סיכום: אמיל דורקהיים/ חלוקת העבודה וסולידריות חברתית

סיכום: אמיל דורקהיים/ חלוקת העבודה וסולידריות חברתית

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים, סיכומי מאמרים באנתרופולוגיה

אמיל דורקהיים/ חלוקת העבודה וסולידריות חברתית, מתוך המשנות המדיניות בעת החדשה

 

לדברי דורקהיים השימוש במילה "פשע" הוא כדי לתאר כל אקט, שלא משנה מה חומרתו, מעורר נגד התוקף תגובה הידועה כענישה. כדי לחקור את הקשר ביניהם יש לחקור מהי הסיבה לעונש, או ליתר דיוק ממה מורכב הפשע. את המשותף לפשעים מסוגים שונים ניתן להוכיח ע"י התגובה שהם מעוררים בחברה. ישנם פשעים מסוגים שונים. עונש, למעט ההבדלים בחומרה, קיים תמיד ובכל מקום. האחידות של התוצאה מעידה על סיבה אחת אוניברסאלית – הפגיעה בתודעה המוסרית של אומות באותו אופן. הפשעים באופן אוניברסאלי יוצרים את אותה התוצאה. פשעים הם מעשים המדוכאים באמצעות ענישה מוכתבת – אם רוצים לחקור ממה מורכב הפשע, יש להבחין בתגובות זהות בכל מגוון הפשעים בסוגים שונים של חברות.

דורקהיים מציע לבחון את התוצאה בעזרת גורמים חיצוניים לה ולא למשל ע"י בדיקת המאפיינים של תופעת הפשע בכל הזמנים והמקומות. אחד הגורמים הוא האנטגוניזם בין האקט של הפשיעה לבין האינטרסים הגדולים יותר של החברה. מקובל לטעון כי חוקי העונשין מבטאים בכל החברות את התנאים הבסיסיים לחיים קולקטיביים. לכן, סמכותם נובעת מהצורך. ישנם פשעים שכשלעצמם אינם פוגעים בחברה – למשל, עבירות ע"פ הדת.

גם כשהפשע מזיק לחברה, מידת הנזק לא בהכרח עומדת ביחס ישיר לחומרת הענישה. בחוקי העונשין של רוב העמים רצח נחשב לפשע החמור ביותר – אך יש דברים שגורמים לנזק רב יותר ממנו, למשל משבר כלכלי או קריסת האומה. רצח תמיד נחשב לרוע הגדול אך אין מה שמוכיח כי הוא אכן הרוע הגדול. אומרים שיש להעניש כדי לשמור על הביטחון הציבורי העתידי, אך מהשוואת מידת הסכנה לעונש יש דיספרופורציה. כאמור, ישנם אקטים מסוכנים ביותר לחברה שלא נושאים עונש – לכן ההגדרה של פשע (מעמ' 31) אינה טובה.

התכונה היחידה המשותפת לכל הפשעים היא שהם מגונים ע"י בני החברה באופן אוניברסאלי. השאלה כיום היא האם הגינוי או רציונאלי או שחכם יותר להסתכל על פשע כמחלה או טעות, אך אין צורך לדון בכך כאן. הצלחנו לבסס כי הפשע מפריע לאותם רגשות שנמצאים בכל תודעה בריאה בכל סוג נתון של חברה. כיום, הרגשות הללו הם רגשות אלטרואיסטים, בזמנים אחרים הם היו רגשות דתיים או מקומיים. אין אפשרות לקטלג את הרגשות שהפרתם מהווה עבירה, מלבד העבודה שכל האנשים בחברה חולקים אותם. לכן, זה המקרה היחיד שתופשת האקסיומה שאין אדם שלא מכיר את החוק, שכן החוקים כתובים בתודעה של כולם, כולם מודעים להם ומרגישים כי הם מבוססים בזכות (הדבר נכון לפחות במצב נורמאלי).

הדבר מסביר גם את אופן הקודיפיקציה של חוקי העונשין, שכל אחד מהם משמש למטרה כפולה: להגדיר התחייבויות ולקבוע את הסנקציות שלצידן. בחוק העונשין המחוקק קובע את הסנקציה אך אינו מתייחס לטבע המחויבות אליה היא מתייחסת. למשל, אמירה כי יש לכבד את חייו של אחר, אך הטלת עונש מוות על רצח. שלא כמו חוק אזרחי, הוא אינו מצהיר מהי החובה אלא הולך ישר לעונש (כלומר, החוק האזרחי קודם מגדיר את טבע העבירה, ורק אח"כ עובד לקביעת הסנקציה).

