"ל היה זקוק להפוגה כי  היחידות היו עייפות ומספר האבדות היה גדול מאוד. היה צריך  לתת לאנשים להחליף כוח, לגייס ולאמן חיילים ולהשיג עוד נשק. נשק  דלק ומטוסים השיגה).  ציוד זה קבע את גורלה של מדינת ישראל.

לאחר השגת ההפוגה ניסה ברנדוט להשיג פתרון כולל לבעיית ארץ ישראל לפי הסטטוס קוו  – המצב הקיים שהיה באותם ימים בארץ.

מאמציו של ברנדוט נכשלו וב- 8 ביולי 1948 התחדשו הקרבות.

בתקופת ההפוגה התרחשו כמה אירועים:

  • פרשת אלטלנה שהייתה אחד האירועים הקשים במלחמת העצמאות – עמוד 132 בספר
  • פירוק הפלמ"ח – הפלמ"ח שולב לצה"ל כמטה ניפרד בספטמבר 1948 פירקה הממשלה את מטה הפלמ"ח ואנשיו מוזגו בצה"ל.

קרבות עשרת הימים – 9 ביולי עד 19 ביולי

הזירות בשלב זה היו:

  • במרכז הארץ שם נלחם צהל נגד הלגיון הירדני.
  • בלב הגליל המזרחי – שם נילחם צה"ל נגד הכוחות של קאוקג'י
  • צפון – נגד הסורים
  • בדרום – נקט צה"ל בבלימה כדי לרכז את המאמץ ההתקפי בגליל ובמרכז.

סיכום שלב זה:  השלב הסתיים בהפוגה נוספת. ההפוגה השנייה .

תוצאות שלב זה:

  • בחזית המרכז והצפון גדל שטחה הממשי של מדינת ישראל אבל צהל לא הצליח לסלק את הסורים ממשמר הירדן
  • בחזית הדרומית סוכלה יוזמת ההתקפה המצרית, אך נכשל הניסיון להבטיח את הדרך אל הנגב הנצור
  • בשלב זה נעשה גירוש יזום ראשון של הערבים פלסטינים ממדינת ישראל ( מלוד ורמלה).
  • קרבות " עשרת הימים" עשו שינוי גדול ביחסי הכוחות הצבאיים בשטח. שני הצדדים רצו לקחת את יוזמת ההתקפה אבל הכוח הערבי היה מפוצל וחסר תיאום ואילו צה"ל ריכז ביעילות את המאמץ והכוחות שלו ולכן זכה ביתרונות והישגים.
  • כוח האדם השתנה לטובת צה"ל שכלל כעת 65000 חיילים לעומת 40000 חיילים של צבאות ערב.
  • דרך בורמה וכיבוש פרוזדור ירושלים הבטיחו את ירושלים העברית למדינת ישראל וצה"ל לא ניסה עוד לכבוש את העיר העתיקה

ההפוגה השנייה ומבצעים אחרונים

ב -19 ביול הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על ההפוגה השנייה שנמשכה עד ה -15 באוקטובר 1948.

כהחלה ההפוגה השנייה חידש  ברנדוט את פעולותיו למציאת הסדר מוסכם. בדיוניו עם ממשלת ישראל הוא עורר שתי בעיות יסוד:

  • החזרת הפליטים הערבים – מתן אפשרות לפליטים הערבים לחזור לבתיהם בתחומי ישראל
  • עתידה של ירושלים – חידוש מעמדה הבין – לאומי של ירושלים.

ממשלת ישראל הדגישה שכיוון שהמלחמה נכפתה  עליה, כל תוכנית להסדר בעיית ארץ ישראל צריכה להביא בחשבון את השינויים הטריטוריאליים שנעשו בשטח. ממשלת ישראל התנגדה לתכנית אבל ברנדוט הגיש את הצעתו לעצרת האו"ם ב -16 בספטמבר. ב -17 בספטמבר נרצח ברנדוט על ידי קבוצה קיצונית  של אנשי לח"י שכינתה עצמה "חזית המולדת" ,

רצח ברנדוט העמיד את ישראל במצב קשה לקראת הדיון בתוכניותיו באו"ם. שתי מעצמות המערב   – ארה"ב ובריטניה הודיעו על תמיכתן בתוכנית ברנדוט, רציחתו הפכה את התוכנית למעין צוואה פוליטית והקשתה מאוד על ההסברה של ישראל.

מבצעים צבאיים להכרעת המלחמה

לממשלת ישראל היה ברור שרק שינוי המציאות בשטח וקביעת עובדות ימנעו את הגשמת ברנדוט. לכן הוחלט על שלושה מבצעים גדולים שיבטיחו:

  • את גבולותיה של ישראל
  • רצף טריטוריאלי
  • סילוק צבאות ערב מתחומי מדינת ישראל

המבצעים שהוחלט עליהם:

  • מבצע יואב – מבצע לחיבור הנגב למדינת ישראל.
  • מבצע חירם – מבצע לכיבוש הגליל העליון..
  • מבצע חורב– מבצע לסילוק הצבא המצרי עד הקו הבין- לאומי.
  • מבצע עובדה – את המלחמה סיימה ישראל בכיבוש הערבה ואילת.

לסיכום שלב זה:  זהו שלב סיום מלחמת העצמאות שהחלה כמלחמת הישרדות והסתיימה בניצחון גדול. צה"ל הגיע את הגבול הבין – לאומי המפריד בין ירושלים ולבנון, בין ישראל ומצרים ובין ישראל וירדן בנגב הדרומי ( הערבה). בכיבושיו קבע צה"ל את גבולות ישראל  עם סיום הקרבות התנהל משא ומתן על הסכמי הנשק והסתיימה מלחמת העצמאות.

תוצאות – אומנם היה ניצחון ישראלי אבל במחיר כבד מאוד. 6333 הרוגים זה היה אחוז אחד מכלל היישוב בארץ. כ -1533 היו אזרחים. זו המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה. נוצרו בעיות קשות מאוד כמו: בעיות הפליטים הפלסטיניים, קביעת הגבולות ( מהו הקו הירוק).

 

 

 

 

 

ו. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (הוויכוח מתי להכריז על הקמת המדינה), הקמת צה"ל, פירוק המחתרות ופירוק מטה הפלמ"ח.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

לקראת יציאתם של הבריטים שנקבעה ל 15 במאי 1948, הקים הישוב היהודי את "מועצת העם הזמנית" כממשלת הישוב היהודי.

מועצת העם מנתה 37 חברים, ובהם חברי הנהלת "הוועד הלאומי", חברי הנהלת הסוכנות היהודית ונציגי גופים פוליטיים שונים (הועד הלאומי- המוסד העליון של הישוב היהודי בא"י בתקופת המנדט הבריטי בשנות ה20).מתוכם נבחרה מנהלה של 13 חברים בראשם בן גוריון, שנקראה "מנהלת העם הזמנית", שניהלה את ענייני הישוב.

מועצת העם החליטה להכריז על הקמת המדינה ביום שלפני עזיבת הבריטים את הארץ. מדינות רבות, בראשן ארה"ב ניסו למנוע את ההכרזה במטרה למנוע מלחמה עם העולם הערבי. למרות בן גוריון הכריז ב 14.5.48, ה' באייר תש"ח, על הקמת מדינה יהודית בא"י וקרא לפני מועצת העם את מגילת העצמאות.

שיקולי הישוב היהודי בהכרזת העצמאות

  • השיקולים היו בעיקר שיקוליו של דוד בן גוריון שהאמין שהגיעה השעה להכריז על הקמת המדינה. עזיבת הבריטים סייעה להחליט על מועד ההכרזה.
  • הניצחון של הישוב היהודי בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות הובילה את בן גוריון להאמין שהגיעה שעה להכריז על הקמת המדינה.
  • הקמת מדינה יהודית תעלה את מורל הלוחמים ותיתן משמעות חדשה למאמציהם המלחמתיים.
  • ראשי הישוב העריכו כי הבריטים יקדימו את מועד עזיבתם ושאפו להיכנס לנעליהם של הבריטים מיד עם עזיבתם. לכן, סירבו לקבל את הצעת האו"ם וארה"ב להכריז תחילה על שביתת נשק ל3 חודשים ובסיומה להכריז על הקמת המדינה.
  • הישוב היהודי עצמו חש מוכן לעצמאות מדינית.

משמעות ההכרזה

  • מעבר מישוב למדינה אוטונומית (עצמאית) ריבונית.
  • אי תלות בגורם זר שבידיו הכוח, קבלת אחריות מלאה בכל תחומי החיים, אחריות על הסדר והביטחון, המשטרה והצבא, שליטה על שערי הארץ, ייצוג כלפי חוץ.

עמדות הצדדים המעורבים על מועד ההכרזה:

האו"ם

לפי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, היה צריך להתקדם לקראת הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל על פי הגבולות שנקבעו בהחלטה.

עצרת האו"ם שיגרה מטעמה ועדה על מנת לוודא שת ביצוע ההחלטה. בוועדה היו חמישה נציגים מחמש מדינות שתמכו בתוכנית החלוקה. הוועדה הייתה צריכה לדאוג לכך שהבריטים יסיעו לשתי הממשלות הזמניות שיקומו ללמוד את תפקידן לקראת הרגע בו יעזבו הבריטים. כמו כן לוודא כי אכן הבריטים יעזבו את הארץ במועד המוסכם (1.8.48).

הבריטים

  • בריטניה סירבה לשת"פ עם וועדת האו"ם.
  • בריטניה החליטה על מועד פינוי מוקדם (15.5.48), מדיניות הפינוי הייתה להבטיח כי כל החיילים הבריטים על ציודם יעשה ביעילות, בסדר תוך זמן קצר ככל שניתן. הבריטים הקפידו על המשך מדיניות הספר הלבן.

ארה"ב

  • הביעה חוסר אמון שהישוב היהודי יוכל לעמוד בנטל הצבאי והם לא רוצים לשלוח צבא.
  • ארה"ב נסוגה מתמיכה בתוכנית החלוקה וגיבשה הצעה חדשה – משטר נאמנות.
  • פברואר 48, ארה"ב הטילה (אמברגו) מצור על משלוחי נשק למזרח התיכון.
  • במאי, תובעת ארה"ב לדחות את ההכרזה ב3 חודשים כדי שתוכל להיות הפסקת אש מלאה ארה"ב מאיימת בהטלת עיצומים כולל איסור על העברת תרומות.

העולם הערבי

  • להכשיל את ביצוע החלטת האו"ם, למנוע הקמת מדינה יהודית ולשמור שא"י תהיה ערבית עצמאית.

 

הסיכויים שבהכרזה

  • אסור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לעם היהודי ולאפשר מצב של חלל מדיני (שאין מנהיגות בא"י) מפני שהדבר ידרבן את מדינות ערב.
  • בפועל הישוב היהודי כבר היה מאורגן מבחינה ממלכתית ופעל כ 3 עשורים ולכן הכרזת המדינה הייתה בבחינת המשך הקיים.
  • היה ברור שהכרזת המדינה תביא לעלייה יהודית שתחזק את המדינה (העולים שיגיעו יהיו חיילים) ותגביר את אחדותו של העם.

הסיכונים שבהכרזה

  • מנהיגי הישוב דבקו בהחלטתם למרות שארה"ב דרשה שתידחה ההכרזה, דבר שיכל ליצור בידוד בינלאומי למדינה חדשה גם מצידן של מדינות ידידותיות.
  • סכנה מפני פלישת צבאות ערב, לא היה ברור כיצד צבא קטן יעמוד מול המכונה הערבית.
  • רבים מהישוב היהודי חששו שהישוב היהודי לא יעמוד בנטל הגיוס ושהכלכלה עדין לא מספיק יציבה כדי לספוג את תוצאות המלחמה.

ב14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריז דוד בן גוריון בהתרגשות על הקמתה של מדינה יהודית. ההכרזה נעשתה, כאמור, באולם המוזיאון שבשדרות רוטשילד בתל אביב. מאז נקבע יום ה' באייר כיום העצמאות של מדינת ישראל.

הקמת צה"ל ופירוק המחתרות

החל מיום 1.6.1948 הפך המטכ"ל (המטה הכללי) של ה"הגנה" למטכ"ל של צה"ל. יעקב דורי מונה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל, ודוד בן גוריון שימש בתפקיד שר הביטחון.

הפקודה להקמת צה"ל פירוקו:

תוכן הפקודה:

  • יונהג גיוס חובה לצבא המדינה
  • כל אדם המתגייס לצבא חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל.
  • נאסר קיומו של כל כוח צבאי מלבד צה"ל

משמעות הפקודה:

פירוק כל המחתרות הקיימות בארץ. אין עוד מקום ל"הגנה", לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י. הארגונים יוכלו לפעול רק בירושלים, כיוון שלפי החלטת האו"ם ירושלים לא הייתה שייכת למדינה היהודית, אלא נתונה תחת פיקוח בינלאומי. אנשי האצ"ל והלח"י התגייסו לצה"ל ושני הארגונים חדלו מלהתקיים.

