לפני שאתם צוללים אל העולם המרתק של דמויות, עלילות וסגנונות יש דבר אחד שחשוב להבהיר בנוגע לתחום של כתיבה יוצרת ולזה של לימודי כתיבה: אין ולא יהיה תחליף לתשוקה הפנימית, הלהט ורצון לבטא את עצמכם כלפי העולם וליצור משהו שהוא בעל ערך אסתטי. ואחרי שהבהרנו את זה אנחנו יכולים להמשיך ולציין כי אמנם נכון שרצון ותשוקה הם תנאי הכרחי בכדי לכתוב טוב, אבל הם בהחלט לא תנאי מספיק. אנשים רבים שקראו הרבה בימיהם (וגם כאלו שלא) בטוחים כי די בכך בכדי שגם הם יוכלו להפוך לכותבים טובים. דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת. יש הבדל גדול בין הכרה הספרות ואפילו האהבה אליה לבין היכולת ליצור בכוחות עצמכם משהו איכותי. כותבים טובים הם אנשים שיודעים לקחת את הרגש וההשראה, וכן את הידע, הניסיון והתובנה שלהם על העולם, ולהביע אותם תוך שימוש בכלים וטכניקות שמאפשרים ליצור תוצרים מדויקים ולהשיג את האפקט על הקורא שאליו אתם מכוונים.
כצעד ראשון של כל מי שמתכוון להעביר את עצמו קורס כתיבה יוצרת כדי בעצם להבין מהי כתיבה יוצרת ומהי בעצם המטרה של לימודי כתיבה. זוהי שאלה פשוטה שהתשובות עליה הן מורכבות ומהוות נושא לויכוחים ערים מזה מאות ואלפי שנים. הפילוסוף היווני אריסטו הגדיר את הספרות כ"פעולה אחדותית" בעלת התחלה, אמצע וסוף. למה הוא התכוון? לכך שהספרות, בניגוד לחיים, היא משהו שיש לו גבולות ברורים שמאפשרים לנו להקנות לו משמעות. את החיים שלנו אנו אף פעם לא יכולים באמת להבין כי הם כל הזמן משתנים, כל הזמן נוספים פרטים וקורים דברים שגם משנים את הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו, את מה שקרה לנו בעבר ואת מה שאנחנו חושבים או מקווים שיקרה לנו בעתיד. אבל הספרות, והאמנות בכלל, מאפשרות לנו לקבע את המשמעות של אירועים ואנשים ולהציג אותה.
היבט נוסף של כתיבה יוצרת מתבטא יפה במה שאמר עמוס עוז על כך שבכדי לכתוב ספר של שמונים אלף מילים יש לקבל רבע מיליון החלטות. יצירה היא תהליך של ברירה, ברירה בין מה שחשוב ולא חשוב, בין מה שרלוונטי ולא רלוונטי. ההנחה של הקורא שקורא את מה שכתבתם היא שכל מה שמצאתם לנכון לציין בטקסט נמצא שם מסיבה מסוימת, יש לו משמעות ויש לו חשיבות. אם הכנסתם משהו "סתם" בכדי שהסיפור יהיה ארוך יותר והוא לא מתקשר למרכיבים אחרים בטקסט או משרת את המסר שאתם רוצים להעביר, אתם פוגעים ביצירה שלכם ובהנאה של הקורא.
תרגיל כתיבה לשיעור הראשון: מהי כתיבה יוצרת
—
חזרה לתוכן עניינים – לשיעור הבא
זה היה בוקר קייצי ומבטיח , בעיני רוחי כבר ראיתי עצמי מממשת את היום הזה באופן המיטיב ביותר
זוהרת ומלאה באנרגיה מעצימה ומרפאה עומדת בפני קהל אנשים סקרניים המבקשים לשמוע ולדעת על כל אפשרויות הגלומות בשיטה שארצה ללמד אותה פיתחתי על מנת להצעיד את מי שמעוניין קדימה בכל התחומים,
וככה בשמחה והתרגשות נכנסת לרכב ובנהיגה קצת חפוזה מגיעה למרכז הסדנאות הנעים
שתמיד אפוף בריחות נעימים של קטורות ושמנים ארומטיים וברקע מתנגנת לה מוזיקת טבע שמימית ,
עדיין לא הגיעו הגיעו כולם , זוג צעיר ואשה מבוגרת עמדו בפינת הקפה ולחששו שם בשקט, הם מיד משכו את תשומת ליבי
המשך בפרק הבא..