אם מענישים בגין מעשה, זה משום שהוא מנוגד לחובה שלא מפרטים אותה. יש לכך סיבה אחת – הכלל ידוע לכולם והם מקבלים אותו. חוק נוהג מקבל מעמד של חוק כתוב ועובר קודיפיקציה משום שהוא מעורר שאלות שדורשות פתרון מפורט יותר. חוק העונשין עובר קודיפיקציה רק כדי לקבוע עונשים, שכן הנוהג עצמו עלול להביא לספק. ההיפך גם נכון, כללים שהפרתם כרוכה בעונש לא זקוקים לביטוי שיפוטי שכן הם אינם שנויים במחלוקת ומשום שהכול חשים בסמכותם.

בתורה אין תמיד סנקציות למרות שהיא מכילה בעיקר כללים לענישה (במקרה של עשרת הדיברות). זה משום שהיא לא נועדה להיות ספר חוקים אלא סיכום כל המסורות מכל הסוגים – שהיהודים הסבירו לעצמם אודות מקור העולם, ואת החברה והנוהגים החברתיים שלהם. הספר הוא אוסף אגדות לאומיות, לכן כל הכתוב חרות בתודעה של כולם, מנקודת מבט זו, קביעת עונשים היא פעולה צדדית. מאותה סיבה, התפעול של צדק מדכא נוטה להיות מבוזר. בחברות שונות הוא לא נעשה באמצעות שופט מיוחד, אלא החברה עצמה כשלם משתתפת במשימה ברמות שונות.  בחברות פרימיטיביות החוק נוטה בעיקר להיות חוק עונשין והחברה כולה עושה את המשפט. גם ברומי משפט פלילי היה נדון ע"י העם באמצעות גופים שונים, למרות שהסמכות הואצלה לידי מועצות קבועות, העם נשאר השופט העליון במקרים כאלה. באתונה משפט פלילי היה מתנהל  בגוף קולגיאלי ענק שכלל את כל האזרחים מעל לגיל 30. באומות הרומנו-גרמניות החברה התערבה בתהליך באמצעות מושבעים, לכן ההסבר לתפעול המבוזר הוא בכך שהחוקים, שאת שמירתם מבטיח ההליך השיפוטי, נוכחים בתודעה של כולם למרות שרגשות הקולקטיב לא באים יותר לידי ביטוי, אלא באמצעות גופי ביניים, אין זה אומר שרגשות אלו אינם בעלי אופי קולקטיבי משום היותם מוגבלים לתודעתם של מספר מועט של אנשים.

האצלת רגשות אלו יכולה לנבוע מריבוי המקרים המחייב מינוי אנשים שיעסקו בכך, או בשל החשיבות העליונה המיוחסת לאנשים שונים או מעמדות בחברה, המסמיכה אותם להיות מפרשי הרגשות הקולקטיביים.

כאשר מגדירים פשע כפגיעה ברגשות הקולקטיביים, יש לקחת בחשבון כי חלק מרגשות אלה יכולים להיות פגועים מבלי שהתבצע פשע. לכן יש להבחין בין רגשות קולקטיביים הקשורים לפשע לבין כאלה שאינם קשורים לפשע.  המאפיין המבחין ביניהם הוא שיש להם עוצמה ממוצעת מסוימת, הם חרוטים עמוק בתודעה של כולם – רגשות עמוקים ביותר המושרשים בנו. האיטיות הקיצונית שבה מתפתחים חוקי עונשין מוכיחה גם היא מוכיחה זאת. זהו המגזר היחיד בחוק הפוזיטיבי שהכי פחות נתון לשינוי. חידושים בחוקי עונשין הם נדירים, בעוד שבתחום האזרחי והמסחרי יש חידושים רבים.

תוספת אחרונה להגדרה של פשע היא שהרגשות הם מדויקים. אין ספקות. או מותר או אסור.  לכן בחוקי עונשין יש אחידות. לא ניתן לפרשם בצורות שונות, הם זהים בכל מקום.

סך כל הרגשות והאמונות המשותפים לבני חברה יוצר מערכת מוגדרת והחלטית בעלת חיים משלה. ניתן לכנותה התודעה המשותפת או הקולקטיבית. תודעה זו אינה תלויה במצב בו נמצאים אנשים, היא נשארת אחרי האנשים, לא מתחלפת אלא קושרת בין הדורות. זו אינה כל התודעה הקולקטיבית, אלא רק חלק ממנה, במיוחד בחברות גבוהות.

