לעיתים קרובות נהוג בעולם הסוציולוגיה והפילוסופיה להשוות בין קרל מרקס ומקס וובר כשני הוגים המציעים הסברים שונים, אפילו מנוגדים, לגבי ההתנהגות החברתית והכלכלית האנושית (הניגוד הזה מכונה בפילוסופיה הדיון בין אידיאליזם ומטריאליזם).
שאלת המיליון דולר היא מה קובע את מה: ההוויה את התודעה או שמא התודעה את ההוויה. באתנחתא קומית, הסופר הנפלא קורט וונגוט ניסח את הקונפליקט הזה בין מרקס ו-וובר כקונפליקט בין "to be is to do" לבין "to do is to be", קונפליקט שבסופו של דבר נפתר על ידי פרנק סינטרה שהציע את הטענה המשכנעת של "do be do be do" שלאחר מכן זכתה לטענות מתחרות כמו "Scooby-dooby do!" של סקובי-דו או "yaba-daba-doo" של הפלינסטונס.
הגישה של מרקס לשאלה גורסת כי "זו הכלכלה, טיפש!". זוהי הכלכלה והמבנים המעמדיים הלא-שוויוניים שלה שקובעים את ההתנהגות האנושית החברתית ותרבותית ואת צורות הקיום האנושיות, וזהו מעמד הפועלים שהוא הטיפש מכיוון שהוא משתף פעולה עם האינטרסים של המעמד השלט בהאמינו כי אלו הם למעשה האינטרסים שלו (מה שמרקס מכנה "תודעה כוזבת", השכנוע השגוי של המעמדות הנמוכים כי המצב שבו הם נמצאים הוא מוצדק או טבעי ולא, חס וחלילה, נובע מניצול שלהם על ידי המעמדות השולטים). מקס וובר הרגיש שכל זה טוב ויפה, אבל טיפשות לא נוצרת סתם כך אלא מוטבעת בנו על ידי התרבות שבה אנו חיים (מרקס עדיין לא יחלום לחלוק על וובר בנקודה הזו). בעבור וובר, טיפשות, כלומר הנכונות של בני אדם לציית לאידיאולוגיות, מוסכמות ונורמות שמנוגדות לאינטרסים שלהם היא לא סוג של הבנייה חברתית שמטמיעה באדם את צלמה של התרבות שבה הוא חי, היא גם יוצרת את המציאות הזו (כאן מרקס קצת מתרגז). לדוגמא, על פי וובר ב-"האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" היה זה זן קלוויניסטי וסגפני במיוחד של טיפשות שהביא לנו את הקפיטליזם (כאן מרקס ממש משתולל. הוא שונא דת, שונא קפיטליזם, והרעיון שהשניים קשורים איכשהו עושה לו אולקוס).
הבדל מעניין בהקשר זה בין מרקס ו-וובר הוא היחס שלהם לעבודה. בעוד שמרקס מדבר על הניכור של העובד מתוצרי העבודה שלו תחת שיטת הייצור הקפיטליסטית (לעובד אין נגיעה אמיתית למוצר שאותו הוא יוצר מכיוון שהוא מייצר רק חלק ממנו ובעבור מישהו אחר), וובר חושב שקפיטליזם, או לפחות המקורות התיאולוגיים שלו, מעודדים אותך להזדהות עם מה שאתה עושה כי מה שאתה עושה הוא המשמעות שלך בעולמו של אלוהים (לעומת הקתוליות שקצת יותר מתעניינת במה אתה לא עושה).
אז מי צודק? מרקס או וובר?
שניהם. ראשית ניתן לטעון שבעוד שהגישה של וובר על העניינים הולמת את תפיסת העולם הבורגנית, הגישה של מרקס מטבע הדברים נוגעת יותר לפרולטריון. שנית, התיאוריה של וובר יכולה למקם את מרקס בהקשר תרבותי-היסטורי ולהציע את המחשבה לפיה מרקס היה כל כך מכוון לנושאים כמו עבודה וחלוקת עבודה מחמת האתיקה הפרוטסטנטית, הגישה השלטת של זמנו, שהייתה מוכוונת לנושאים האלו.