רבע לארבע אחר הצהריים. שוב נאבקת לא להתעורר. להישאר עוד כמה רגעים איפה שאין מציאות והכל לגמרי שונה. חם. אין לי סבלנות יותר לריב עם אמא ולטעון שוב ושוב שלהדליק מזגן באמצע חודש אוגוסט זה בסיסי גם לכאלה שלא עובדים בחברת החשמל. אז אני נכנעת למציאות ומעניקה נשיקת פרידה ארוכה לבחור החתיך שהיה לגמרי שלי הלילה. יום שישי הוא היום האהוב עלי בשבוע ואני חושבת שאולי היום לא יהיה סתם עוד יום. כבר הפסקתי להדליק נרות והכל, אבל אולי בכל זאת משהו יהיה שונה, משהו בהרגשה, או אולי לפחות יהיה לי משהו לעשן. בין הנס קפה השלישי לרביעי ועוד שידור חוזר של מאסטר שף, ההוא ששכבתי איתו אחרי שנפרדתי מגיא מתחיל לסמס הודעות סטייל ערה? בשילוב עוד מילים כמו "מאמי" ו"יפיופה". אני מנסה להבהיר לו שזה היה סתם ריבאוונד וזה לא יקרה שוב, אבל אני לא בטוחה שהוא תפס. אחרי כמה טלפונים לחברים ולגיסתי , אני כבר מתחילה להבין ששום דבר מעניין כבר לא יקרה היום אבל לא מצליחה להשלים עם זה. אחרי הכל, זה יום שישי לעזאזל! אני כבר חושבת להרים טלפון לגיא אבל מתאפסת על עצמי די מהר. עכשיו אני מול המחשב, שוקלת להדליק סיגריה ובנתיים עושה ספירת מלאי. אז מה היה לנו עד עכשיו: שעמום- וי, בדידות- וי, שאלות קיומיות- וי. אפשר בהחלט לסכם על סתם עוד יום. אני מדליקה את הסיגריה ותוהה… אולי לא כדאי לוותר עדיין…
הכתיבה שלך ממש תפסה לי את העין =)
אני לא בטוחה מה ניסת להעביר אבל אני הרגשתי מלא דברים שקורים הרבה אנרגיות. לא עיפות ושעמום אלא ניסיון לעטוף עצמך במה שיש מסביב ולהתעסק בו…
בס"ד
15/9/11
תרגיל מס' 1
היה זה עוד יום שגרתי למדי שהצטרף לו לימים שקדמו, ימים שבהם פקדתי את מיטתי בבקרים לאחר לילות שבהם עיניי וגופי לא ביקשו מנוחה ואף לא רמזו ולו במעט על סימני חולשה. קם ליום חדש בשעות הצהרים המוקדמות עם תחושות לא ברורות, חוסר חשק ורצון, רוצה הכול ולא רוצה כלום. המלחמה הכי קשה היא כשאתה לא מזהה את האויב, אי אפשר לתכנן אסטרטגיות תקיפה והגנה. נלחם בציפורניים על שמירת השגרה. סדר וניקיון בסיסי, מתאמץ להפנות אנרגיות לחשיבה ופיתרונות מעשיים ולא לטבוע בים המחשבות של הדאגות שתוצאתן הן רק ייאוש ואפאתיות. ולפתע תוך כדי שאני שקוע במטלות הקצובות שהקצתי לעצמי בהתאם ליכולותיי העכשוויות, תחושה של שמחה והקלה נוחתת עליי. אני מוצא את עצמי שמח ללא סיבה מוגדרת, זו תחושה זרה אך נעימה. הספקתי כבר לשכוח שסה"כ התעוררי רק לפני מס' שעות, ומסיים את היום עם תחושה של סיפוק ומילוי פנימי. וכך שוב בלילה מוצא את עצמי עם עודף אנרגיות, ומחפש גיוון כיצד לפרוק אותן.