ניתן לסכם ולומר כי אקט הוא פשע כאשר הוא פוגע במצבים חזקים מוגדרים היטב של התודעה המשותפת. הגדרה זו אינה שנויה במחלוקת.  אקט פוגע בתודעה המשותפת משום שהוא מהווה פשע.  רגש, ואין זה משנה מהו מקורו או מהי מטרתו, קיים בכל תודעה ויש לו רמת דיוק ועוצמה מסוימת. כל אקט שמפריע לרגש זה, הוא פשע. אבל, קיימים אקטים המכוונים נגד גופים כאלה או אחרים שמפקחים על החברה (למשל: גופים ממשלתיים, במקרה של עומס יתר של משאיות או דייג בעונה אסורה. כלומר דברים מסוג שלא מעורר את הרגש).  האם יש צורך לכן לעשות הבחנה בין סוגים שונים של פשע? דורקהיים טוען שלא. למרות השוני, פשע הוא אותו הדבר בכל מקום, שכן בכל מקום יש לו אותה תוצאה, עונש. למרות שהעונש שונה בחומרתו, הוא בלתי משתנה בטבעו. לעובדה אחת לא יכולות להיות שתי סיבות אלא אם הדואליות היא רק לכאורה ובעצם זו סיבה אחת.

מדוע פגיעה ולו הקטנה ביותר במדינה או באחד מהגופים שלה מביאה לעונש בעוד שפגיעה בגופים אחרים של החברה היא נושא לחוק האזרחי?  הסיבה לכך היא שכאשר אנו תופסים סמכות מסוימת כבעלת עוצמה למשול, הרי סמכות זו תבסס, כפונקציה החשובה ביותר שלה,  את הכבוד למסורות, לאמונות ולפרקטיקות הקולקטיביות – כלומר, תגן על התודעה המשותפת מפני כל אויביה מבפנים או מבחוץ.  לכן המדינה וגופיה הופכים בעיני כולם סמל לתודעה המשותפת. המדינה היא התגלמות הקולקטיב. מקור כוחה הוא מכך שהיא נוטלת את הסמכות של הקולקטיב על תודעת הפרטים.  רשות שלטונית מסווגת כפשע פעולות המזיקות לה, גם כאשר רגשות הקולקטיב אינם מושפעים באותו אופן.

ניתן לסווג חברות לפי רמת הסמכות שיש למדינה על אזרחיה או לפי מידת החומרה שהיא מייחסת לפשעים המכוונים נגדה.  בחברות נמוכות סמכות זו היא הרבה ביותר והחומרה היא הגבוהה ביותר.  בחברות כאלה התודעה הקולקטיבית היא בעלת העוצמה הרבה ביותר.

לכן, יש לחזור תמיד לתודעה הקולקטיבית.  ממנה ישירות או בעקיפין זורמת כל הפשיעתיות (criminality).  היא מקור כל מה שמוגדר כפשיעה.  פשע אינו רק פגיעה רצינית באינטרסים, אלא גם תקיפת הסמכות שהיא במידה מסוימת טרנסנדנטלית. אין כוח מוסרי עליון על זה של היחיד מלבד זה של הקולקטיב.

מה שמאפיין את הפשע הוא העובדה שהפשע קובע את העונש. לכן, אם ההגדרה שלנו של פשע היא מדויקת, עליה להסביר את כל המאפיינים של העונש.

בראש ובראשונה, עונש הוא תגובה רגשית. עמים פרימיטיביים מענישים לשם ההענשה.  גורמים לאשם לסבול רק למען הסבל ומבלי לצפות ליתרון עבור עצמם מהסבל שהם גורמים לו.  ההוכחה לכך היא העובדה שהם אינם מכוונים להענשה הוגנת או מועילה, אלא רק לצורך ההענשה.  הם מענישים גם חיות וגם בני אדם חפים מפשע, קרובים לפושע.  זה משום רגש התשוקה שבלב העונש גווע רק לאחר שנעשה בו שימוש.

בימינו, נאמר כי העונש השתנה בטבעו. החברה איננה מענישה עוד כדי לנקום.  אלא כדי להגן על עצמה. הכאב שהיא גורמת הוא רק כלי שיטתי להגנתה.  החברה אינה מענישה להנאתה אלא כדי להרתיע. זעם אינו שולט עוד בענישה, אלא מחשבה תחילה.