 

 

פרשת אלטלנה

כשהוקם צה"ל הסכים מפקד האצ"ל מנחם בגין , לפרק את האצ"ל ,להישמע להחלטות של הפיקוד העליון של צה"ל, ולמסור את כלי הנשק של האצ"ל לצה"ל .אבל, בפועל המשיכה קבוצת לוחמים מהאצ"ל לפעול בתוך ירושלים על דעת עצמה, מתוך כוונה לכבוש את העיר ירושלים ולהפוך אותה לחלק ממדינת ישראל. ב-20/06/1948 , בעיצומה של ההפוגה (ההפסקה )הראשונה בקרבות , הגיעה לא"י האונייה "אלטלנה " האונייה היו עולים חדשים וכן נשק שהאצ"ל רכש. בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון ,דרש מאנשי האצ"ל להעביר לצה"ל את כלי הנשק שעל האוניה, אבל האצ"ל הסכים להעביר רק 80% מכלי הנשק. הוא רצה להעביר 20% מכלי הנשק ללוחמים שלו בירושלים .בן גוריון סירב. האוניה הגיעה מצרפת לכפר ויתקין .אנשי האצ"ל החלו לפרוק את הנשק אבל בן גוריון נתן פקודה להפסיק את פריקת הנשק גם במחיר פגיעה פיזית באנשי האצ"ל.

במקום התפתח קרב יריות בין חיילי צה"ל ללוחמי האצ"ל .ואנשי האצ"ל  – ברחו/ הפליגו לכיוון תל אביב. בן גוריון התעקש על כניעה מוחלטת והעברת כל הציוד לצה"ל. מאחר והאצ"ל עמד בסירובו, ניתנה פקודה ע"י בן גוריון ללוחמי צה"ל להפגיז את האונייה ואנשיה .כתוצאה מכך 16 לוחמי אצ"ל נהרגו  וכן 4 מחיילי צה"ל והאוניה –על הנשק שבה טבעה. בעקבות האירוע הקשה נעצרו רבים ממפקדי האצ"ל וגדודי האצ"ל שבתוך צה"ל פורקו ואנשיהם שולבו כחיילים יחידים בחטיבות צה"ל .הפרשה עוררה מתיחות וביקורת הן בשל ההרוגים ואובדן הנשק שעל האוניה והן בשל האשמות הדדיות סותרות משני הצדדים .מנחם בגין טען שהטבעת האוניה הייתה ביטוי לרדיפה פוליטית של האצ"ל וניסיון לחסלו אישית ואילו הממשלה טענה שהאצ"ל הפר את פקודת הקמת צה"ל ואת ריבונות המדינה ולכן נענש … הוויכוח בנושא זה נמשך עד היום.

משמעות הפרשה :

  • בן גוריון הצדיק את פקודתו בכך שהאצ"ל איים על הממשלה בישראל , יכול היה להביא למרד… אנשיו פעלו על דעת עצמם ופגעו בחוקי מדינת ישראל , פגעו בפקודת צה"ל הקובעת שרק ארגון אחד צבאי הוא חוקי במדינה – צה"ל בלבד. וכל כלי נשק יש למסור לצה"ל.
  • התעקשותם של אנשי האצ"ל שלא למסור את כלי הנשק לצה"ל מעידה על כך שהיה קשה להם להתפרק ולהיות כפופים לפיקוד אחיד של צה"ל. מנחם בגין למרות האירוע הקשה שבו נהרגו חבריו קרא לאנשיו להימנע ממלחמת אזרחים ולהתגייס לצה"ל.
  • בעקבות הפרשה גויסו לוחמי האצ"ל לצה"ל על בסיס אישי ולא על בסיס גדודי .

 

ח. הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטיניים

מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמי שלום, אלא רק בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב. כל ההסכמים היו תוצאה של פשרה בין המציאות הצבאית שנוצרה בשטח לבין השאיפות הטריטוריאליות והמדיניות של כל אחד מן הצדדים.

בעקבות הישגי מדינת ישראל והלחץ של האו"ם אולצו מדינות ערב להיכנס למשא ומתן עם ישראל. השיחות עם מדינות ערב התבצעו בתיווך פעיל של האו"ם, לסירוגין באי רודוס ובמקומות נוספים והיה מלווה במתח, מחלוקות וריבים. בסופם של הדיונים נחתמו ההסכמים ונקבע ק הגבול בין ישראל לשכנותיה- הקו הירוק.

 

 

 

 

 

מניעי החתימה על ההסכמים:

הערבים: הציפיות מהסכמי שביתת הנשק היו שונות: ארבע מדינות ערב שחתמו על ההסכם ראו בו הסכם בדבר הפסקת הלחימה בשדה הקרב בלבד ולא הפסקת מצב המלחמה עם ישראל. מדינות ערב הבינו כי המלחמה הינה כישלון מתמשך עבורן. הן ידעו שיתרונו של צה"ל הולך וגדל, ואם המלחמה תמשך תבוסת הערבים תלך ותחריף.  מנהיגי המדינות הערביות ביקשו להוציא את צבאותיהם מארץ ישראל ולהחזירם לארצותיהם.

מדינת ישראל: ישראל ראתה בהסכמים שלב ראשון בדרך לשלום עם מדינות ערב. מטרת מדינת ישראל הייתה לצאת ממעגל המלחמה כדי להבטיח תקופה של רגיעה לקליטת העלייה ולביסוס כלכלי וחברתי. בנוסף נתנו ההסכמים אישור חוקי להישגי המדינה במלחמת העצמאות.

עיראק הייתה המדינה היחידה שנמנעה מלחתום, אין לה קו גבול עם ישראל והיא נסוגה מהשומרון.

הבהרת המושגים: הפסקת אש, שביתת נשק והסכמי שלום.

  • הפסקת אש – היא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם, כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות.

הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק, שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה, וגבוהה יותר בדרגתה ממצב הפוגה.

  • שביתת נשק – היא סיומה של מלחמה או עימות אלים אחר, בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.

שביתת נשק היא נחותה מהסכם שלום (שלגיבושו נדרשת תקופה ארוכה, של חודשים ואפילו שנים), וגבוהה בדרגתה מהפסקת אש.

  • הסכמי שלום – הינם הסכמים הנחתמים בין מדינות, לפיהם היחסים בין המדינות אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.

במהלך שנת 1949 נחתמו ברודוס הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה. הסכמים אלה היוו את סופה הרשמי של מלחמת העצמאות.

המניעים של ישראל לחתימה על הסכמי שביתת הנשק:

  • ארה"ב ומדינות רבות באו"ם לחצו על ישראל לנהל משא ומתן להסכמי שביתת נשק.
  • המצב האסטרטגי השתפר – הגליל כולו בידי צה"ך, בדרום גורשו המצרים (למעט "כיס פלוג'ה"). רק בחזית המזרחית נותרו בעיות – הצבא העירקי חנה בשומרון והצבא הירדני איים על הנגב הדרומי.
  • היה צורך לנוח מן המאמץ המלחמתי העצום ולהתחיל בבניית מדינה חדשה ובקליטת העלייה שהחלה להגיע ארצה.

המניעים של מדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק :

  • הסכמי שביתת נשק אפשרו למדינות ערב להינצל מתבוסה מוחצת.
  • השליטים הערביים היו מוכנים להוציא את צבאותיהם עקב בעיות פנים חמורות ולחץ בין לאומי.

"הקו הירוק": בעקבות ההסכמים עם מדינות ערב בתום המלחמה נוצר קו גבול למדינת ישראל, המכונה "הקו הירוק". קו גבול זה הפך לגבולותיה הבינלאומיים והמוכרים של ישראל עד מלחמת ששת הימים (1967).

 

 

 

הבעיות שנותרו לא פתורות אחרי המלחמה:

נקודות חיכוך בשטח:

  1. השטחים המפורזים:

הגבול הצפוני: בעיה עיקרית הייתה הגבול עם סוריה. על פי ההסדר היו שטחים אלו מפורזים (ללא צבא) ובשליטת ישראל. אזור זה הפך לזירת מאבק בין ישראל וסוריה על גורלם של השטחים המפורזים. סוריה טענה כי אף צד אינו רשאי להיכנס לשטחים אלו ואילו ישראל טענה כי הכניסה לשטחים המפורזים אסורה רק לכוחות צבא ויישובי קו הגבול הישראלים החלו לעבד שטחים אלו.

  1. המאבק על מקורות המים:

ניצול מקורות נהר הירדן זכה גם הוא לפרוש שונה. סוריה דרשה שיתוף פעולה הדדי בניצול מקורות המים ואילו ישראל החלה במבצעים חד צדדיים כמו יבוש ביצת החולה והקמת המוביל הארצי מהכינרת לנגב. ייבוש ביצות החולה היה אחד המפעלים הגדולים שיזמה ממשלת ישראל לאחר הקמת המדינה.

המטרות העיקריות היו:

  • לפתח אדמה חקלאית שתהיה מקור פרנסה למתיישבים.
  • להגדיל את פוטנציאל המים באמצעות הפחתת איבוד המים בהתאדות מהאגם ומהביצות.

מוביל המים הארצי הוא מפעל המים הגדול והחשוב ביותר של מדינת ישראל, והוא מספק מים לכל חלקי הארץ. המים הזורמים במוביל הארצי נשאבים מהכינרת, ומשם מועברים בצינורות תת קרקעיים, במנהרות ובתעלות פתוחות עד אזור מעיינות הירקון שבראש העין. הלאה הם מועברים לרשת צינורות נוספת, המובילה אותם לצפון הנגב.

הסורים ראו גם במעשים אלו הפרה של הסכם שביתת הנשק ע"י ישראל והגיבו עליהם בירי תותחים או בניסיונות  להטיית מקורות הירדן (נחל הדן, הבניאס והחצבני) שבשטחם מלזרום לירדן (בעיקר דובר בנחל הבניאס שמקורותיו בהר החרמון.)

במשך שנות דור, החל מתום מלחמת העצמאות (1949) ועד לאמצע שנות ה – 60  היה הגבול הסורי מקור מתח מתמיד. במרכז המתח עמד נושא המים והאזורים המפורזים. ישראל הצליחה לממש את ריבונותה בשטחיה, כולל האזורים המפורזים, לבצע את תכניות המים שלה ואת מפעל המוביל הארצי וסיכלה את הניסיונות הערביים למנוע את המים האלו מישראל.

  1. ההסתננויות:

בגבול עם מצרים: בראשית שנות ה50 התרבו ההסתננויות של פלסטיניים לשטח ישראל. בתחילה היו אלה פליטים שהתגוררו במחנות סמוך לקווי שביתת הנשק, ובהמשך התחילו ההסתננויות להתגבר, ולהיות בעלות אופי פלילי.

חברות מאורגנות, בעיקר ביוזמת נכבדים עמידים (שיח'ים), הסתננו לשם גניבה מן המשקים החקלאיים, להברחת סמים מלבנון וירדן למצריים, ולרציחת מתיישבים יהודים.

"הועד הערבי העליון" טיפח את ההסתננות כאמצעי לחימה שמטרתו לערער את שביתת הנשק, ולפגוע בהתקדמות המסע ומתן המדיני עם ירדן ומצריים.

מעשי הטרור כללו: פיצוץ מכני מים, הצתת שדות, עקירת עצים ומלכוד דרכי תחבורה. הצבא המצרי לא התאמץ לבלום תופעה זו.

 

 

  1. ירושלים:
  • הגבול המזרחי: ירושלים חולקה במרכזה, הגבול המזרחי התפתל סביב מרכז הארץ וירושלים. במרכז הארץ נוצרו "המותניים הצרים" של ישראל – בין הגבול הירדני לים.
  • שאלת ירושלים נשארה בלתי פתורה מבחינה מדינית מכיוון שלפי החלטת האו"ם ב-כ"ט לנובמבר 1947 נקבע כי ירושלים תהייה תחת שלטון בינלאומי. ישראל לא קיבלה החלטה זו ובסיום המלחמה נקבעה ירושלים המערבית לבירת ישראל. עבדאללה מלך ירדן סיפח את מזרח העיר לירדן וכל ניסיונות האו"ם לשנות מצב זה נכשלו.
  • אי כיבוד סעיפים מהסכם שביתת הנשק כמו חופש התנועה ההדדי בכבישים לירושלים , גישה חופשית למקומות הקדושים בעיר העתיקה וסביבתה ואספקת חשמל מתוצרת ישראל ירושלים העתיקה.