6:00 בבוקר- לילה טוב נכנסתי לישון.
משימת כתיבה ראשונה
אין מה לעשות, ישנם צרכים שהטבע מסרב להשלים איתם, ואף פעולה שלנו לא תשנה את המצב.אז זה אנחנו הם אלה שצריכים להשלים עם הטבע, אולי אפילו לשנות אותו לטובתנו. "בוקר טוב, השעה 12:00 בצהריים", רמז לי שוקו בנביחות קצובות. "אוףףף", סיננתי, "עוד יום התחיל", לא מאמינה שהלכתי לישון רק לפני כמה שעות וכבר צריך לקום. כך התחיל הבוקר. קמתי בחוסר רצון והתחלתי להתארגן. עוד שעתיים אני צריכה ללכת לעבודה אז חשבתי לנצל את הזמן בסידור היומן. שעה וחצי עברו כמו יומיים, וכל תנועה שלי הפכה כבדה יותר מקודמתה. "מה קורה לי?" שאלתי את עצמי, "לא מתאים לי עכשיו להיות חולה". השענתי את גופי לאחור על הכיסא והנחתי למחשבות להתרוצץ במוחי. פתאום כל חיי עברו מול עיניי, ראיתי איך חלומותיי מתרסקים להם ואין לי יכולת שליטה בהם. התבאסתי מהעובדה שאוטוטו עלי להתארגן ליציאה מהבית, ובכוח החזרתי את עצמי לאט לאט אל המציאות. "עוד יום שעומד להתבזבז לו", חשבתי.
קצת אחרי אמצע היום הגעתי לעבודה. עוד יום שגרתי ללא תכלית או הנאה מיוחדת התחיל, ועלי לתכנן איך להעביר את שש שעות המשמרת. שוב אותן מחשבות התגנבו למוחי, מנסות להשתלט על כל תא פנוי ממידע. שוב אותן תחושות של בזבוז ותסכול אפפו את גופי, ורק הידיעה שאני יכולה לעשות הרבה יותר ממה שאני עושה כעת מבצבצת לה כטובע הנאחז באוויר שמעל פני המים כדי לשרוד. "אני חייבת להזיז את עצמי. כל יום שעובר לא חוזר. מה יהיה איתי? אני נושקת לארבעים ועוד לא עשיתי כלום בחיים. יאללה, תתעוררי". אז החלטתי לעשות את הצעד הראשון ולחפש ברשת קורס או חומר על כתיבה יוצרת. לא שאני חדשה בתחום, אבל תמיד טוב לשפר יכולות. זאת בדיוק הבעיה שלי, אני עסוקה בשיפור יכולות כל הזמן במקום לעסוק בשינוע היכולות. כמו סטודנט נצחי שלומד ולומד ובסוף מגלה כמה שהוא לא יודע. אז נכנסתי לאינטרנט והגעתי לטקסטולוגיה. "אחלה קורס" אמרתי לעצמי, "בואי נתחיל, אבל גם נסיים. בואי נראה מה את יכולה לעשות". סוג של הוכחה לעצמי שאני יכולה, יכולה להתחיל את החיים שאני כל כך רוצה, כמו שאני רוצה.
"לפני שאתם צוללים אל העולם המרתק של דמויות, עלילות וסגנונות" כך נכתב בתחילת השיעור הראשון, "יש דבר אחד שחשוב להבהיר בנוגע לתחום של כתיבה יוצרת…: אין ולא יהיה תחליף לתשוקה הפנימית, הלהט ורצון לבטא את עצמכם כלפי העולם וליצור משהו שהוא בעל ערך אסתטי". "נו באמת", חשבתי לעצמי, "מה כבר הם יכולים לחדש לי?, אבל בואי נשמור על ראש פתוח", אמרתי, "בואי ניתן הזדמנות". ואז הגעתי למשימה הראשונה. אכן משמעותית, חדשה, מרעננת, מעודדת ויותר מכל מסקרנת כי היא מאלצת אותי להתמודד עם המשמעויות בחיי. המשמעויות היום-יומיות שאני בדרך כלל בוחרת להדחיק. זאת הזדמנות מצוינת עבורי לראות מה ייצא, מה תלד לה המשמעות.