כדי להצדיק את הלגיטימיות של ההבחנה הרדיקלית בין שני סוגי עונשים, אין זה מספיק להראות כי נעשה בהם שימוש למטרות שונות.  אופי הפרקטיקה אינו משתנה בהכרח מאחר ומשתנות הכוונות המודעות של אלה המיישמים אותה.

תהיה זו טעות להאמין כי נקמה היא רק אכזריות מיותרת, דחף אוטומטי וחסר מטרה, דחף רגשי וחסר הגיון, דחף בלתי הגיוני להרוס.  בעצם, מה שהוא התכוון להרוס פגע בנו.  לכן, במציאות היא מהווה אקט אמיתי של התגוננות.  האינסטינקט לנקמה הוא אחרי הכול רק אינסטינקט גבוה יותר של שימור עצמי אל מול הסכנה. זהו נשק של הגנה שערכו הוא רק בכך שהוא נשק מחוספס ומוכן. מאחר ואין לו תפיסה של השירותים שהוא מעניק באופן אוטומטי לא ניתן להסדיר ולווסת אותו.  כיום, מאחר ואנו מודעים טוב יותר כיצד להשתמש באמצעים העומדים לרשותנו.  אנו מגנים על עצמנו בצורה שיטתית יותר וכתוצאה מכך גם בצורה אפקטיבית יותר. בין העונש היום ובעבר אין מרחק גדול. כיום העונש יוצר את האפקט שלו עם מודעות רבה יותר למהותו ולסיבות לו.

עונש נישאר אקט של נקמה, לפחות בחלקו. ניטען כי  איננו גורמים לאדם האשם לסבול רק למען הסבל. נכון שאנו חושבים שזה הוגן שיסבול.  אם אנו מניחים שעונש יכול להגן עלינו בעתיד, אנו מעריכים שמעל לכל זה יהיה פיצוי על העבר.  לכן אנו גם מקפידים על כך שהעונש יהלום את חומרת הפשע במדויק.  כלומר, הקפדה זו מוסברת בכך שעל האדם האשם לסבול מאחר והוא זה  שגרם את הפגיעה וצריך לסבול במידה שווה.  לשם כך נחוץ הדרוג בעונש. אילו העונש היה רק לשם הגנה הדרוג לא היה חיוני. זה היה יכול להיות מסוכן לחברה אם העונש על עבירה פעוטה ועל עבירה חמורה היה אותו עונש. על העונש להיות מדורג ולהשתנות לפי הנאשם ומידת העבריינות שלו ולא לפי אופי האקט שביצע.  גנב מועד צריך לקבל עונש כמו רוצח מועד. העונש נישאר עבורנו מה שהיה עבור אבותינו. זהו עדיין אקט של נקמה כי הוא בגדר פיצוי. מה שאנו נוקמים ומה שהפושע מפצה עבורו הוא ההתקוממות כנגד המוסר.

יש צורה אחת של עונש שבה האופי הרגשני ניראה יותר מאשר בצורות אחרות של עונש.  זוהי הבושה המכפילה את רוב העונשים. לעתים קרובות זה אינו משרת אף מטרה. מה התועלת בהשפלה של מישהו שלא יגור יותר בחברה שלו ושהתנהגותו הוכיחה כי איומים מפחידים יותר לא הרתיעו אותו.  אם אין בנמצא עונש, או כתוספת לעונש חומרי פעוט, ניתן להבין מדוע רוצים להשפיל אותו.  זירת הפשע, הכלים המשמשים בה, קרובי האדם האשם כולם עדים לבושה שמעתירים עליו. בבתי המשפט, הכוח המניע את העונש הוא בעיקר רגשי. עורכי הדין משני הצדדים פונים לרגש.  ההגנה מבקשת לעורר אהדה לנאשם, והתביעה רוצה לעורר את הרגשות החברתיים שנפגעו בעקבות האקט. בתנאים אלה השופט מכריע.

לכן, טבע המשפט נישאר ללא שינוי מהותי.  כל מה שניתן לומר הוא שהצורך בנקמה מכוון היום טוב יותר מאשר בעבר.  בהיותנו נאורים יותר, פעולה רגשנית כמו נקמה מפיצה עצמה פחות באקראיות. איננו רואים עוד את הנקמה מופנית נגד חפים מפשע.  לכן, אנו יכולים להצהיר כי העונש מורכב מתגובה רגשית מדורגת בעוצמתה.

