ביצוע המדיניות כלפי היהודים עד לכליאתם בגטאות (הגדרה, ניתוק, בידוד, השפלה, ניצול)
הגדרה – צווים נגד היהודים
- חיוב סימון עסקים יהודיים ושרוולי החולצה במגן דוד (1939).
- חובת העברת חשבונות לבנק המרכזי: הגבלת סכום הכסף שניתן ליהודים להוציא ל-250 זלוטי בחודש וחובת הפקדה בבנק כל סכום העולה על 200 זלוטי במזומן.
ניתוק ובידוד
- עקירה מהבתים ונדידה המונית:
גירושים המוניים של היהודים לאזור הגנרל גוברנמן, לאזורי הגבול של רוסיה ולבריה"מ עצמה, היהודים נדחפו לתנועה מתמדת בכבישים ובדרכים, נעו ממקום למקום ללא מטרה ברורה, אלפים רבים נדחקו לורשה והתווספו ל-400 אלף היהודים שיושבים בה. - נישול כלכלי :
- הוראה לרישום (1940) כל רכוש היהודים (רישומים אלו סייעו בהמשך לאתר את בעלי הרכוש לצורך החרמה).
- החרמת עסקים ומפעלים יהודים.
- בידוד חברתי:
- איסור על הופעה במקומות ציבוריים ובמופעי תרבות.
- גירוש מבתי ספר ואוניברסיטאות.
- ביטול זכויות סוציאליות של עובדים יהודים.
- מעבר לגטאות (1939).
- עונש מוות על כל יהודי שימצא מחוץ לחומות הגטו (1941).
- הוצאת היהודים מחוץ לחוק (1941).
השפלה וניצול – חטיפות למטרת עבודת כפייה
מטרות: השפלת היהודים וניצול כוח עבודה זול למען כלכלת הרייך השלישי, ויצירת תנאי מחייה בלתי נסבלים למען פתרון הבעיה היהודית בשיטת המוות הטבעי.
רקע: כחודש לאחר כיבוש פולין, גנרל גוברנמן, הנס פראנק, מוציא צו בדבר חובת עבודת כפייה על כל יהודי מגיל 14 ועד גיל 60.
ב- 1940 כבר הועבדו בעבודת כפייה כ- 30,000 יהודים במסגרת של יותר מ- 50 מחנות כפייה.
עשרות רבות של מחנות עבודת הכפייה התפתחו בזרוע של מחנות הריכוז, בימי המלחמה נעשה שימוש שיטתי בתושבי המחנות כבעבדים.
ביצוע: הנאצים חטפו יהודים ברחובות, במקומות עבודה, ובלילה ממיטתם, והביאו אותם מיידית (ללא שהות להתארגן או לארוז) למרכזים לעבודות כפייה שהוקמו ליד הערים הגדולות (ביניהן: לודז', ורשה ולובלין), שם הועבדו היהודים בפירוק מחסומים, ריצוף כבישים, סלילת כבישים, מחצבות ובתי חרושת, תחת יחס אכזרי ביותר של הנאצים, שנהגו להתעלל בהם בדרך אל העבודה וממנה. עבודות הכפייה הוצגו על ידי הנאצים כתהליך חינוכי של תת האדם היהודי.