התעסקויות משרדיות הסיטו אותי מתשוקתי ולא היה לי הרבה זמן לעסוק בנושא, בכל זאת עבודה. גם הזמן והמקום של המטלה לא שיחקו לטובתי, שכן משימת הכתיבה הראשונה תוזמנה לשעות הלילה, בסוף היום. הרגשתי החמצה, חשבתי לעצמי: "עדיף היה להיכנס לאתר אתמול בערב ולא לחכות עד עכשיו". ההתלהבות שניצתה בי החלה להתפוגג ושוב מצאתי את עצמי חוזרת למעגל הייאוש. אך לא ויתרתי. החזקתי את עצמי בענייני הכתיבה עד סיום המשמרת ויצאתי לכיוון הבית בשמחה, מתכננת לשבת ולכתוב את אירועי היום המשמעותיים, לכאורה, שקרו לי. קיפלתי את עצמי בזריזות מהמשרד, הנחתי את הדוחות במקומם ויצאתי לדרך תוך כדי שיחת טלפון עם אבא שליוותה אותי. "עוד שיחה שגרתית, מעצבנת, חסרת תכלית, כמו מבזק אינטרנטי מיותר", חשבתי, "אבל אין מה לעשות, צריך להקשיב". ואז, בעודי עומדת ברמזור, משקיפה על הנוסעים והעוברים, כשאבא באוזניה, אני שומעת בווווםםםם …….. תופסת את ראשי כלא מאמינה למראה שאליו נקלעתי, וגופי רועד מהלם. שני אופנועים התנגשו זה בזה ורוכביהם הועפו מטרים אחדים. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא "אלוהים ישמור, איך החיים יכולים להיגמר בשנייה גם אם בכלל לא תכננת או התכוונת לזה. ואיך כל התוכניות שאנו מתכננים לעצמנו כל החיים נגוזות להן ברגע של חוסר תשומת לב או אחריות". ירדתי לעזור, לתת קצת מים לפצועים, אבל עד שהחנתי את הרכב בצד עוברי אורח הגישו עזרה. בינתיים הפצועים הספיקו לקום על הרגלים, וניידות של משטרה ומד"א הגיעו למקום. הרגשתי מיותרת. הייתי יכולה אולי לעשות יותר.
אם חיפשתי משמעות לחיי ביום הזה, אז הנה היא הופיעה – לחיות, וכמה שיותר. ליהנות מהחיים, לנסות מהכל, לטעום ולחוות. ואני מתכוונת לעשות זאת. אקח את עצמי בידיים ואנקוט בפעולה. זה חשוב – אם לא בשביל החוויה, אז לפחות בשביל שיהיה מה לספר לנכדים.
אשמח לשמוע את דעתכם.
נסעתי, נסעתי למסע. מסע שלי. אני יושבת לפני פרוס עולם, עולם שלם. מלא אורות מנצנצים, כמה אורות ככה בני אדם. כמה בני אדם יש בחתיכת העולם הזו שנפרסת מולי. מיליוני אורות. והים, הים הגדול, הסירות. העצים הירוקים והשמש שנעלמת לה מאחורי הכרמל. הכתום הזה שעדין נמצא בעננים. עוד רגע יגמר לו יום ויתחיל אחר. עוד כמה נשימות. קחי לך אוויר. צאי על האור. על העולם המואר הזה שנמנעת מלהתבונן ביופיו. צאי עליו תקריני לתוכו.
"כשהנשמה מעירה, כשהנשמה מעירה, גם שמים עוטי ערפל מאירים אור בהיר…"
נכנסת לה שבת. אני עם הקפה המעיר מדליקה לי סיגריה, יושבת ומתבוננת בנוף הקסום הזה שנפרס לפני. הוא כבר לא על ידי הוא ממש כאן ואני מתמזגת עם הכתום והעצים והים והירוק הזה. הוא חלק ממני. חיוך מתפרץ לפני, צבע שותף אותי.