מהיכן נובעת תגובה זו? האם היא נובעת מהפרט או מהמדינה?

כולנו יודעים כי החברה היא זו שמענישה.  המדינה עושה זאת מטעמה.  מה שמקנה לעונש את אופיו החברתי הוא העובדה שמרגע שמכריזים עליו הוא אינו יכול להיות מבוטל, אלא על ידי הממשל, בשם החברה.  אם העונש היה בידי הפרטים, הם תמיד היו אלו שהיו מחליטים האם להמיר אותו.

אמנם ניתן למצוא מקרים שבהם ביצוע העונש תלוי ברצון הפרטים. ברומי, העונש על עבירות מסוימות היה בצורת קנס ששולם לצד הנפגע, שיכול היה לוותר עליו, או לחילופין להתמקח.  זה היה המקרה לגבי גנבה,  שוד, ביזה, לשון הרע, ונזק בזדון.  עברות אלה נקראו עברות פרטיות בניגוד לפשעים ממש שהעונש עליהם היה מתבצע בשם העיר.  ניתן למצוא אותה הבחנה ביוון העתיקה וכן אצל היהודים. בקרב העמים הפרימיטיביים יותר, עונש ניראה היה לעיתים כעניין הרבה יותר פרטי, כמעט עניין בעל אופי משפחתי. כאשר בן משפחה אחת תקף בן משפחה אחרת, הייתה המשפחה האחרת מענישה את התוקף. לעובדות לכאורה אלה יש חשיבות מבחינה תיאורטית.  לעתים קרובות נטען כי הנקמה הייתה, באופן מקורי, צורת הענישה היחידה. לכן, יתכן שבעבר ענישה הייתה נעשית על ידי נקמה פרטית.  אבל, אם היום לחברה יש הזכות להעניש, ניראה כי היא רשאית לעשות זאת בשל האצלת סמכויות מצד האזרחים.  החברה היא רק הסוכן שלהם, ושומרת על האינטרסים שלהם, אולי משום שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר. אבל, אילו אינם האינטרסים של החברה פרופר. חוק העונשין לא שינה את אופיו; פעם הפרטים היו מענישים, היום זה עבר לחברה.  לכן, אין כאן שום דבר חברתי. אם נראה שהחברה ממלאת תפקיד דומיננטי, הרי היא עושה זאת רק כתחליף לפרט.

אבל, לטענת דורקהיים, תיאוריה זו מנוגדת לעובדות. הוא טוען כי חוקי עונשין הם ביסודם חוקים דתיים. לא ניתן להביא דוגמה אחת שבה הנקמה הייתה צורת ענישה פרימיטיבית. ניתן לראות זאת בברור בהודו וגם ביהודה, מאחר והחוק שהיה נוהג שם היה חוק ההתגלות.  ביהודה השופטים לא היו אנשי דת אבל כל שופט היה נציג האל, איש האלוהים. בהודו המלך שפט אבל פונקציה זו נחשבה כפונקציה דתית.  במצרים, עשרת הספרים של הרמס שהכילו את החוק הפלילי ואת כל החוקים הנוגעים למשילות המדינה נקראו sacerdotal (קשור או מאפיין כוהנים) וכן מהתקופות הקדומות ביותר אנשי הדת המצרים עסקו בשיפוט.  אותו הדבר נכון גם בגרמניה הקדומה. ביוון הצדק נחשב כנובע מזאוס והתשוקה כנקמה מאלוהים.  ברומי, מקורותיו של חוק העונשין נראים בבירור מהמסורות העתיקות, מהפרקטיקות הישנות ששרדו זמן רב. אבל דת היא חברתית במהותה.  הדת מרסנת את הפרט בכל רגע. היא מחייבת אותו לשמור על פרקטיקות שאולי נראות לו מוזרות ולהקריב קורבנות שעלותם יכולה להיות נמוכה או גבוהה, להקריב מרכושו ומזמנו.  החיים הדתיים בנויים על התנזרות ועל אלטרואיזם (כמו ניטשה, אבל ניטשה רואה בזה דבר שלילי).  לכן, אם החוק הפלילי היה במקורו חוק דתי, ניתן להיות בטוחים כי הוא שירת אינטרסים חברתיים (בשונה ממה שניטשה היה טוען). האלים נוקמים על עברות הנעשות נגדם ולא על אלה של הפרטים.  אבל, העוברים עברה נגד האלים עוברים עברה נגד החברה.