ב. בעיית הפליטים הפלסטינאים:

הגורמים לבריחה או עזיבה ומדיניות מדינות ערב ומדינת ישראל בנוגע לפליטים:

בעיית הפליטים הפלסטינים החלה במלחמת העצמאות הישראלית או כמו שהערבים נוטים לקרוא לה "אל נכבה"-האסון. כ- 650.000 פליטים פלסטינאים שברחו וגורשו מבתיהם בארץ ישראל בזמן המלחמה רצו לחזור לבתיהם. ישראל התנגדה לכך בטענה שאינה אחראית ליצירת בעיית הפליטים, אלא הצד הערבי שפתח במלחמה. מדינות ערב, למעט ירדן, סרבו לקלוט אותם והנציחו את ישיבתם במחנות פליטים בצפיפות ועוני רב. פליטים רבים הסתננו חזרה לשטחי מדינת ישראל ויצרו בעיות בטחון קשות.

מספרם של הפליטים שנוי במחלוקת. הערבים נקבו במספרים של עד כ- 900,000 אלף ועד מיליון פליטים, בעוד ישראל טוענת כי היו רק  520,000 אלף פליטים. סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם, העריכה את מספר הפליטים בכ- 726,000 אלף.

אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים היא ,אם כן, מספרם של הפליטים. הפלסטינים הפריזו במספרם ,והישראלים המעיטו מתוך רצון לחזק את עמדת הפתיחה של הצדדים במשא ומתן העתידי על גורל הפליטים.

סיבה נוספת להפרזתם של הפלסטינים הייתה הרצון לקבל מנות הקצבה מהאו"ם.

עמדת ישראל: ישראל טענה שפליטים נמלטו משטחה למדינות האויב במהלך המלחמה ולכן אין היא אחראית עוד לגורלם. פרט למקרים מעטים של איחוד משפחות, לא אפשרה ישראל חזרה של פליטים לתחומה. מדינת ישראל תבעה ממדינות ערב לקלוט ולשקם את הפליטים. ישראל גם טענה שהיא קלטה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב – ולכן יש לשקם הפליטים הפלסטינים במדינות ערב. שיבת מיליוני פליטים וצאצאיהם, טוענת ישראל, מסכנת את אופייה היהודי של המדינה.

עמדת מדינות ערב: מדינות ערב טענו כי רובם המוחלט של הפליטים גורש מישראל בכוח, ולכן על ישראל לקלוט את הפליטים ולשקם את חייהם בתחומה. מדינות ערב שיכנו את הפליטים באופן זמני במחנות הפליטים, אך סירבו לקלוט אותם ולהעניק להם אזרחות (פרט לירדן). מדינות ערב הניחו כי הנצחת בעיית הפליטים משרתת את מלחמתם בישראל.

עמדת הפלסטינים: הפלסטינים טענו כי בעיית הפליטים נוצרה כתוצאה מגירוש של האוכלוסייה ומבריחה בעקבות מעשי הטבח שביצעו הכוחות היהודים במלחמה. הפלסטינים עומדים עד ימינו על זכותו של כל פליט ושל צאצאיו לחזור לביתו בארץ ישראל –  זכות זו מכונה "זכות השיבה".

 

 

 

פרק רביעי בבחינת הבגרות

  1. מדינת ישראל במזרח התיכון

א. השפעות תהליך הדה-קולוניזציה ו"המלחמה הקרה" על הקמת מדינות עצמאיות-ריבוניות באגן הים התיכון.

הגדרת המושג : ברור כי כדי להגדיר את המושג יש להגדיר תחילה את המושג קולוניאליזם – השתלטות מעצמות (כגון בריטניה וצרפת) על טריטוריות מעבר לים, באסיה, אפריקה ואמריקה , בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית.

דה קולוניאליזם – שלילת הקולוניאליזם, תהליך שהביא בהדרגה לסיום שליטת המעצמות על המושבות מעבר לים, והקמת מדינות עצמאיות בארצות אלה.

הגדרת המקום: התהליך מתרחש בכל אזור בו שלט הקולוניאליזם. אנו נתמקד בשני אזורים – המזרח התיכון וצפון אפריקה.

 הגדרת זמן: ניצני תופעת הדה- קולוניאליזם מתגלים כבר בין שתי מלחמות עולם, אך השיא מתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים והשישים של המאה עשרים. (ראוי לציין כבר בשלב זה שהתהליך במזרח התיכון קודם לתהליך בצפון אפריקה).

הגורמים שהביאו לתהליך הדה קולוניזציה

  • גורמים אידיאולוגיים:
  • התפתחות רעיון הלאומיות: העמים שחיו תחת שלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים, והחלו לפתח תודעה לאומית עצמית, הן בשל השפעות אלה והן כתוצאה מהתנאים הקשים תחת השלטון הזר.
  • התנגדות אידיאולוגית לקולוניאליזם בשתי מעצמות העל : על אף התהום האידיאולוגית והמתח הפוליטי בין שתי מעצמות העל (ברה"מ וארה"ב), כל אחת מהן התנגדה לקולוניאליזם. הקולוניאליזם סתר את הרעיונות הליברליים ואת זכות ההגדרה העצמית כפי שנוסחה כבר ב'14 הנקודות של וילסון', והיה כרוך בהלאמה של המסחר, התעשייה והחקלאות- בניגוד לתפיסת השוק החופשי. הקומוניזם הסובייטי התנגד לקולוניאליזם מאחר וראה בו ביטוי לניצול על ידי בעלי ההון הקפיטליסטים.
  • דעת הקהל בעולם: האווירה הציבורית, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית, ועל כן השיטה איבדה את הלגיטימיות שלה.
  • גורמים כלכליים:
  • משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה : הנזקים הכלכליים והעלות הגבוהה של הלחימה אילצו את מדינות אירופה להשקיע את הונן בשיקום עצמי ועל כן לא יכלו להרשות לעצמן להמשיך ולשאת בהוצאות הגבוהות הכרוכות בפיתוח התשתיות במושבות ובהחזקת כוחות צבא ומנהל בארצות אלה.
  • ירידה ברווחיות המושבות : היתרונות הכלכליים שהפיקו המעצמות מהשליטה במושבות התבססו על הבלעדיות שהייתה להן בהפקת התוצרת ובמסחר עם המושבות. בעידן בו הגלובליזציה הלכה והתבססה, תפסה התחרותיות והשוק הפתוח החופשי את מקום הבלעדיות ורווחיות המעצמות הצטמצמה.
  • גורמים פולטים:
  • שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת 'המלחמה הקרה' : מעצמות אירופה, השחקניות הראשיות בעולם לפני מלחמת העולם השנייה, איבדו מאוד מכוחן בעקבות המלחמה, והחל עידן חדש, שתי המעצמות- ארה"ב וברה"מ. הללו החלו להיאבק ביניהן על אזורי ההשפעה בעולם. אי לכך לכל אחת מהן היה אינטרס לתמוך במתן העצמאות לארצות השונות, בתקווה שהמדינות החדשות תצטרפנה למחנה הנתון להשפעתן, וכן כדי לבלום את סכנת התפשטותה והשפעתה של המעצמה האחרת.
  • המאבק של התנועות הלאומיות : בארצות שהיו תחת שלטון המעצמות הקולוניאליות קמו תנועות לאומיות שניהלו מאבק עיקש, ולעיתים ממושך ואלים, נגד השלטון הזר. מאבקים אלה הסבו לבעלות הקולוניות ונזקים והתישו את כוחן. קיומן של תנועות לאומיות אלה גם שמטה את הקרקע מתחת להנחת היסוד של הקולוניאליזם לפיה העמים באזורים אלה לא בשלים לשלטון עצמי, וכי אין למי להעביר את השלטון. התנועות הלאומיות הוכיחו כי יהיה מי שינהל וישלטו גם אחרי הסתלקות המעצמות.
  • תפקידו של האו"ם : הארגון הבינלאומי, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך לזירה מרכזית במאבקים הפוליטיים לסיום הקולוניאליזם ולהקמת מדינות עצמאיות. בעלות הקולוניות התקשו להתמודד בזירה זו, מה גם שהטענה המרכזית הייתה כי השיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו"ם ולעקרונותיו.
  • הקמת הליגה הערבית (1945): הארגון שימש כגורם מדרבן ומסייע במאבקיהן של העמים הערבים שנשלטו עדיין על ידי המעצמות הקולוניאליות.
  • השלכות מלחמות העולם: במלחמות העולם גייסו המעצמות הקולוניאליות (בעיקר צרפת ובריטניה) לצבאן חיילים מן המושבות, דבר שהגביר את השאיפות לעצמאות, במיוחד לאחר שהחיילים אלו חוו לחימה למען עצמאות המדינה האם.

 

המאפיינים העיקריים של התהליך הדה קולוניזציה

  • תהליך מורכב והדרגתי: במרבית המדינות מדובר בתהליך שחרור מתמשך ולא במלחמת שחרור חד פעמית.
  • ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן: המדינות הקולוניאליות ניסו לשמר את מעמדן באמצעות חתימה על הסכמים וחוזים עם התנועות הלאומיות. הסכמים אלה הקנו לתנועות הלאומיות מידה מסוימת של אוטונומיה בתמורה לשמירה על האינטרסים המעצמתיים.
  • המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה: עמי המזרח התיכון החלו את התהליך בין שתי מלחמות עולם וחלקם גם השיגו עצמאות קודם למלחמה. בצפון אפריקה החל התהליך רק לאחר המלחמה ועל כן העמים זכו בעצמאות רק בשנות ה-50 וה-60. ניראה כי ההבדל נבע משיטת השלטון השונה- שיטת המנדטים במזרח התיכון (אשר הייתה אמורה להכין את העמים לעצמאות), אל מול שיטת הקולוניות שהונהגה בצפון אפריקה.
  • מאבק לאומי קלאסי: בדרך כלל ניתן להבחין במאבקים אלה באותם שלבים שאפיינו את מאבקי עמי אירופה (גיבוש הרעיון ויצירת תודעה לאומית על ידי אליטות משכילות שנחשפו לרעיונות האירופיים; הקמת תנועות לאומיות; הסתייעות בגורמים חיצוניים). עם זאת יש להדגיש כי לפחות לגבי חלק מעמי המזרח התיכון (עיראק, סוריה, ירדן ולבנון), התגבשות הרעיון הלאומי היה תוצאה של חלוקת המזרח התיכון ממרחב תרבותי, לאומי וריבוני אחד, לישויות נפרדות בעת קביעת המנדטים של בריטניה וצרפת.
  • השוני בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ועמים שחיו תחת שלטון צרפתי: תהליך השחרור הלאומי של העמים שחיו תחת שלטון בריטי היה בדרך כלל קל ומהיר יותר. נראה שהגורם לכך הוא השוני בתפיסתן הבסיסית של בריטניה וצרפת את אופי שלטונן. (בריטניה ראתה באזורי השליטה אמצעי להבטיח את האינטרסים שלה, בעוד הקולוניאליזם הצרפתי לווה בתחושת שליחות תרבותית. אי לכך יישבה צרפת צרפתים בארצות אלה ואף סיפחה חלק מהן לצרפת, בעוד בריטניה הייתה מוכנה לעזוב כל עוד הובטחו האינטרסים שלה). מכאן שככל שדפוס השלטון הקולוניאלי היה עמוק יותר, כך  – תהליך הדה קולוניזציה היה קשה, מורכב וממושך יותר. (הדוגמא המובהקת ביותר אלג'יריה).

 

 

 

תוצאות תהליך הדה-קולוניאליזם – המפה החדשה במזה"ת ובצפון אפריקה

ההשוואה בין מפת המזה"ת וצפון אפריקה בשנות ה-60 של המאה ה-20, לבין המפה של אותם אזורים מהתקופה שבין מלחמות העולם ממחישה היטב את תוצאותיו המדיניות של תהליך הדה-קולוניאליזם.

במזרח התיכון הוקמו שבע מדינות עצמאיות בטווח של 15 שנה: עיראק,  ערב הסעודית, מצריים, לבנון, סוריה, ירדן וישראל. כולן היו נתונות לפני כן לשליטתן של צרפת ובריטניה.

בצפון אפריקה הוקמו ארבע מדינות ערביות עצמאיות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 : לוב, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. לוב נשלטה לפני עצמאותה על ידי איטליה ואילו השלוש האחרות נשלטו לפני עצמאותן על ידי צרפת. גבולות המדינות העצמאיות החדשות, נקבעו ע"י המעצמות הקולוניאליות עוד בטרם הסתלקותן ולא תמיד תאמו את השוני האתני בין העמים והשבטים השונים. דבר זה הוביל בהמשך לסכסוכים מתמשכים בין המדינות השונות.