"כשהנשמה מעירה, כשהנשמה מעירה, גם שמים עוטי ערפל מאירים אור בהיר…"
חושבת עליך והאור נשאר הוא לא הולך. תוהה אם אנחנו יכולות להיות כאן אתו. אני רוצה אותך כאן, כאן יחד איתי יחד עם הנוף שאט, אט מתמזג לו. אני, את ואור. אור חזק שיאיר אותנו ויבקע מתוכנו, שמחה שאין לה סוף.
"כשהנשמה מעירה, כשהנשמה מעירה, גם שמים עוטי ערפל מאירים אור בהיר…"
נכנסת לאוטו אוספת את עדי ונוסעים הביתה לארוחת ערב. אבא, אמא, אח קטן, עדי-אחות לא כול כך קטנה, אורחים, בית! כמה אהבה יש לי בתוך הבית הזה, איזה אנשים נפלאים עוטפים אותי.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.
וַיְכַל אֱלקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. סברי מרנן לחיים!
ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן. אמן!
ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, ורצה בנו,
ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו,
זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים,
ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו
ברוך אתה ה', מקדש השבת. אמן!
מזרונים וכריות, סיגריות מגולגלות. את לא כאן. את לא יוצאת לי מהראש. חושבת על אינטו דה ווילד והמשפט סיום.. "Happiness only real when shared" ושוב אני חושבת עליך.
איזה כיף זה להיות במסיבה שחריג להיות בה עם נעלים. להתחבר, להשתחרר. החלטתי שאני צריכה ללמוד לעשות את זה.
רוקדת לדרבוקות, לחצוצרה. קופצת נותנת למוזיקה לזרום בדמי. שוב החיוך חוזר, הוא יכול להופיע גם בלעדיך. לרגע חסרונך נשכח. ואני, אני כאן ממש כאן בקצב של המוזיקה.
הנשמה, אין לה סוף.
לפעמים נדמה לי שזה מיותר לכתוב כי כול שורה נכתבה כבר. יש קטע כזה במחזה משוגעת.. "תמציא לי מילה" היא אומרת לו והוא איננו מצליח. כי כול המילים כבר נמצאו כול הצירופים כבר חוברו. לא אני לא מסכימה עם זה יש מיליון צרופים. יש מליון דברים שעוד לא ניסנו.
עוד לא ניסנו, שוב אני חושבת עליך. ניסת, ניסיתי לא ניסנו.
אני כאן. אני כאן. אני כאן! אני צועקת מבפנים רוצה לחזור לאור לצבע שצורח שאני יודעת שיש בי. מנסה לשחרר אותך רק לקצת. תבואי לבקר לפעמים.
"שתבואי אלי לפעמים
ואני רוצה שאת תזכרי
האהבה שלנו היא נצחית ולא מלאכותית"
לא, אוף אההה!!!! אני רוצה אותך כאן איתי לא לפעמים, כאן עכשיו!
אני רוצה אותך לא ככתם שחור כאש בוערת, ולא האש הקרה הצורמת הזו שהפכת להיות בתוך מערבל הרגשות הפנימי שלי. אני רוצה אותך! את החיוך שלך! את הטוב שלך! את האור שקורן משתינו! מהביחד שלנו! אני רוצה שניהיה מאושרות יחד.
העצב מתגנב לי לגרון, מאושרות יחד?
אני חושבת שאפשר, בואי לפחות ננסה! אני חזרתי, אני כאן.
איפה? שוב מתגנב לו הדן פגיס הזה שלך עם האיפה הזה שלך. תמצאי. אמן, תמצאי ואז נמצא דרכנו חזרה.
אני מרגישה איך אני קופה את עצמי. סליחה. קחי לך זמן. תגלי את העולם. תגלי את עצמך. אם אני אהיה בדרך ( אמן, אמן, אמן, אמן, אמן, אמן! ) אמן שתמצאי שדרכך גם חוברת עלי.
אני, לחשוב עלי. טוב לי בעורי ובאור שלי, של העולם, באין סופיות הזו שאני חלק בלתי נפרד ממנה.