לכן, בחברות נמוכות, העברות הרבות ביותר הן אלה הפוגעות באינטרס החברתי: עברות נגד הדת, המנהג, הסמכות וכו'. ניתן לראות בתנ"ך, בחוקי מנו???, ובתעודות של המשפט המצרי, כמה מועטה תשומת הלב לצווים והוראות שעוסקים בפרט.  זה בניגוד לגידול העצום בחקיקה העוסקת בדת, באי שמירה על הדת או על הטכסים הדתיים.  פשעים אלה הם גם אלו הנושאים איתם עונשים חמורים ביותר. אצל היהודים, הפשעים החמורים ביותר הם הפשעים נגד הדת. בין הגרמנים הקדומים לשני פשעים בלבד היה עונש מוות לפי טציטוס: אחד, בגידה והשני  עריקה/נטישה. לפי קונפוציוס ומנג טסו, אי-דתיות היא עבירה חמורה יותר מאשר רצח. במצרים האקט הפעוט ביותר של חילול הקודש נשא בצידו עונש מוות. ברומי, בראש סולם העברות היתה עבירת הבגידה במולדת.

מהן אם כן הדוגמאות לענישה פרטית שהובאו קודם?  הן מעורבות באופיין;  חלקן סנקציה של פיצוי וחלק סנקציה הרתעתית. לכן, העברות הפרטיות בחוק הרומי מייצגות מצב ביניים  בין פשע אמיתי לבין עבירה אזרחית פשוטה.  לעברה הפרטית בחוק הרומי יש לה תכונות של שתיהן. זוהי עברה במובן שהסנקציה המוכתבת בחוק אינה רק עשיית צדק, הנתבע לא רק צריך לתקן את הנזק אלא גם חייב משהו נוסף, כאקט של פיצוי. עם זאת, זה לא לגמרי פשע, כי למרות שהחברה היא זו שעושה את המשפט, לא החברה מוסמכת ליישם אותה.  באותה מידה הנקמה היא עונש שהחברה מכירה בו כלגיטימי אבל משאיר בידי הפרט את המשימה לבצעו.  זה מאמת את מה שנאמר קודם לגבי מערכת הענישה. אם זהו סוג של סנקציית ביניים היא בחלקה עניין פרטי, הרי שלא מדובר ממש בעונש.  הטבע העונשי הוא פחות בולט כאשר העבירה אינה ממש בגדר פגיעה בחברה, ולהיפך. נקמה פרטית היא לכן פחות אבטיפוס של עונש. ההיפך מזה, זהו עונש בלתי מושלם.

כאשר חושבים על האופן בו מתפקד חוק העונשין בחברות בנות זמננו, אנו מייצגים אותו כקוד שבו עונשים מדויקים מוצמדים אל עברות המוגדרות בדייקנות.  נכון שלשופט יש שיקול דעת מסוים במתן העונש, אבל באופן בסיסי העונש קבוע מראש לכל קטגוריה של עבירה.  הארגון המפותח אינו חלק חיוני מהעונש, כי בחברות רבות העונשים אינם מוכתבים מראש.  בתנ"ך למשל מדובר על עבירות חמורות מאוד שהעונש עליהן אינו מפורט.  למרות שברור שאלו עברות שיש בצידן עונש. העובדה שהחוק שותק כאן היא רק משום שלא הוכרע כיצד יש להעניש על עברה זו.  גם בין העונשים שקבע המחוקק, ישנם הרבה עונשים שאינם מפורטים באופן מדוקדק.  לכאן אנו יודעים כי קיימות צורות שונות של עונש מוות, אבל הטכסט בד"כ לא מדבר על צורת המוות. הדבר היה נכון גם ברומי. גם במקומות אחרים עד המאה ה-16 היה נהוג שהעונש הוא לשיקול דעת השופט, אלא שהשופט לא היה רשאי להטיל עונשים שלא לפי הנוהג.  תוצאה נוספת של סמכות שיפוטית זו היא שלפעמים גם סוג העבירה נשאר בשיקול דעת השופט.

לכן, עונש מהווה תגובה לרגש סוער, מדורגת בחומרתה, שהחברה מטילה על חבריה שהפרו כללי התנהגות באמצעות תיווכו של גוף מאורגן.