אבל הכי חשוב, הפער בין מרקס ו-וובר בשאלת ההוויה והתודעה, כמו שמנסח זאת טוראי ג'וקר, "מרמז משהו לגבי הדואליות שבאדם". התיאור הבא צריך להשמע מוכר למרבית בני האדם שחיו בחברה המערבית ב-200 השנים האחרונות פחות או יותר: אתה מרגיש שהחברה מזכירה לך בכל עת שאתה זה העבודה שלך (כשמבקשים מאיתנו להציג את עצמנו הדבר הראשון מיד אחרי השם הוא המקצוע שלנו). אך מצד שני, העבודה שלנו היא לא אנחנו (אני לא האוטו שאני מייצר, הנעליים שאני מוכר וכו'). אז איפה זה משאיר אותנו? עם סתירה פנימית? משבר זהות? משבר קיומי? צורך בוער להגדיר את עצמנו מחדש כל הזמן? המגמות החברתיות, תרבותיות והאינטלקטואליות של המאה ה-20 מאפשרות לנו לסמן "וי" על כל אלו ועוד.
מה שמחזיר אותנו בחזרה לשאלת ההוויה, תודעה וכמובן שבל נשכח את סינטרה, שאלה הטיפשות. פורסט גאמפ אמר לנו ש"טיפש הוא מה שטיפש עושה" והשאלה היא כעת מדוע אנחנו עושים דברים טיפשיים (למשל: "לעבוד בעבודות שאנחנו לא אוהבים בכדי לקנות דברים שאנחנו לא צריכים"). לדעתו של מרקס אנחנו טיפשים בגלל מה שאנחנו עושים (כלומר, יחסי המעמדות בחברה יצרו אידיאולוגיה שמצדיקה אותם וגורמת לנו לעשות דברים שמנוגדים לאינטרס שלנו). בעבור וובר, אנחנו עושים דברים בגלל שאנחנו טיפשים (כלומר, הדת עיצבה את התודעה שלנו כך שנחשוב שדבר מסוים הוא מה שעלינו לעשות). אך השניים לא בהכרח שוללים זה את זה, ויש אולי מקום לדבר על יחסי ביצה ותרנגולת.
הטענה של מרקס תהיה כי במאות השנים האחרונות השתנו אמצעי הייצור העומדים לרשות האדם בצורה דרמטית (המצאת הדפוס, הקיטור וכו'), השינויים באמצעי הייצור יצרו יחסי ייצור חדשים (במקום פיאודליזם, עבודה שכירה) שבתורם יצרו אידיאולוגיות חדשות (ליברליזם וקפיטליזם). אם נביט בדוגמא של המצאת הדפוס (בתור אמצעי ייצור) שבלעדיו הרפורמציה הפרוטסטנטית, שלה מייחס וובר את עליית הקפיטליזם, לא הייתה יכולה להתרחש על ידי הפצת תכנים חדשים ותרגומים של כתבי הקודש. אך מצד שני, וובר אף הוא משכנע למדי כאשר הוא מראה כיצד האתיקה הפרוטסטנטית השפיעה על התקדמות והתבססות הקפיטליזם באירופה.
הנקודה המעניינת היא שבעוד שהפרוטסטנטיות איבדה את משקלה התרבותי המכריע, הקפיטליזם רק הולך וצובר כוח במהלך המאות האחרונות. האתיקה הפרוטסטנטית עדיין משפיעה עלינו בכך שאנחנו מאמינים כי עבודה קשה היא הדבר החשוב ביותר, שהצלחה כלכלית היא עדות על איכותו של האדם ושאם הצלחנו בחיים אזי המשמעות היא שאלוהים (או כל סוג אחר של "יד בלתי נראית") נמצא לצידנו. במילים אחרות, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם עברו מוטציה (כמו למשל כניסתה של תרבות הצריכה לתמונה) אך עדיין נשארו איתנו למרות שהנסיבות שיצרו אותן כבר דעכו. מכאן אפשר ללמוד כיצד התרבות משמרת בקרבה מבנים ואידיאולוגיות קודמות שמשפיעות על מהלכה של הכלכלה ההיסטורית וגורלם של מיליארדי טיפשים.