 

גורמים שונים שהשפיעו על גורלם של יהודי ארצות האסלאם

ארצות האסלאם ערב הקמת המדינה

  • הגדרת האזור: חשוב להראות שוב את מפת המזרח התיכון וצפון אפריקה, תוך הדגשת הארצות העיקריות בהן עוסק פרק זה )מרוקו, תוניסיה, לוב, מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, תימן ואיראן(.
  • מספר היהודים: ראוי להתחיל בהצגת הנתונים המספריים שכן הללו מעידים על התהליך המרכזי בו אנו עוסקים –סיום הקיום היהודי בארצות האסלאם בתוך כ 04 שנה בלבד. ב 1948 חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים. ב 1969 ירד מספרם למעט פחות מ 200,000.)כיום עומד מספרם על אלפים בודדים בלבד(. כלומר 80% מכלל היהודים עזבו את ארצות האסלאם בתוך פחות מדור- הגירה חסרת תקדים בעם היהודי. קהילות אלג'יריה, מרוקו, עיראק ותימן התחסלו כמעט לחלוטין.
  • מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות האסלאם ערב הקמת מדינת ישראל: חשוב להדגיש כי ההתייחסות המכלילה ליהודים במדינות אלה בעייתית שכן המדובר בקהילות שונות זו מזו במאפייניהן, במצבן הכלכלי ובאופי פעילותן. עם זאת, ברמת מבט על ניתן להבחין במאפיינים דומים שהעמידה עליהם חשובה להבנת השינוי שהתחולל בקהילות אלה:
  • א. עד שנות ה 30 של המאה ה 20 סבלו היהודים בארצות האסלאם מיחס מפלה, ולעיתים אף משפיל ומזלזל מצד האוכלוסייה המקומית. עם זאת בדרך כלל לא חוו היהודים אנטישמיות אלימה כדוגמת הפוגרומים במזרח אירופה.
  • ב. היהודים קשרו את גורלם עם השלטון הקולוניאליסטי אשר הציע להם שוויון משפטי ואפשרויות קידום ותעסוקה. הם השתלבו בו, הושפעו מהתרבות האירופאית שהביא עמו, נהנו מפירותיו ושיפרו בדרך כלל את מעמדם המשפטי ואת מצבם הכלכלי כתוצאה מתחילת שלטון זה.
  • ג. ככל שהיהודים התקרבו אל השלטון הקולוניאלי הזר, כך התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית, עובדה שהובילה להגברת העוינות כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית.
  • ד. בשנות ה 30 חלה החמרה ביחס האוכלוסייה המקומית אל היהודים והחלו פגיעות פיסיות. התדרדרות נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.
  • ה. החל מראשית המאה ה – 20 התקיימה פעילות ציונית ענפה בחלק מארצות האסלאם תנועות נוער, עיתונים, חינוך. החל מימי מלחמת העולם השנייה התרחשה עלייה משמעותית בהיקף פעילות זו, בעיקר בשל הגעת שליחים מא"י לארצות האסלאם.

 

 

 

 

 

 

גורל יהודי מצרים בעקבות תהליך הדה- קולוניזציה – מדינה מדגימה – מצרים

בסוף מלחמת העולם השנייה מנו יהודי מצרים  65 אלף איש. אך ההערכה היא שהקהילה מנתה קרוב למאה אלף איש וההבדל במספרים נובע מכך שלא כל יהודי מצרים נרשמו בספר הקהילה. יהודי מצרים ברובם השתייכו למעמד הבינוני ועסקו במקצועות חופשיים כמסחר ובנקאות. רק ל-5% מהם הייתה אזרחות מצרית.

שני הגורמים העיקריים הביאו לכך שהקיום היהודי במצרים הסתיים כמעט לגמרי היו:

  • התגברות הלאומיות: כפי שארע באירופה, כמאה שנים קודם לכן, התאפיין העולם הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה בהתגברות המגמות הלאומיות. מגמות אלה הדגישו את המשותף לכל בני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כיסוד זר שאינו חלק מהלאום המתגבש. כל קרה גם במצרים החל מהכרזת עצמאות החלקית בשנת 1922 עת עלו וצצו הרגשות הלאומיים שהדגישו את הערביות והאסלאם כגורמים מאחדים במדינה.
  • השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי ערבי בא"י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם.

המתיחות הגוברת בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והדיונים סביב עתיד הארץ, הובילו להרעה במצב יהודי מצרים. השלטונות הטילו על היהודים חוקים מגבילים שהחמירו לאחר שפרצה מלחמת העצמאות ולאחר הכרזת העצמאות שבעקבותיה נשלחו לארץ כוחות צבא מצרים כי מצרים הייתה חלק ממדינות המעגל הראשון (מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל). בשל כך הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בסיס הקיום של היהודים התערער: יהודים שנחשדו בפעילות "ציונית" נאסרו ונכלאו במחנות ריכוז. רכוש יהודי הוחרם ואלפי משפחות גורשו. חנויות יהודים, בתי יהודים ובתי כנסת נבזזו והועלו באש. מאות יהודים נפגעו, אלפים נכלאו והוטלה הגבלה על תנועתם במדינה. יהודים בעלי השפעה בתחומי המסחר, הכלכלה ובעלי מקצועות חופשיים סולקו ממקום עבודתם. חשבונות הבנק של היהודים הוקפאו ורכוש פרטי וקהילתי בערך של מיליוני דולרים הוחרם והולאם.

עם תחילת מלחמת העצמאות התנפלו קבוצות על ערבים על הרובע היהודי בקהיר, הרגו יהודים ובזזו את בתיהם וחנויותיהם.

בשל סיבות אלו, בין השנים 1948-1956 עזבו את מצרים מחצית מיהודיה (בעיקר בשנת 1952 אחר מהפכת הקצינים החופשיים). חלקם הגדול עלו לישראל. בשנת 1956, כשפרצה מלחמת סיני, נקט השלטון בצעדים כלכליים ופוליטיים נגד היהודים:

  • מנהיגי הקהילה ברובם נאסרו, הובלו ברחובות קהיר ואלכסנדריה, לעתים נסקלו באבנים.
  • במסגדים הוקרא צו ממשל שקרא להתייחס ליהודים כאל "אויבים".
  • בשנת 1967בעקבות מלחמת ששת הימים, נאסרו 600 יהודים, הוכו והוחזקו תקופות ארוכות ללא מזון ומים. חשבונות הבנק של היהודים נחסמו ורכושם הולאם, חברות יהודיות פורקו ושכירים יהודיים פוטרו ממקום עבודתם. מבני בתי הכנסת היהודיים, בתי הספר, תנועות הנוער ומוסדות הרווחה ובתי החולים היהודיים הולאמו. רישיונות העבודה של היהודים בוטלו ושופטים ועורכי דין יהודיים גורשו מהאיגוד המקצועי. יהודים במקצועות שונים כגון רופאים, עורכי דין ומהנדסים נאסר לעבוד.

בעקבות כך עזבו מרבית היהודים הנותרים את מצרים ונותרו בה רק יהודים בודדים.

 

 

ה. ההשפעות של תוצאות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל ושל תהליך הקמתן של מדינות עצמאיות ריבוניות בארצות אגן הים התיכון על גורל היהודים בארצות אלה (הסבר התהליך הכללי ודוגמאות ממדינות שונות).

השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל:

אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי-ערבי בא"י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם בהיבטים הבאים:  8404) –

המעגל הראשון – מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל – ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. במדינות אלה הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בולטת במיוחד מצרים, אשר בה, במקביל  מתוכם 944-לפלישתה לישראל, התערער לחלוטין בסיס הקיום של היהודים, כ נאסרו, רכוש רב הופקע ופגיעה פיסית אלימה גבתה מחיר כבר של הרוגים ופצועים.

המעגל השני – מדינות שלא לחמו נגד ישראל (איראן, תורכיה, תימן, עדן ומדינות צפון אפריקה). גם במעגל זה נתנה המלחמה את אותותיה, אך בדרך כלל בעוצמה פחותה. יוצאת דופן בעניין זה הייתה לוב בה התחולל ביוני 1948 גל של אלימות קשה נגד היהודים.

הפאן-ערביות ופעילותה של הליגה הערבית  – מגמת הפאן-ערביות שהתחזקה בתקופה זו הדגישה את אחדות העולם הערבי כנגד הישות הציונית שנתפסה כזרוע של האימפריאליזם המערבי. מגמה זו הכניסה גם את מדינות המעגל השני לעימות עם מדינת ישראל, וכפועל יצא מכך – גם את יהודי מדינות אלה. הליגה הערבית הייתה אחד הביטויים הבולטים במגמה זו. הליגה הערבית השתמשה בשנאה לישראל כגורם מאחד של העולם הערבי.

 

הגורמים השונים שהשפיעו על גורל היהודים החל מסוף שנות הארבעים

  • השפעות תהליך הדה קולוניזציה: מאחר וכאמור יהודי ארצות האסלאם קשרו עצמם בשלטון הקולוניאלי, הרי שתהליך הדה קולוניזציה היה בעל השלכות על חיי היהודים במספר היבטים:
  • שינוי תרבותי – אחד הביטויים של הדה קולוניזציה היה התרחקות מהתרבות המערבית שהביאו עמן המדינות הקולוניאליות. היהודים, אשר אמצו בדרך כלל תרבות זו, מצאו עצמם עתה בסביבה תרבותית אחרת, התרבות הערבית שהשתלטה בהדרגה על הוויית החיים בארצות השונות (שפה, לבוש מנהגים, תרבות שלטון).
  • התגברות השנאה ליהודים – היהודים זוהו כאמור כתומכי המשטר הקולוניאלי. התוצאה הייתה העמקת השנאה ליהודים והתגברות הפעילות נגדם. עם זאת חשוב לציין כי היו גם יהודים (מעטים) שתמכו בתהליכי הדה קולוניזציה מסיבות אידיאולוגיות (האמונה בזכות ההגדרה העצמית) ומתוך הנחה שמדינות הלאום שתוקמנה תהיינה דמוקרטיות ותבטחנה את הקיום היהודי בתוכן. כמו כן יש לציין כי המאבק לשחרור לאומי מיתן בשלבים מסוימים מגמות אנטי יהודיות, מתוך הנחה של התנועות הלאומיות כי פגיעה ביהודים עלולה לפגוע בתדמיתן ולעכב את השגת העצמאות. אך לאחר השגת העצמאות הותר הרסן ותהליך הרחקת היהודים מהחברה והפגיעה בהם הגיע לשפל חסר תקדים.
  • התגברות הלאומיות: כפי שארע באירופה, כמאה שנים קודם לכן, התאפיין העולם הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה בהתגברות המגמות הלאומיות. מגמות אלה הדגישו את המשותף לכל בני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כיסוד זר שאינו חלק מהלאום המתגבש.
  • השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי -ערבי בא"י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם בהיבטים הבאים:
  • א. המעגל הראשון – מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל (1947-1949) מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. במדינות אלה הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בולטת במיוחד מצרים, אשר בה, במקביל לפלישתה לישראל, התערער לחלוטין בסיס הקיום של היהודים, כ 600 מתוכם נאסרו, רכוש רב הופקע ופגיעה פיסית אלימה גבתה מחיר כבר של הרוגים ופצועים.
  • ב. המעגל השני – מדינות שלא לחמו נגד ישראל (איראן, תורכיה, תימן, עדן ומדינות צפון אפריקה) . גם במעגל זה נתנה המלחמה את אותותיה, אך בדרך כלל בעוצמה פחותה. יוצאת דופן בעניין זה הייתה לוב בה התחולל ביוני 1948 גל של אלימות קשה נגד היהודים.
  • ג. הפאן ערביות ופעילותה של הליגה הערבית- מגמת הפאן ערביות שהתחזקה בתקופה זו הדגישה את אחדות העולם הערבי כנגד הישות הציונית שנתפסה כזרוע של האימפריאליזם המערבי. מגמה זו הכניסה גם את מדינות המעגל השני לעימות עם מדינת ישראל, וכפועל יצא מכך גם את יהודי מדינות אלה. הליגה הערבית הייתה אחד הביטויים הבולטים במגמה זו. הליגה הערבית השתמשה בשנאה לישראל כגורם מאחד של העולם הערבי.
  • ד. ציונות וזיקה דתית והיסטורית לא"- הפעילות הציונית התקיימה, כאמור, במדינות אלה כבר מראשית המאה ה – 20 והתגברה עם בואם של שליחים מא"י במהלך מלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה ובעקבות השואה התרחבה פעילות התנועה, כולל במדינות האסלאם, והודגשה ההגשמה משמע העלייה לא"י והמאבק להקמת המדינה, אשר נתנו אותותיהן בשטח. לאלה יש להוסיף גם את הזיקה הדתית וההיסטורית העמוקה לא"י שאפיינה את יהודי ארצות המזרח ואת ההתלהבות שאחזה בהם עם קום המדינה.
  • ה. מדיניות 'חיסול גלויות' -ממשלת ישראל נקטה במדיניות של 'חיסול גלויות' משמע העלאת קהילות שלמות לישראל . הגורמים לכך היו התפישה לפיה מדינת ישראל היא מרכז העולם היהודי ועל כן היא האחראית לגורל היהודים בעולם כולו, לצד ההכרה כי מצבם הביטחוני של יהודי ארצות האסלאם הולך ומתערער ומסכן את קיומם.

 

ח. מלחמת יום הכיפורים: סיבות, נסיבות, תוצאות והשפעות של המלחמה על מדינת ישראל ועל מדינות ערב.