מצב תודעה חזק הוא מקור חיים, הוא הגורם העיקרי בחיוניות הכללית שלנו.  כתוצאה מכך, כל מה שמחליש אותו מדכא אותנו.  לכן אנו פועלים בתקיפות נגד האיום בהנמכת התודעה שלנו ומנסים לנער אותו על מנת לחזור ולשמור על התודעה שלנו.

כאשר אנו דורשים דיכוי של פשע, איננו מחפשים נקמה אישית אלא נקמה עבור משהו קדוש שאנו מרגישים באופן מעורפל או שהוא מחוץ לנו או מעלינו.  תלוי בזמן ובמקום, אנו תופסים אובייקט זה במספר צורות.  לעתים זהו רעיון פשוט כמו מוסריות או חובה. לעתים אנו מייצגים אותו לעצמנו בצורת יצורים מוחשיים כמו אבותינו, האלוהות וכד'.  לכן, לא זו בלבד שחוק העונשין הוא דתי במקורו אלא הוא גם ממשיך לשאת חותם של דתיות. זה משום שהאקטים שבגינם הוא מעניש מופיעים כהתקפות על משהו שהוא טרנסצנדנטי, בין אם זה אדם או מושג. מאותה סיבה אנו מסבירים לעצמנו כיצד התקפות אלו דורשות מאיתנו להטיל סנקציה גבוה יותר מאשר סתם פיצויים שמרצים אותנו כאשר אנו עוסקים בספרה של אינטרסים אנושיים.

ייצוג כזה הוא אשליה במובן אחד אנו נוקמים על עצמנו, ולעצמנו אנו מחפשים הנאה, אבל אשליה זו היא חיונית. מאחר והרגשות הם קולקטיביים  הם לא מייצגים אותנו אצלנו אלא את החברה. לכן, על ידי נקמה אנו נוקמים עבור החברה ולא עבורנו.  זה דבר נעלה על הפרט.  זהו מרכיב שיוצר אינטגרציה בענישה.  אמנם הוא מבטא את טבעו זה באופן מטפורי, אבל בכל זאת יש בו מן האמת.

תגובת ההענשה אינה אחידה בכל מקרה מאחר והרגשות הקובעים אותה אינם תמיד דומים.  הם משתנים על פי עוצמת הרגש שנפגע וגם על פי חומרת הפגיעה.  רגש חזק מגיב חזק יותר מאשר רגש חלש. מה שמביא הדרגתיות בפשעים הוא אותו הדבר שמביא הדרגתיות בעונשים. כתוצאה מכך, שני מדדים אלו נמצאים במתאם.

לגבי האופי החברתי של התגובה, הוא נובע מהאופי החברתי של הרגשות שנפגעו. פשע מושך יחד את התודעות ההוגנות והופך אותן למרוכזות יותר.  כך צומח כעס ברור במקרה המסוים, כעס שהוא של כולם אבל לא של אף אחד מסוים. זהו כעס ציבורי.

זה חשוב לכשעצמו כי למעשה אף אחד אינו קורא תגר על הרגשות. הם מקובלים על כולם. למעשה לא על כולם כי פשע מתרחש כאשר מישהו אינו מכבד את הכללים.   לכן, נובע מכך שהרגשות אינם קולקטיביים באופן מוחלט.  כאשר מישהו מפר את הכללים, הוא פוגע בתמימות הדעים, במקור הסמכות.  לכן, כאשר זה קורה, והתודעות האינדיבידואליות לא יתאחדו,  וכי המקרה (העברה) הוא אנומליה, בטווח הארוך התודעות ייחלשו. לכן הן צריכות לחזק זו את זו ולתת הבטחה הדדית  שהן עדיין בתמימות דעים.  בקיצור, מאחר והתודעה המשותפת היא זו שנפגעת, הרי שהיא זו שצריכה להתנגד. לכן ההתנגדות צריכה להיות קולקטיבית.

מדוע התנגדות זו היא מאורגנת?  כאשר ההתנגדות מאורגנת היא מאוחדת יותר. ככל שעוצמת הרגשות חזקה וככל שהם יותר ברורים, כך האחדות שלמה יותר. אם הרגשות הם חלשים, או הפגיעה בהם הייתה חלשה, הם יפיקו ריכוז נמוך. כאשר והרגשות חזקים ואחידים הם יתמזגו לתרכובת אחת שתשמש תחליף לכל אחד ואחד בחברה ולא על ידי כל פרט לחוד, על ידי גוף חברתי אחד שהוקם באופן זה.