את חסרה לי, אני רוצה לחלוק את כול היופי הזה איתך. אני רוצה שתחלקי איתי את היופי שלך שאת חוסכת ממני. כמה אור יש בך, כמה יופי. אין לתאר.
"כשהנשמה מעירה, כשהנשמה מעירה, גם שמים עוטי ערפל מאירים אור בהיר…"
"אני רוצה שאת תהיי זאת ששומעים
יאללה בואי אני אקח אותך מעל האנשים
ואני רוצה שאת תזכרי
אהבה שלנו היא נצחית ולא מלאכותית"
את חושבת שאפשר להיות מאושרת יחד?
זה ממש חשוב לי שמוע מה יש לכם להגיד… אז לטוב ולרע
=)
תודה מראש!
סוף סוף הגיע בוקר,קול קריאת התרנגול הקיץ את מחשבותי שנדדו כל הלילה,כבר שנה שאני מחכה לו,שיעשני המאושרת בנשים.חושבת לעצמי שנה זה מספיק תעמדי על שלך,תציבי גבולות.אבל לא.לא יכולה אני אוהבת מידי,ואם הוא ילך.דמעות זולגות על לחיי,מביטה לצידי והנה הוא אהבת חיי,ישן עמוקות לא מודע כלל שבלילות הדמעות ממלאות לחיי.
עוד בוקר של תפילה, ואני כהרגלי מתייצב בזמן אבל עם עייפות איומה. מתי כבר ייגמר הסבל היומיומי הזה? מתי?
כזה גיחוך חשתי על עצמי, מין גועל מעורב בציניות, כל פעם מחדש כאשר המנהל היה מתבונן מהצד- ממרחק כדי שאיש לא יבחין בו- על התלמידים שהיו יישובים בשורות בבית המדרש. ידיו בכיסיו והוא מתנועע כמו לולב ברוח, אבל הוא אינו מתפלל, לא. הוא מישיר מבטו אלינו וסוקר אחד אחד, מי מהתלמידים עוסק במה. אפילו פיו אינו זע. בעוד חודשים אחדים עתיד אני גם לדעת אילו מחשבות היו בלבו באותם רגעים, על מה הרהר ואילו תכניות רקם. אבל עובדה אחת נורא הפליאה אותי והיא שמלבדי, כמדומני איש לא נתן את דעתו, לא אליו ולא למעשיו. כנראה היו עייפים מדי ושקועים בחלומותיהם כאשר ברקע קולו המונוטוני של החזן.
באותם רגעים, היה בא לי לצרוח בקולי קולות, חתיכת צבוע, תסתכלו עליו, איזו דוגמה אישית לתפארת, תפילה לשמה. כיצד אתה מעז להתבונן בנו במבטך המתנשא, תתפלל לאלוהים במקום לסקור אותנו ולהתערב ביחסנו עם האלוהים. תגיד תודה שהתייצבתי פה בכלל. לחייב אותי להתפלל אתה לא יכול, לא, את זה אתה לא יכול.
אבל שלטתי בעצמי. לא ספקתי לו את העונג להעניש אותי. אני אסיים את בית הספר בשלום, עם ציוני המגן להם אני ראוי, ואז שילך לו ל…
"עלינו לשבח" ואני כבר בחוץ, נושם לרווחה.
מיותר לציין כי אני גרה בפראג ובימים רגילים לעונה כמו היום, האפרוריות האירופאית עושה את שלה וגורמת לי לבחון את חיי מזווית עגמומית משהו, אבל מזג האוויר בחוץ אינו הגורם היחיד למצב הרוח הירוד, גם לעובדה שבחרתי בחיי אומן יש השפעה גדולה.
דפיקה בדלת. מעניין מי שם היא חשבה לעצמה. היא קמה במהירות לפתוח את הדלת. זו הייתה אישה- במבט מקרוב- השכנה ממול. היא לא הבינה מדוע צורחים עליה. היא התחילה לכעוס וענתה בקשיחות "אני לא מסכימה שתצעקי עלי!" , ובעוד שהאישה המשיכה בשלה היא טרקה את הדלת בפנים. בפנים היא הרגישה איך באות הדמעות הבוגדניות או, היא כל כך כעסה, פשוט רתחה מכעס.