ביום שבת 6/10/73 בשעה 2 בצהריים, תקפו במפתיע סוריה ומצרים את מדינת ישראל בשתי חזיתות במקביל. מלחמה זו הפתיעה את ישראל וגרמה למספר רב של הרוגים. בשלב הראשון הצליחו כוחות סוריים לחדור לרמת הגולן וכוחות מצרים פרצו באותה עת את "קו בר-לב" ואף נכנסו לסיני. כוחות צה"ל הצליחו לעבור ממגננה למתקפת נגד ואף להבקיע את כוחות האויב. רק כעבור 18 ימים, ב – 24/10/73 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים בהתערבות בינלאומית, וישראל הצליחה לנצח בסופו של דבר להשיג ניצחון ולהינצל מחורבן. אך מלחמה זו יצרה משבר אמון בחברה הישראלית כשם שמלחמת ששת הימים יצרה אופוריה ותחושת "בלתי מנוצחים".

הגורמים למלחמת יום הכיפורים

  1. מצרים וסוריה בחרו באופציה צבאית כדי להחזיר את כבודן וכדי להשיב את השטחים – סוריה ראתה באופציה צבאית כדרך יחידה נגד ישראל. היא סירבה להכיר במדינת ישראל וראתה בה כחלק בלתי נפרד מסוריה ("סוריה דרומית"). סאדאת נשיא מצרים, הכיר במדינת ישראל וניסה לפתוח ערוצים דיפלומטיים כדי להגיע להסדר מדיני שיביא להחזרת ישראל לגבולות 67. כישלונותיו בערוץ זה, הקיפאון המדיני כלכלי במצרים וכוחו שנחלש, הביא אותו לבחור באופציה הצבאית כדי להסב נזק לישראל וכך תבקש הפסקת אש בכל תנאי (התנאי של סאדאת יהיה כמובן חזרה לגבולות 67). שתי המדינות היו חייבות להחזיר לעמים שלהם את הכבוד שנלקח במלחמת ששת הימים. מצרים וסוריה סבלו בבעיות פנימיות כתוצאה מההפסד, ומנהיגיהן הפנו את הזעם כלפי האויב מבחוץ – כלפי ישראל. חובת המנהיגים כלפי עמיהם היא להחזיר את כבודם ואת השטחים שנלקחו מהם (סיני למצרים ורמת הגולן לסוריה). כל התקופה שלפני המלחמה, פעלו מצרים וסוריה בחיזוק הצבא ובהצבת המטרה – מלחמה כוללת על ישראל.
  2. כישלון בערוץ דיפלומטי כדי להחזיר את השטחים – נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ניסה לפתוח בערוץ דיפלומטי עם ישראל באמצעות ארה"ב כדי להחזיר את השטחים שנכבשו על-ידי ישראל במלחמת ששת הימים. ניסיונותיו לפני המלחמה לא הצליחו והעם שלו שדרש את השטחים והחזרת הכבוד, לחץ על הנשיא. סאדאת הבין כי הניסיון שלו להגיע להסדר בדרך הדיפלומטיה נכשל, ועל-כן פנה למאבק צבאי יחד עם סוריה נגד ישראל. הוא ידע שהעם המצרי לא ישקוט עד שכבודם יושב ועד שהשטחים יחזרו אליהם. התכנון של סאדאת היה לתת מכת פתע לישראל שתבקש הפסקת אש, ובעקבות זאת היא תשב איתו על שולחן הדיונים ותחזיר לו את השטחים והכבוד. בשלב הראשון הצליחו מצרים וסוריה להפתיע את ישראל ולהיכנס לשטחה, אך ישראל הצליחה לבלום אותם ואף להיכנס לשטחן.

מדוע הופתעה ישראל ולא הייתה מוכנה למלחמה –

  1. הקונספציה (תפיסה מחשבתית) של אמ"ן (אגף המודיעין של צה"ל)

בראש אמ"ן עמד אלי זעירא שגיבש את התפיסה (הקונספציה) כי על-פי ההערכות המודיעיניות, שכנותיה של ישראל לא מסוגלות לפתוח במלחמה עד 1975. לדעתו, מדינות ערב חלשות אחרי התבוסה שלהן במלחמת ששת הימים, וישראל נראית להן כחזקה ובלתי מנוצחת. הוא גם הסתמך על כך שהמודיעין הישראלי יספק התראה למלחמה של 48 שעות, בהן יגויסו כוחות המילואים ויעמדו מול האויבים. היום אנו יודעים שהערכות אמ"ן לא עמדו במבחן התוצאה וכוחות מצרים וסוריה תקפו בהפתעה גמורה את ישראל, ללא כל הכנה.

זעירא היה בטוח בעצמו כיון שחודשים לפני המלחמה באפריל 1973,  נראו כוחות מצרים נעים אל עבר התעלה, אך הוא טען שזהו תרגיל ואין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה. זעירא לעומת אחרים צדק, ומצרים אכן ביצעה תרגיל ולא יצאה למלחמה. הוא הפך להיות איש אמין והדרג המדיני הסתמך על ה"קונספציה" שלו כי לא תפרוץ מלחמה לפחות עד 1975. שבועות לפני המלחמה הגיעו מספר רב של התרעות מודיעיניות כי מצרים וסוריה נערכות למלחמה ומוסיפות טנקים ליד הגבול. כל המידע המודיעיני הועבר על-ידי זעירא לדרג המדיני, אך הוא פורש לא נכון. האמונה של זעירא כי לא תפרוץ מלחמה השפיעה על ראש הממשלה (גולדה מאיר) ושר הביטחון (משה דיין) שלא נתנו אישור לגיוס כוחות, גם כשנראו כוחות האויב מתקרבים למלחמה. זעירא המשיך בשלו וטען כי זהו תרגיל בדיוק כמו בשנים הקודמות. לישראל היו את ההתרעות המודיעיניות למלחמה, אך הן פורשו לא נכון!

  1. תחושת ביטחון מופרזת בקרב ההנהגה של ישראל – בעקבות ניצחון ששת הימים והתפיסה של אמ"ן כי לא תפרוץ מלחמה עד 1975, החליטה ההנהגה המדינית בישראל – גולדה מאיר ראש הממשלה ומשה דיין שר הביטחון, להתייחס באדישות להצהרות סאדאת על שלום או מלחמה. ההנהגה העדיפה לשמור על קיפאון ביחסיה עם העולם הערבי מתוך תחושת ביטחון זו. ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה והופתעה מאד ב – 6/1073 כשנפתחה מלחמה בשתי חזיתות שונות במקביל.
  2. הנחות מושגות של צה"ל וביטחון מופרז – גם מפקדי צה"ל לקו באותה אדישות וביטחון מופרז. ההערכות המודיעיניות השרו אווירה נינוחה על המפקדים שהרגישו כבלתי מנוצחים. צה"ל הסתמך על חיל האוויר והיה בטוח כי אם תפרוץ מלחמה, המטוסים שלו יכריעו את המלחמה כשם שעשו במלחמת ששת הימים. לא נלקח בחשבון כי במלחמת כיפור, התחמשו צבאות ערב בטילים נגד מטוסים שהקשו את העבודה של חיל האוויר וגרמו לאבידות קשות. "קו בר-לב" שהיה פרוס על התעלה והיה אמור למנוע כל פלישה מצרית, נפל בימים הראשונים למלחמה (מלבד מעוז אחד). חייליו היו מעטים לעומת ההתקפה המצרית והם היו הראשונים שנפלו במלחמה זו. כמו-כן, ההצלחה המשכרת הותירה את צה"ל ללא תוכניות מגננה מפורטות ורלוונטיות, ובהיעדר מידע מודיעיני כנדרש.
  3. חג יום הכיפורים– כשנפתחה המלחמה היו רבים בבתיהם בחופשת חג, בבתי הכנסת ובמהלך צום. האזעקה הפתיעה את כולם גם לנוכח השקט ששרר ביום זה. כל המדינה תפקדה בחירום ועד לרגע המלחמה, הכבישים היו ריקים מכלי רכב. ההפתעה של צבאות ערב הייתה מכוונת בעיקר לחג זה כיון שקשה מאד לעבור משגרת חג הכיפורים למצב מלחמה.

התוצאות של מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון מפתיע של ישראל על מדינות ערב, אך מלחמה זו השפיעה מאד על החברה הישראלית שהאשימה את מנהיגי המדינה ב"מחדל". צה"ל כבר לא היה הצבא הבלתי מנוצח והשכול פגש כמעט בכל משפחה בישראל.

  1. ניצחון צבאי – על אף ההפתעה ותחילה כושלת של המלחמה לצד הישראלי, הצליח צה"ל להשיג הישגים מרשימים לא פחות ממלחמת ששת הימים. בגזרה הצפונית הצליח צה"ל להדוף את הסורים ולחדור לעומק סוריה עד כ – 40 ק"מ מדמשק שהייתה כעת מטווח תותחי צה"ל. בדרום הצליחו כוחות צה"ל להדוף את כוחות המצרים בקושי רב, חצו את התעלה לגדה המערבית (לשטח מצרים) והגיעו עד ל 101 ק"מ מקהיר. למרות שבמדינות ערב חגגו את "ניצחון" מלחמת יום כיפור, צה"ל הוכיח לעצמו ולעולם הערבי, שקשה מאד להביס אותו והבהיר למדינות ערב כי האופציה הצבאית נגד ישראל מוגבלת ולא כדאית. הציבור הישראלי שחווה את המלחמה, החל לפקפק גם בצה"ל, ובעיקר במודיעין ובמפקדי הצבא.
  2. מחיר כבד – לאחר המלחמה, החלה החברה הישראלית להתייחד עם השכול שפגש כמעט כל משפחה בישראל. בכל הארץ ניתן היה לחוש בשכול והעם ביקש מהמנהיגים הסברים. במלחמת יום כיפור נהרגו למעלה מ – 2,600 חיילים, נפצעו למעלה מ – 7,200, מעל ל – 300 שבויים ועשרות נעדרים. תקופה ארוכה היה הנושא העיקרי בישראל טיפול בפצועים, בחברים, ניסיונות לשקם את החברים הלומי הקרב ולתמוך במשפחות השכולות. המשק הישראלי גם שילם מחיר כלכלי כבד בהוצאות המלחמה (800 טנקים ו – 100 מטוסים הושמדו לישראל), והטיפול בנפגעים לאחר המלחמה יצר נטל נוסף על החברה, הן חברתי והן כלכלי.

השפעות של מלחמת יום הכיפורים

  1. חוסר אמון בשלטון ובמנהיגים המדיניים והצבאיים – בעקבות ה"מחדל" של יום כיפור, קמו תנועות מחאה שקראו להתפטרות ראש הממשלה ושר הביטחון. הייתה זו הפעם הראשונה שנוצר משבר אמון חמור בשלטון, ויציבות מפלגת ה"מערך" שהייתה בשלטון מאז קום המדינה החל להתערער. אמנם זכתה מפלגת ה"מערך" בבחירות אחרי המלחמה, אך המשבר שנוצר, הוביל את ההפיכה הפוליטית ב – 1977, כשהליכוד עלה בראשות מנחם בגין. בעקבות הלחץ הציבורי שנוצר, מונתה ועידת חקירה ("ועדת אגרנט") בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שחקרה את מודיעין צה"ל ואת היערכות צה"ל לפני המלחמה. הועדה הטילה את עיקר האשמה על הדרג הצבאי, והמליצה להפסיק את כהונת הרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו"). הועדה הטילה אחריות אישית על ראש אמ"ן אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גורדיש שנמצא אשם במחדל בגזרה הדרומית. הרמטכ"ל "דדו", התפטר מיד.
  2. תוצאות בתחום המדיני – המלחמה הובילה למשא ומתן בין ישראל למצרים, שהסתיים בחתימה על הסכם שלום. סאדאת הרגיש שהחזיר את הכבוד למצרים כשם שתכנן, והיה מוכן להליכים דיפלומטיים. לאחר הסכם הפרדת הכוחות ב – 1974 והסכם הביניים ב – 1975, הגיע סאדאת לירושלים ב – 1977 לביקור מרגש שאין כדוגמתו. הסכם השלום נחתם בקמפ-דיוויד ב – 1979 בתיווכה הצמוד של ארצות הברית. הסכם זה היה הראשון שנחתם בין ישראל למדינה ערבית, והוא סלל את הדרך להסכמים דומים מאוחר יותר.
  3. חרם הנפט ולחץ כלכלי על המערב – מדינות ערב המפיקות נפט, החליטו להפחית את ייצור הנפט ב – 5% עד שישראל תיסוג מהשטחים הכבושים. בשלב הבא, הופסקה מכירת הנפט לארצות הברית בשל תמיכתה בישראל. מדינות ערב הוכיחו את כוחן והשפיעו על היציבות הכלכלית בעולם באמצעות נשק הנפט.
  4. תלות כלכלית וצבאית בארצות הברית – מלחמת יום כיפור הינה "תקרית מקומית" ב"מלחמה הקרה". כאמור, במהלך המלחמה תמכה ארצות הברית בישראל והעבירה לה נשק רב. מדינת ישראל הוכיחה עצמה כחזקה במזרח התיכון, והראתה את נאמנותה לאינטרסים של ארצות הברית. אחרי מלחמה זו התהדקו הקשרים בין ישראל לארצות הברית בתחום הפוליטי כלכלי והצבאי, כולל הסכמי הגנה משותפים, שיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים, וארצות הברית הפכה לבעלת הברית החשובה ביותר של ישראל.