היסטורית, אנשים מלאו את הפונקציה של בית המשפט.  לפעמים הם הוציאו לפועל את העונש. כאשר האסיפה התגלמה בדמות מנהיג, המנהיג הוא זה שקבע את תגובת הענישה והמערכת התפתחה יחד עם החוקים.  העוצמה להגיב, שנמצאת בידי המדינה,  היא רק התגלמות העוצמה המפוזרת בחברה.  המוסד פועל על מנת לשמר את התודעה הקולקטיבית.

המאמר התחיל בהגדרת פשע כאקט המנוגד למצבים חזקים ומוגדרים היטב של תודעה משותפת. המחבר הראה כי כל המאפיינים של עונש נובעים מאופי הפשע. לכן, החוקים שמבוטאים על ידי העונש  הם הביטוי של ה social similarities  החיוניים ביותר.

חוקי עונשין  מסמלים סולידריות.  לכידות חברתית היא תוצאה של תודעה משותפת של הפרטים בחברה. קיימות בתוכנו שתי תודעות. האחת, זו המאפיינת אותנו כפרטים. האחרת, משותפת לנו ולכל בני החברה. כאשר מדובר בתודעה מהסוג השני, איננו פועלים מתוך האינטרס הפרטי שלנו אלא מתוך המטרות הקולקטיביות. שתי התודעות קשורות זו לזו כי יש להן בסיס אורגאני משותף.

לגבי רגשות קולקטיביים- כל אקט המפריע להם אינו מסוכן לכשעצמו.  כאשר הרגשות הם קולקטיביים כל דבר שמערער אותם מזיק לחברה ומערער את הלכידות. לכן אין לסבול פעולות שפוגעות בהם.

אותו הדבר נכון לגבי עונשים. למרות שהתפתחו מתגובה מכאנית לחלוטין, ומגישה של רגש חזק שברובו ללא מחשבה, הם ממלאים תפקיד חשוב.  תפקידה של הענישה אינו לתקן את האדם האשם או להפחיד אנשים שאולי יחקו אותו. הפונקציה האמיתית שלה היא להחזיק את הלכידות של החברה על ידי קיום תודעה משותפת בעלת עוצמה. אם לא תבוא תגובה לסכנה העומדת בפני התודעה הזאת, היא תחלש. לכן יש לחזק את התודעה ברגע שהיא נתקלת בהתנגדות.  הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות מתן קול לדחייה הגורפת שהפשע ממשיך לעורר, וזאת על ידי אקט רשמי שמשמעותו גרימת סבל לאשם. סבל זה אינו אקט אכזרי.  זהו סימן לכך שרגשות הציבור לא השתנו עדיין, כי קיימת תמימות דעים מוחלטת וכי הפשע שפגע בחברה יהפוך לטוב.  לכן, זה הוגן שהפושע יסבול ביחס ישר לחומרת העברה. לכן גם תיאוריות שמציעות עונש שאין בצידו פיצוי נתפסות כחותרות תחת הסדר הציבורי.  תיאוריות כאלה יכולות להיות מיושמות רק בחברות שאין בהן תודעה משותפת.  מעל לכל, לעונש צריכה להיות השפעה על האנשים ההגונים. הוא משמש כדי לרפא את הפצעים שנגרמו לתודעה הקולקטיבית. הוא יכול למלא את תפקידו רק כאשר רגשות אלה קיימים.  עונש יכול אומנם להרתיע, אבל תוצאה זו היא בגדר תוצאת לוואי.  העונש מגן על החברה בשל היותו כרוך בפיצוי. העונש חייב להיות כרוך בפיצוי כדי לייצר את האפקט החברתי.

מפרק זה ניתן לראות כי קיימת סולידאריות חברתית מאחר וסוגים מסוימים של תודעה הם משותפים לבני אותה חברה. החוק האוכף מגלם באופן מוחשי את הסולידאריות הזאת, או לפחות את מרכיביה החיוניים.

חלקו של החוק האוכף באינטגרציה של החברה תלוי במידת החיים החברתיים שכלולים בתודעה הקולקטיבית והמוסדרים על ידיה. ככל שהתודעה החברתית מגעת לתחומים רבים יותר, כך פעולתה מורגשת יותר וכך היא יוצרת קשרים הקושרים את הפרט לחברה.  לכידות חברתית נובעת כולה מסיבה זו והיא נושאת את סימנה. מצד שני, מספר הקשרים האלה הוא יחסי למספר חוקי האכיפה.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: