ספרות החכמה בתנ"ך – סיכום

ספרות החכמה היא סוגה (ז'אנר) ספרותית בתנ"ך המקובלת גם בספרות של עמים קדומים אחרים (בעיקר מצרים ובבל). ספרות זו עוסקת בנושאים אנושיים ופילוסופיים כלליים הפונים לכל אדם, ללא קשר למוצאו, ללאומיותו, לדתו ולתרבותו. כלומר בספרות החכמה לא בהכרח מופיעים כללים דתיים כמו כללים לחיים טובים ונכונים ללא קשר מחייב למצוות.

במרכזה של ספרות החכמה נמצאות שאלות קיומיות הנוגעות לחייו של האדם באשר הוא אדם כמו למשל : שכר ועונש, גורל האדם, משמעות החיים, הטוב והרע, המוות והחיים לאחר המוות , הסבל האנושי , המדע ועוד.

למרות שבספרות החכמה לא נזכרים אירועים היסטוריים לאומיים כמו יציאת מצרים או נושאים דתיים כמו עבודת קורבנות או סדרי משפט, אחד מהנושאים המרכזיים הנדונים במסגרתה הוא שאלת האמונה באל ויחסם של בני האדם לאלוהים (שאלה שהעסיקה גם עמים קדומים אחרים בהקשר עבודת האלילים שלהם). ספרות החכמה, על כל גווניה היהודיים והלא יהודיים, נכתבה ברובה על ידי שכבת סופרים שבחצר המלוכה הנקראים גם "חכמים". החכמים האלה היו יועצי מלכים,השתתפו בניהול ענייני המדינה השוטפים כגון יחסי חוץ (ולכן הם ידעו שפות זרות), פוליטיקה פנימית וחינוך בני האצולה. על כן נשאלת השאלה מה מייחד את ספרות החכמה בתנ"ך העברי?

תשובה אחת היא ש"חכמה" במקרא אינה ידע מופשט והשכלה כמו בעברית של ימינו. בתפיסה התנ"כית "חכמה" ( הנקראת בתנ"ך גם בינה, תבונה, דעת, מוסר, עצה וגם יראת ה') היא הידע המעשי שיש בו לאדם תועלת כדי להתנהג בחיים ולהצליח בהם, כמו נימוסים ומלאכה.

בעזרת החכמה האדם יכול לדעת מהו רצון האל (או האלים) או המלך כדי לכוון את החיים.

בספרות החכמה המקראית אין בהכרח סממנים דתיים או לאומיים ישראליים או יהודיים אלא אוניברסאליים.

החכמה במקרא יכולה להיות למשל מיומנות כמלאכת כפיים, מיומנות וידע באומנות (כמו בפיסול), פיקחות ועורמה וכן השגת תבונתו של האל . "החכם" בתנ"ך הוא אדם כשרוני בתחום מעשי ספציפי באופן שכולל גם מכשף,קוסם ואיש מדע , בעל מיומנות ניווט בספינה ומקונן (=מקצוע שבו התמחו נשים בתקופת המקרא כדי לבכות ולצעוק בלוויות). החכם הוא גם – כאמור ומעל הכול – יועץ המלך.

מקור החכמה הוא כפול : הלמידה (מאב לבן, ממורה לתלמיד) ומהאל (מקור החכמה האנושית בחכמה האלוהית, גם בישראל וגם אצל העמים עובדי אלילים)

בתנ"ך יש שלושה ספרים מן הכתובים (החלק השלישי בתנ"ך) הנכללים במה שנקרא ספרות החכמה המקראית. הספרים האלה הם : איוב, משלי וקהלת (וגם כמה ממזמורי תהילים נחשבים לחלק מספרות החכמה).

ספר משלי הוא ספר חינוכי מעשי פשוט ( זה נקרא חכמה דידאקטית) כלומר שהוא מדריך איך להתנהג בחיים ( וכך גם המזמורים החכמתיים שבספר תהילים).

לעומתו ספר איוב וקהלת הם ספרי חכמה עיונית המציגים דילמות חיים ובעיות אמונה.

איוב, משלי ותהילים נקראים ספרי "אמ"ת" כי הם שונים משאר ספרי התנ"ך בשיטת הטעמים (=הפיסוק) שלהם.

ההנחה המקובלת בחכמה המקראית הדידאקטית כמו ספר משלי היא שאם אדם סובל ייסורים (כמו עוני ומחלה) הוא בטח חטא והסבל שלו הוא עונש אלוהי כי האל נותן שכר טוב (פרס) לצדיקים החכמים ועונש (גמול רע) לרשעים האווילים (= הטיפשים). לא ייתכן אחרת כי האל מנהיג את עולמו בצדק ובהגיון. השקפה זו טוענת :

1) צדיק וטוב לו , רשע ורע לו

2) יש השגחה אלוהית מתמדת בעולם

3) יש צדק ומוסר אלוהיים בעולם

4) חכמת האדם וצדיקותו = יראת ה' שלו שהיא לסור מן הרע

אם אדם חכם יהיה גם צדיק וירא ( יפחד, יכבד) את האל ,הוא יזכה לגמול טוב. הרשע יהיה אוויל (טיפש) ולא ירא את האל , הוא יזכה לעונש.

ספרות החכמה העיונית שבספרי איוב וקהלת באה לערער על ההנחות המקובלות שבספרות החכמה הדידאקטית שבתנ"ך המוצגת בספר משלי, ומעלה שאלות על הצדק האלוהי בעולם.

להלן תמצאו אסופת סיכומים בנושא ספרות החכמה בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים לתנ"ך לבגרות. כמו כן תוכלו למצוא סיכומים כלליים של נושא אדם וגורלו בספרות החוכמה כאן באתר.

מבוא לספר איוב – פתיחה וסקירה כללית של ספר איוב

סיפור המסגרת של ספר איוב – פרקים א' ו-ב' שיוצרים את הרקע לעלילת איוב

איוב פרק א' – הניסיון הראשון של איוב

איוב פרק ב' – הניסיון השני של איוב וביקור רעיו

איוב פרק ח' – נאום בלדד השוחי

איוב פרק ט' – מענה איוב לנאומו של בלדד

איוב פרק ל"ח – מענה ה' לאיוב

איוב פרק מ' 1-5 – ההמתנה לתשובת איוב

איוב פרק מ"ב 1-6 – תשובתו של איוב

איוב פרק מ"ב, 17-7 – סיכום סיפור המסגרת

סיכום ספר קהלת

קהלת פרק א'