 

  1. עלייה, קליטה ועיצוב החברה והתרבות במדינת ישראל

א. העלייה בשנות החמישים והשישים: ארצות המוצא של העולים, הסיבות לעלייה, ממדי העלייה ומאפייניה – עליית הצלה, עלייה מבוקרת, עלייה חשאית. תהליך הקליטה – הקשיים, השיקולים המשפיעים על תהליך הקליטה. אירועי ואדי סאליב: משמעותם והשפעתם.

דפוסי עלייה וקליטה בשנות החמישים והשישים

בשנים מתום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים גדלה מאד האוכלוסייה בישראל, כתוצאה מגלי העלייה של שנות החמישים וראשית שנות השישים .ב- 1950, נחקק חוק השבות שעודד כל יהודי (למעט הגבלות מסוימות) לעלות לארץ .מדינת ישראל הייתה צריכה במקביל לדאוג הן לקליטתם ושילובם של העולים והן לבעיות הכלכלה והביטחון של ישראל.

היקף העלייה הגדולה ומאפיינה

בין השנים 1959-1948, עלו למעלה מ- 900.000 עולים, מהם כ- 680,000 בשנים 1951-1948.

המקורות העיקריים לעליה בשנים הראשונות היו עולים יוצאי אירופה ניצולי שואה ברובם,  שישבו במחנות הסגר בקפריסין, וכן יהודים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם.

ארצות המקור הבולטות בשנים אלה היו: רומניה, פולין, בולגריה עיראק ותימן.

בשנים 1955-1952, חלה התמעטות בעליה, בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ, ירידת ההתלהבות שלאחר הקמת המדינה ושיפור במצב הביטחון של יהודי התפוצות.

ב- 1955 חלה התאוששות בעליה, בעיקר מצפון אפריקה (מרוקו, טוניס), בגלל הרעת המצב הביטחוני של היהודים, כתוצאה של העצמאות שקבלו מדינות אלה. גל זה התגבר בראשית שנות השישים, אז בלטו מאד עולים ממרוקו.

גורמים לעליה

עולים מארצות אירופה

  • מרבית העולים שהגיעו מאירופה בשנים הראשונות, היו ניצולי שואה. מדובר באנשים שנותרו חסרי בית ולא רצו להישאר באירופה ובמקומות שהפכו להיות בתי קברות של משפחתם. הם גם חששו להישאר באירופה בגלל האנטישמית שהייתה לאחר המלחמה, ובאה לידי ביטוי בפוגרום קילצ'ה.
  • רבים מן העולים ניצולי השואה, פירשו את החיים במדינה יהודית כציווי האחרון של הקורבנות ממשפחתם. מדינת ישראל נתפסה כבית, כפיצוי ותחליף להרס ולאובדן.
  • בשנים 1960-1955 הושפעו גלי העלייה מן התסיסות והמרידות האנטי סובייטיות במדינותיהם.

עולים מארצות האסלאם

  • הקמת מדינת ישראל – הקמת מדינת ישראל גרמה לשמחה בקרב היהודים בארצות האסלאם. חלקם ראו בהקמת המדינה אות מבשר לפעמי משיח.
  • התעצמות הסכסוך הערבי-ישראל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ומאז מלחמת העצמאות, השפיעה על היחס ליהודים בארצות האסלאם. התרבו הפגיעות ביהודי אלו. הועלו שאלות לגבי המשך חייהם במדינות המוסלמיות. שליחים ציוניים שפעלו בארצות אלה, העבירו דיווחים על הסכנה הנשקפת ליהודים שם.
  • תהליך הדה-קולוניזציה – תהליך העצמאות של מדינות האסלאם והשחרור ממדינות המערב הביא לחיזוק המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות.

סוריה, לבנון ועיראק, זכו לעצמאות סמוך לסיומה של מלה"ע השניה. תוניסיה ומרוקו זכו בעצמאות ב- 1956, ואלג'יריה לאחר מאבק קשה ב- 1962. בכל הארצות זוהו היהודים עם הגורם הקולוניאלי.

התגייסות מדינות ערב למאבק נגד ישראל, סייעה לחיזוק המגמות הפאן אסלאמיות והפאן ערביות. היהודים נתפסו כמזוהים עם הישות הציונית השנואה.

  • היהודים שעבריו תהליך מודרניזציה והסתגלו לתרבות הצרפתית, נאלצו כעת להשתלב בתרבות הסביבה שנחשבה בעיניהם נחותה יותר.
  • שינויים בדפוסי הפעילות הציונית – בתקופה זו הציונות הפכה מציונות "תרבותית" לציונות "מגשימה". הדבר בא לידי ביטוי בהתגברות מספר השליחים הציוניים שהגיעו לארצות ערב כדי לעודד את הציונות בארצות אלה, התנועה הציונית שמה יותר דגש על שילוב יהודי ארצות האסלאם בהגשמה הציונית, מוסדות יהודיים וציוניים שפעלו בארצות אלה, סייעו בארגון העלייה למדינת ישראל.
  • לקראת השגת העצמאות במרוקו ובתוניס, עמדו בפני היהודים שתי אפשרויות עיקריות: האחת, להישאר בארצם ולהסתכן, והשנייה, להיעזר בשרותי הארגונים השונים או שליחים של מדינת ישראל ולעלות לארץ. היו יהודים שבחרו באפשרות נוספת: הגירה לארצות אחרות.

דפוסי ארגון העלייה למדינת ישראל

ניתן לדבר על שלושה דפוסי ארגון עליה למדינת ישראל מארצות האסלאם:

  1. חיסול גלויות – עלית הצלה (עיראק, לוב, תימן)

מדובר בתפוצות, שהייתה סכנה להמשך קיומן בגולה, והחליטו להעלותם באופן מיידי, למרות הקשיים מהם סבלה החברה בישראל באותה עת. העלייה ממקומות אלו בוצעה במהירות רבה יחסית, ותוך כשנתיים או שלוש חוסלו הגלויות בתימן (מבצע "על כנפי נשרים"), עיראק (מבצע "עזרא ונחמיה"). מבצע חיסול גלויות הקיף כשני שליש מכלל העלייה מארצות האסלאם בשנים 1952-1948.

בלוב, תימן ועיראק, מדובר על דפוס של עלייה גלויה, בתיאום עם השלטונות, כאשר כל הקהילה עלתה לארץ ישראל.

  1. העלייה המבוקרת

הדפוס השני של העלייה היה של עלייה מבוקרת. על פי דפוס זה, קבלה המדינה עולים שעמדו במספר תנאים כמו: גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות רפואית.

הסיבות לנקיטת דפוס זה היו, הקשיים בארץ לקלוט את העלייה הגדולה בבת אחת, גודלן של הקהילות, ומצב הבריאות של היהודים בארצות אלה. ברור ששאלת המיון לא עמדה כלל במקרה של תפוצות שנמצאו בסכנה מיידית, אבל במקומות בהם הסכנה הייתה פחותה או רחוקה יותר, נקטו במדיניות של מיון.

תהליך זה גרר אחריו ביקורת. המבקרים טענו שהסלקציה מנוגדת לחוק השבות, כי החלשים נשארו מאחור ללא מפרנס וכי התרחש עקב כך פיצול משפחות.

  1. העלייה החשאית

מדובר בעלייה שנעשתה בחשאיות תוך הברחת גבולות וסיכון הנוגעים בדבר. עלייה זו נוהלה על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות, ארגונים יהודיים עולמיים והמוסד. עלייה כזו התבצעה מסוריה, לבנון ומצרים, אך הברחת הגבולות מארצות אלה הייתה קשה ולכן אין מדובר ביהודים רבים. לעומת זאת במרוקו הייתה ההצלחה גדולה יותר. יהודים הוברחו בכל הדרכים האפשריות, בים באוויר וביבשה, ולעיתים תוך תשלום שוחד לשליטים מקומיים. סיפור טראגי הקשור בעניין, הוא סיפור טביעתה של הספינה "אגוז" ועליה 44 מעפילים. בעקבות הטביעה הועלתה לכותרות עלייתם החשאית של יהודי מרוקו. הדבר יצר לחץ בינלאומי וכתוצאה ממנו הותרה עלייתם של יהודי מרוקו, ובשנים 1964-1962, עלו כ- 120,000 מיהודי מרוקו במבצע יכין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קליטת העלייה – יעדים, קשיים ודרכי התמודדות

יעדי הקליטה

  • מדינת ישראל שאפה ליצור מן העולה אדם חדש, חלוץ המסייע לבניית המדינה החדשה. אין לשכוח, כי אחד מיעדיה של הציונות ובוודאי של תנועת העבודה שהיתה בשלטון היו ליצור חברה חדשה המבוססת על עבודת כפיים, כשגולת הכותרת היא החקלאות.
  • מדינת ישראל בקשה ליצור בישראל כור היתוך. על פי תפיסה זו, אמור היה העולה להתנתק משורשיו ומקורותיו שבגולה, ולאמץ את הערכים החדשים- המשותפים של החברה החדשה. ערכיה של החברה החדשה כוונו באופן טבעי על ידי הנורמות של המתיישבים האשכנזים שבנו את החברה היהודית טרם הקמת המדינה. מדיניות כור ההיתוך ומיזוג גלויות הסתייעה במערכת החינוך ובצבא כדי להשיג את יעדיה.
  • ביעור הבערות – מדינת ישראל בקשה לבער את הבערות בקרב העולים. להנחילם את השפה העברית ולסייע להם לאמץ סמלי זהות משותפים.

החינוך

חלק נכבד מהיעדים הנזכרים למעלה עמדו בפני מערכת החינוך.

מערכת החינוך היתה אמורה להגשים את תפיסת "כור ההיתוך", ולסייע בביעור הבערות.

בפני מערכת החינוך הועמדו מספר מטרות: הקניית העברית, הקניית מיומנויות למידה, ופיתוח סמלי הזדהות משותפים. כדי לעמוד במטרות אלה נקטה המדינה במספר פעולות:

  • חוק לימוד חובה (1949)- חוק לימוד חובה קבע חובת לימוד על כל הילדים בגיל 14-5 וזכאות לחינוך חינם.
  • חוק חינוך ממלכתי (1953)- חוק זה ביטל את הזרמים השונים במערכת החינוך (בין הזרמים היה מאבק על קליטת ילדים רבים ככל האפשר, ובעיקר על ילדי העולים), והותיר שני זרמים: מממלכתי וממלכתי-דתי. כן לחרדים הותר לקיים זרם עצמאי. שינוי זה ביטא את התפיסה הממלכתית שננקטה על ידי המדינה.
  • הנחלת הלשון העברית – במהלך פעילות זו שנעשתה במקרים רבים גם בהתנדבות, הונחלה העברית לעשרות אלפי עולים חדשים. הנחלת הלשון נעשתה בבתי הספר, במעברות, באולפנים שהוקמו לצורך כך. לא רק משרד החינוך והסוכנות היהודית עסקו בעניין, אלא גם לצבא היה חלק נכבד בהנחלת העברית, בשני אופנים עיקריים: הקניית עברית לחיילים עולים בשורותיו, ושליחת חיילים או מורות חיילות להקנות עברית במעברות או ביישובים החדשים.
  • האינטגרציה – בשלב מאוחר יותר, החליט משרד החינוך על רפורמה במהלכה יוכנסו חידושים שונים למערכת החינוך, וכן יופגשו תלמידים מרקעים שונים, כדי להצעיד קדימה אוכלוסיות חלשות. הרפורמה הוכנסה למערכת החינוך בשלהי שנות השישים.

תחום הדיור – קשיים והתמודדות

אחת הבעיות החמורות שעמדו בפני העולים הייתה בעיית הדיור. לעולים החדשים לא נמצאו מספיק מקומות דיור  בישובים הקיימים. קצב העלייה היה גדול, ולא יכלו לבנות מבני קבע בקצב כה מהיר.

המדינה שאפה לפתור את בעיית העולים ולענות במקביל על בעיה לאומית אחרת: הבטחת גבולות המדינה, פיזור אוכלוסין, והבטחת אופיים היהודי של אזורים מסוימים בארץ בהם הייתה התיישבות יהודית דלילה. בעוד בעליות הקודמות, טרם הקמת המדינה, ראו החלוצים לעצמם יעוד ללכת להתיישבות באזורים מרוחקים, הרי כעת, העולים יושבו על ידי הממשלה באזורים אלה, גם אם זה לא היה לרוחם. בעיית הדיור נפתרה בשלבים:

שלב  ראשון – דיור זמני – המעברות

בשנים הראשות לעלייה הגדולה, מצאה המדינה פתרונות זמניים לעולים שהגיעו. עולים הוכנסו לבתים נטושים של ערבים, למחנות צבא בריטיים ועוד. משמלאו אלה, הוקמו מעברות. המעברות נועדו להיות שיכון זמני לעולים עד למציאת פתרון דיור חליפי. התנאים במעברות היו בדר"כ קשים. תנאי ההיגיינה היו גרועים והשירותים נתנו לאחר המתנה ארוכה.

יש לציין, שלמרות שבמעברות שהו עולים מכל התפוצות, רוב העולים שנשארו בהם תקופה ארוכה היו מארצות האסלאם. חלק הפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים.

רוב המעברות חוסלו בין השנים 1956-1952.

כדי לחסל את המעברות, העולים הופנו על ידי הממשלה ליישובי ספר (לדוגמא בגליל ובאזור ירושלים) וחלקם הופנו לאזורים בהם סברה הממשלה כי יש לחזק את ההתיישבות כמו חבל לכיש וחבל התענכים.

שלב שני – הפניית העולים ליישובי קבע

עיירות פיתוח

הפניית העולים לקליטה בעיירות פיתוח, נבעה ממספר שיקולים:

  • רצון ליצור מרכזים עירוניים בינוניים המפוזרים ברחבי הארץ. הדבר ענה גם על מדיניות פיזור האוכלוסין של הממשלה.
  • למרות האידיאולוגיה החלוצית של השלטון, לא כל האוכלוסייה יכלה להיקלט בחקלאות (העדר קרקע ומים, חתך התעסוקה של העולים). לכן בניית עיירות פיתוח באזורים שונים ובלתי מפותחים של הארץ, ספקה תשובה לעניין זה.
  • בין השנים 1963-1948, הוקמו בארץ כשלושים עיירות פיתוח מן הדרום לצפון. האוכלוסייה בערים אלו הייתה ברובה מארצות האסלאם, והן הפכו להיות מוקד של תסכול וקיפוח.

התיישבות חקלאית

המדינה בקשה להשיג שתי מטרות חשובות בהתיישבות החקלאית:

  • פיתוח מקורות המזון לאוכלוסייה הגדלה בארץ.
  • בסוס גבולותיה החדשים של הארץ

כך, בשנותיה הראשונות של המדינה, הוקמו כ- 200 ישובים חקלאיים, רובם מושבים.

כן הועלה בשנות החמישים הרעיון של יצירת חבל התיישבות בו משולבת התיישבות כפרית ועירונית. הדבר יושם בחבל לכיש.

התחום הכלכלי- בעיות והתמודדות

המדינה החדשה שנוצרה הייתה צריכה להתמודד בבת אחת עם מספר בעיות: עם המלחמה נגד צבאות ערב, עם העדר משאבים כלכליים ועם עלייה המונית. לאחר סיום המלחמה, הפכה להיות הבעיה הכלכלית בעיה מרכזית: כיצד ניתן יהיה לספק מזון ציוד ושירותים ליישוב הגדל בקצב עצום. תוך מספר שנים הפך מספר הנקלטים לגדול מזה של הקולטים. כמו כן, היו עולים רבים שהיו זקוקים לשירותי רווחה של המדינה.

סוג אחר של בעיות היה תלוי בעולים עצמם. רבים מן העולים הגיעו חסרי כישורים להשתלב במשק המערבי: רמת השכלה נמוכה, חוסר בהשכלה מקצועית וכדומה. לכן, למרות שרבים מהם היו מובטלים, הם התקשו להשתלב בכלכלה הישראלית המתפתחת.

המדינה העסיקה עולים רבים בעבודות דחק – עבודות יזומות כגון: ייעור, סלילת כבישים וסיקול אבנים. היה ניסיון למצוא עבודה לכל עולה. מצב זה גרם לתסכול אצל העולים. בעוד שבעלייתם התכוונו לשפר את מצבם, קרה לעיתים ההפך.

כדי לרסן את האינפלציה ומצד שני לאפשר הספקת מצרכים חיוניים לכל אזרח, הנהיגה מדינת ישראל את מדיניות הצנע (1949). על פי שיטה זו חולקו תלושים לחלוקת מצרכים חיוניים באופן שווה לכל תושבי הארץ. המדינה הטילה פיקוח חמור על המחירים והשכר. מדיניות הצנע אומנם ביקשה ליצור שוויון ביו תושב וותיק לחדש, אך עד מהרה התפתח בעקבותיה שוק שחור בו יכלו עשירים ומקורבים להשיג מה שלא הותר לכל האחרים. בנוסף, האבטלה נותרה גבוהה, האינפלציה החלה שוב לנסוק והפריון נותר נמוך.

 

 

 

 

הגישות השונות בציבור הישראלי לשאלת קליטת העלייה

אחת השאלות שעלו בעקבות העלייה ההמונית, הייתה שאלת יחסה של החברה הישראלית לעלייה. אין לשכוח, שרובו של היישוב היהודי בארץ ישראל לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות היה אשכנזי. אצל ציבור זה נוצרו דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים לגבי העולים מארצות האסלאם. גם הנהגת הישוב נוגעה בדעות אלה.

אצל חלק מן הציבור הובע החשש, כי המשכה של העלייה מארצות האסלאם, יפגע באופייה ואיכותה של מדינת ישראל. מנגד, המשיכה להציג מדינת ישראל גישה ממלכתית הרואה בישראל ביתו של כל יהודי.

להלן שתי הגישות העיקריות שרווחו בציבור  כלפי העלייה ההמונית:

  • הגישה הממלכתית – הגישה הרשמית, הממלכתית, הדגישה את החשיבות שבאיחוד כל העם היהודי בארץ ישראל. עם זאת בשל הקשים הרבים בראשיתה של המדינה, נוצרה חרדה לגבי יכולתה של המדינה לקלוט את המוני העולים. לכן, בחלק מן התפוצות, בוצע מיון של העולים לפני בואם ארצה, בנימוק שהמדינה תוכל לקלוט רק עולים שיוכלו לפרנס את עצמם. מדיניות כזאת לא ננקטה במקרים של עליית הצלה.
  • הגישה המסתייגת – היה ציבור בארץ שחרד מפני עלייתה של אוכלוסייה מסורתית מארצות האסלאם, שתשנה את אופייה החילוני, הסוציאליסטי והמודרני של החברה הישראלית. מאמר ברוח זו התפרסם ב- 1949 ב"הארץ", על ידי אריה גלבלום, ועורר סערה רבה. אולם הסתייגות זו מעולם לא הפכה למדיניות רשמית.

הבעיה העדתית

בעיה זו הייתה לאחת הבעיות המרכזיות ואולי ארוכת הטווח ביותר, מבין הבעיות שנוצרו בעקבות העלייה ההמונית. תחושות של מתח ועוינות נוצרו בין מי שהשתייך ל"ישראל השנייה" לבין מי שהשתייך ל"ישראל הראשונה". כפי שכבר נאמר, הרוב האשכנזי, פיתח דעות קדומות לגבי עולי ארצות האסלאם. הוא ביקש ליצור כור היתוך חברתי ותרבותי, תוך הטמעת התרבות שהביאו עולי ארצות האסלאם בתרבות האירופית המובילה. קשייהם של עולים רבים מארצות האסלאם להשתלב במשק הישראלי המודרני, שיכונם בעיירות פיתוח, מושבים מרוחקים, ובשכונות מסוימות בערים, גרמו לתסכול רב ולתחושת קיפוח חריפה. זאת למרות שהממסד סבר שהוא עושה למען עולים אלה כמיטב יכולתו. תחושות אלה הביאו לפרוץ אירועי ואדי סאליב.

אירועי ואדי סאליב

מקור האירועים בואדי סאליב שבחיפה התחתית, שכונת עוני בה רוב הדיירים היו עולים מארצות המזרח. ראשית האירועים היא בפיזור תגרה על ידי המשטרה, במהלכה נפצע אחד המעורבים. בעקבות שמועת כזב שהאיש נפטר, יצאו התושבים להפגין נגד המשטרה. ההפגנה הפכה לאירוע אלים בו ניזוקו מכוניות וחנויות, ונפצעו שוטרים ומפגינים. השוטרים צרו על דירה שבה התבצרו מנהיגי המרד בוואדי, ומן הדירה נורתה ירידה על ידי ראש הקבוצה דוד בן-הרוש. מואדי סאליב התפשטו המהומות למקומות אחרים בארץ (באר-שבע, מגדל העמק). מנהיגי המרד נעצרו והועמדו למשפט.

בעקבות המהומות, הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט משה עציוני. הבולט מן המופיעים בפני הועדה, היה דוד בן הרוש שסיפר את סיפורו האישי בו באה לידי ביטוי תחושת קיפוח ואפליה.

על איזה רקע פרצו אירועי ואדי סאליב?

במאורעות ואדי סאליב באו לידי ביטוי רגשות התסכול והקיפוח של בני עדות המזרח, ובעיקר של עולי מרוקו, שרבים מהם סבלו ממצב קשה ביותר. רבים מהם התפרנסו מעבודות זמניות ובדוחק, גרו בשכונות עוני צפופות או בעיירות פיתוח מרוחקות. עולי מרוקו היו מרירים גם בגלל מדיניות הסלקציה (עלייה מבוקרת) שהונהגה כלפיהם במיוחד, והקרע שיצרה מדיניות זו ממשפחותיהם. היתה לעולים המזרחיים, ובעיקר ממרוקו, תחושה שהעולים האשכנזים מסתדרים טוב יותר ומהר יותר מהם. הרשויות טענו שזה בשל כישוריהם השונים של העולים, אך עולי ארצות האסלאם סרבו לקבל הסבר זה, וייחסו את ההתקדמות הבלתי שווה לקרבה העדתית של העולים האשכנזים לעילית השלטת, בעוד הם עצמם נדחקים לא רק לשוליים הגיאוגרפיים של המדינה אלא גם לדרגים הנמוכים ביותר. עולי ארצות האסלאם גיבשו תדמית סטריאוטיפית של האשכנזים הנמצאים מעליהם, מקפחים אותם, לוקים בגזענות ואשמים במידה רבה בעיותיהם הכלכליות והחברתיות.

השלכות אירועי ואדי סאליב על החברה הישראלית

מנהיגי המרד ניסו להקים רשימה עצמאית לכנסת אך ללא הצלחה. למרות זאת הממשלה, ומפא"י שהייתה בשלטון, החלה להרהר מחדש במדיניות החברתית של המדינה.

בעקבות המהומות, ומאחר ומדובר היה בתקופה ערב בחירות, הוגדל התקציב לשיכון מפוני המעברות, הוגשה הצעת חוק למענק למשפחות ברוכות ילדים, והחלו לתכנן קורסים מקצועיים שיסייעו לחיילים משוחררים לרכוש מקצוע. הדבר השפיע גם על המפה המפלגתית: המפלגות השונות הגדילו את מספר הנציגים בני עדות המזרח. יש ציין, שלמרות האירועים, מפא"י שהייתה בשלטון לא קטנה בבחירות הקרובות אלא גדלה.

מאורעות ואדי סאליב יצרו גם ויכוח בחברה הישראלית, שהיה לו ביטוי בעיתונות.  היו שטענו כי אכן הציבור המזרחי סובל מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי, ואילו האחרים טענו כי הסיבה למצב הירוד של העולים תלויה בכישוריהם, ועובדה היא, כי עולים חזקים יותר היגרו לצרפת וארצות אחרות. למרות שבטווח הקצר ירדה השאלה העדתית מסדר היום, ניתן לראות באירועים את ניצניה של תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה את שאלת הקיפוח העדתי לראש סדר היום בראשית שנות השבעים.

 

ב. המעבר מ'כור היתוך' לחברה רב תרבותית  במדינת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בתחומים שונים בחברה ובתרבות.

 

בשני העשורים הראשונים לקיומה, נקטה מדינת ישראל בגישה קולטת עלייה בסימן "כור ההיתוך". במרוצת העשורים האחרונים של המאה העשרים, ועד היום, התחלפה הגישה הקולטת לגישה המכונה "רב-תרבותית". מה פרוש המושגים הללו ואילו ביטויים מעשיים ניתן למצוא להם?

 

א. המושג "כור היתוך": שילוב העולים שהגיעו מארצות שונות ותרבויות שונות בתוך תרבות אחידה אחת כדי שתיווצר זהות ישראלית משותפת.    זוהי מדיניות הקליטה של ישראל בשנות החמישים והשישי. מדיניות זו התעלמה ממגוון התרבויות שהביאו איתם העולים מארצות שונות. התרבות שאותה רצו ליצור ממשלות ישראל היא תרבות שאופיינה בדפוסים התרבותיים של "הצבר". זוהי תרבותו של בן היישוב בארץ-ישראל שהתפתחה בארץ מאז ראשית ההתיישבות החדשה והיא אופיינה בסממנים חלוציים ואירופאים. "התכת העולים לתוך תבנית אחת חדשה" הייתה הכרחית לדברי בן-גוריון, בכדי שתיווצר אומה חדשה שאין בה מחציות תרבותיות. מערכת החינוך וצה"ל היו שני הגופים המרכזיים שסייעו ביצוע מדיניות כור ההיתוך ובפיתוח זהות ישראלית חדשה. מדיניות זו סייעה בחיזוק החוסן הלאומי של המדינה בתקופה שמאות אלפי עולים הגיעו לארץ בזמן כה קצר. מצד שני, היא התעלמה והתנכרה מהתרבותיות השונות של העולים ובייחוד מאלה של עולי ארצות האסלאם.

ב. "חברה רב-תרבותית": פלורליזם תרבותי, גישה הנותנת לגיטימציה לעולים לשמור ולבטא את צביונם התרבותי הייחודי ולא כופה עליהם את הערכים של החברה הקולטת.    זוהי מדיניות הקליטה שאליה עברה מדינת ישראל בשלושים השנה האחרונות של המאה העשרים. העולים לא נדרשו יותר להפוך ל'צברים', והממסד הקולט החל לעודד אותם להמשיך ולהחזיק במאפייני התרבות שעימה באו מארצות מוצאם.

הגורמים למעבר לגישה הרב-תרבותית:

  • אכזבה מתפיסת כור ההיתוך: מחאת העולים מארצות האסלאם שבאה לידי ביטוי במהומות 'ואדי סאליב' בסוף שנות החמישים ומחאת 'הפנתרים השחורים' בתחילת שנות השבעים, הבליטה את תחושות הקיפוח העדתי של יוצאי עדות המזרח. המודעות הציבורית למחיר ששילמו העולים בטשטוש הזהות התרבותית שלהם הביאה לידי שינוי בתפיסת הממסד.
  • השפעות מחוץ: לאחר מלחמת ששת הימים החלה התרבות הישראלית להיחשף ולהיפתח למגמות התרבותיות בתרבות המערבית. באירופה ובארצות הברית בפרט, נוצרו זרמי מחאה תרבותיים שהעמידו את הפרט במרכז ומחו כנגד ניסיונות הממסד לכפות עליו אחידות תרבותית. תנועת התיירות הגוברת, בואם של עולים רבים מארצות המערב, ערוצי התקשורת הפרטיים, כל אלו העמיקו את השפעת התרבות המערבית על החברה הישראלית והקטינו את כוחו של הממסד הממשלתי.
  • מלחמת ששת הימים: הישגי המלחמה מ-1967, הביאו להתגברות שתי מגמות הפוכות. מחד, התחזקה תחושת הביטחון הקיומי של האזרחים הישראלים, כך שנוצרו יותר אפשרויות לעיסוק בנושאים חברתיים ואישיים שאינם קשורים ישירות בביטחון המדינה. מאידך, התגברה המחאה האישית והחברתית כנגד השכול והתפיסה הביטחונית השלטת. מלחמת יום הכיפורים ב-1973, חיזקה את המסר האנטי- ממסדי וחלחלה גם לתפיסת הקליטה הישראלית.
  • גידול במגוון התרבותי: גלי העלייה הבלתי פוסקים, מברית המועצות, ארצות המערב ואתיופיה, הגדילו את המגוון האנושי הקיים בישראל ויצרו מציאות תרבותית מגוונת שלא ניתן לכפות עליה אחידות תרבותית. המציאות הכתיבה את מדיניות הקליטה. הגישה הרב-תרבותית נתפסה כגישה שמשקפת בצורה הולמת יותר את המגוון העצום שנוצר בישראל בעשורים האחרונים של המאה העשרים.

 

ביטויי הרב- תרבותיות בתחומים שונים:

  • בתחום החינוך: נוסדו בישראל עשרות מוסדות להשכלה גבוהה: שש אוניברסיטאות ציבוריות ועשרות מכללות פרטיות וציבוריות המאפשרות מתן מענה חינוכי לכל בוגרי החינוך התיכוני, לרבות תושבי הפריפריה ועיירות הפיתוח שבעבר התקשו מאוד לרכוש השכלה גבוהה. בתי ספר תיכוניים פרטיים הנתמכים על ידי המדינה ובמקביל למערכת התיכון הממלכתית, התרבו במהלך שנות התשעים ואחריהן. "בתי ספר דמוקרטיים", רשת אל המעיין החרדית של תנועת ש"ס, אלו ואחרים נתנו מענה מגוון לדרישות הציבור.
  • בתחום התרבות: העולים מחבר המדינות בשנות התשעים יצרו ערוצי תרבות נפרדים בשפה הרוסית הפונים ישירות אל העולים: עיתונים יומיים ברוסית, ערוץ כבלים ברוסית, תיאטרון "גשר" שהחל דרכו ברוסית והפך לתיאטרון דובר עברית שרוב שחקניו ממוצא רוסי. בתחום המוזיקה, נחלשה הדומיננטיות של השירה הישראלית השורשית והפטריוטית. קמו להקות רוק שהבליטו את עולמו של היחיד והחדירו לארץ סגנונות מוזיקליים בין-לאומים. המוזיקה המזרחית פרצה מן השוליים אל המרכז התרבותי ונתנה ביטוי לאזרחים רבים שמצאו בה מענה מתאים יותר לעולמם.
  • בתחום התקשורת: בשנות השמונים התפתחה תרבות המקומונים בעיתונות הכתובה. הדיווח על הנעשה במקום המגורים תפס נפח הולך וגדל לצד הדיווח על נושאים לאומיים. המונופול הממשלתי על כלי התקשורת האלקטרונית הופר כאשר קמו ערוצי רדיו פיראטיים כמו "קול השלום" של אייבי נתן, "ערוץ שבע" שייצג עמדות ימן מובהקות, ערוצי רדיו של המגזר החרדי ועוד. בטלוויזיה, עלייתו לשידור של ערוץ 2 המסחרי ב-1993, סימנה את השתלבותו הגוברת של האזרח הישראלי בכפר הגלובלי.
  • בתחום הפוליטי: בשנות השמונים קמו מפלגות נישה עדתיות שפנו לקהל מוגדר של עולים או עולים לשעבר וביקשו לייצג את האינטרסים הייחודים שלהם: מפלגת ש"ס שטוענת לייצוג האינטרסים של החרדים המזרחיים, מפלגת ישראל בעלייה שקמה לייצג את עולי חבר המדינות בשנות התשעים.

סיכונים בחברה הרב-תרבותית:

ריבוי הערוצים התרבותיים עלול ליצור פיצול תרבותי שיפריד את החברה הישראלית ל'שבטים' נפרדים שיש ביניהם מתח וניכור, או 'שסע תרבותי'. היעדר מכנה משותף בין הזרמים התרבותיים בחברה עשוי להבליט את השונה על פני הדומה ויצור עימות תרבותי בין המגזרים השונים.  שנית, העדרה של אחידות תרבותית עלול דווקא להעמיק את הפערים החברתיים בין המגזרים השונים. עולים ומיעוטים תרבותיים כמו החרדים או הערבים, יחסרו את הכלים המתאימים להשתלבות בעמדות המפתח של החברה הישראלית אם ידבקו בהסתגרות תרבותית.

 

 

סיכויים בחברה הרב-תרבותית:

ריבוי הערוצים התרבותיים מחזק את השפע התרבותי ויוצר חברה בעלת מקורות השפעה מרובים, וכן חברה סובלנית יותר לדעותיו וקיומו של 'האחר'. שנית, הרב-תרבותיות עשויה למחוק סטריאוטיפים ותחושות של עליונות ונחיתות תרבותית. היא מחזקת את תחושת הכבוד והשוויוניות של האזרחים הישראלים, שחלקם סבלו בעבר מתחושות נחיתות וקיפוח.

מדיניות קליטת העלייה לישראל עברה שינויים משמעותיים במהלך 6 העשורים לקיום המדינה – מתפיסת 'כור ההיתוך' לגישת הרב תרבותיות.

הביטוי 'כור היתוך' מתייחס למדיניות ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות, ולפיה העולים מתפוצות ישראל יתאימו עצמם לכלל האומה הישראלית המתחדשת שסימלה המייצג הוא דמות הצבר. למעשה הייתה תפיסה זו המשכיות של הגישה שרווחה בקרב מנהיגי הישוב עוד בתקופה שקדמה להקמת המדינה.

המטרה הייתה התאמת העולים החדשים, מכל הארצות, למודל היהודי החדש המבטא בתרבותו, בעיסוקיו ובהופעתו את המהפכה הציונית, שעמדה בניגוד לכל מה שהזכיר וסימל את היהודי בגולה. הכוונה הייתה לסלק את חוליי הגלות ולהניח יסודות לחברה יהודית חדשה ובריאה שתקום בארץ. נעשה רבות לטיפוח הזהות הלאומית. השיח בתרבות הישראלית הדגיש את מוטיב דמות הצבר, הודגשה גבורת הלוחמים והגשמת קיבוץ הגלויות במדינת ישראל.

המטרה של תפיסת "הרב תרבותיות" שונה בתכלית. יש כאן ויתור על חלום יצירת חברה חדשה ואחידה, תוך הכרה שחברת מהגרים בנויה מפסיפס תרבויות. בגישת הרב תרבותיות, הקבוצות השונות שומרות על זהותן, על האתניות, המנהגים, האמונות, והשפה שלהן אך יחד עם זאת מאוחדות בנאמנותן הלאומית. יש כאן ביטוי לתהליך מעבר מתרבות שמעמידה במרכז את האומה הנבנית ואת הערכים הלאומיים המשותפים, לתרבות שמעמידה במרכז את הפרט ומבטאת פלורליזם תרבותי.

 

הגורמים למעבר לחברה רב תרבותית:

  1. תהליכים כלליים שהתרחשו במדינת ישראל ובעולם המערבי – העמדת היחיד וצרכיו במרכז, החליפה את תחושת החברה המגויסת הנלחמת על עצם קיומה, והאינדיבידואליזם (היחיד) שהחליף את הקולקטיביזם.
  2. מגוון אמצעי התקשורת וזמינותם – תופעה המאפשרת לעולה לשמור על קשריו התרבותיים עם ארץ מוצאו.
  3. ההכרה שגם בלי הניסיון להאיץ את קליטת העולים, בתוך 3-2 דורות ממילא משתלבים הצעירים בחברה הכללית, מעשירים אותה בתרבותם ורואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה.

המעבר מתפיסת "כור ההיתוך" לגישת הרב תרבותיות מבטא סובלנות לקיומן של מספר תרבויות במדינת ישראל, תוך הכרה שהמאחד בין הקבוצות השונות – ההסכמה על קיומו של משטר דמוקרטי במדינה וההכרה במוסדות השלטון שלה הממשלה, צה"ל, הכנסת ומערכת בתי המשפט.

הביקורת כלפי הגישה הרב-תרבותית: יש הרואים בגישת הרב תרבותיות טעות הפוגעת במרקם החברתי ולאומי של המדינה. פוגעת בתחושת הסולידריות חברתית ומאריכה את משך ההשתלבות של העולים ואפילו תורמת ליצירת ניכור בין העולים לוותיקים.

ביטויי גישת הרב תרבותיות בתחומים שונים בחברה ובתרבות מחיי במדינת ישראל:

אופן הקליטה –  הכרה בשונותו של העולה ובמטען התרבותי שהוא מביא איתו: היעלמות הדרישה לשינוי שמות; עידוד נשים אתיופיות להתפרנס מיצירות אמנות פרי תרבותן.

בחינוך –  עבודות שורשים; ערבי קהילות; ציון מועדים ומנהגים של קהילות שונות; תכניות לימוד.

אמנות –  ייצוג התרבויות השונות: תיאטרון 'גשר', תערוכות אמנות אתיופיות; תיאטרון בשפה המרוקנית. בה בעת התרחש גם שינוי בתכנים האמנותיים – מהאדרת דמות הצבר והתמקדות בעצמאות היהודית המתחדשת אל עבר עיסוק בפרט ועולמו תוך ביקורת על מוסדות השלטון והחברה הישראלית.

תקשורת – מגוון רחב של אמצעי תקשורת בשפות שונות.

בודהה על כך ששום דבר אינו קבוע

בודהה על איך נוכל להשתחרר מהסבל של חיינו אם רק נצליח להבין ששום דבר הוא לא קבוע ושהכל משתנה ונגמר, כולל אנחנו

נח לא לבד: סיפור המבול בתרבויות שונות

מה אפשר ללמוד מקיומם של גרסאות שונות לסיפור המבול בתרבויות שונות? האם השכיחות של מיתוס המבול מלמדת על אירוע קדום או על משהו על התרבות שלנו?

פסיכולוגיה חיובית וקארמה טובה

מה הקשר בין הרעיון העתיק של קארמה לבין התורה המודרנית של פסיכולוגיה חיובית? ואיך לדאוג לעצמנו זה בעצם לדאוג לכל העולם

עוד דברים מעניינים: