הביקורת על הלאומיות המודרנית
סיכום מתוך הלאומיות המודרנית והאידיאולוגיה הלאומית
הביקורת המרכזית על האידיאולוגיה הלאומית: הלאומיות היא סוג של "אגואיזם קולקטיבי"
היבט זה של הלאומיות המודרנית יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים – כלפי חוץ וכלפי פנים.
כלפי חוץ – תחרות אלימה עם לאומים אחרים (כלומר, מלחמות) – כמובן, לא כל גישה לאומית מחייבת עמדה שלילית ביחס ללאומים אחרים, אפשר בהחלט להיות פטריוט, להרגיש שייכות והזדהות עמוקה ללאום שלך ובמקביל, לפתח יחסי ידידות עם לאומים אחרים, אבל קיימת סכנה שהלאומיות תגלוש ללאומנות ולאלימות – שאיפה לקדם את האינטרסים הלאומיים על חשבון לאומים אחרים.
כלפי פנים – הדאגה לזכויותיה של הקבוצה הלאומית מובילה לעיתים קרובות לאפליה בתוך המדינה כנגד מי שאינו נמנה על הלאום הדומיננטי (אפליה סמלית, בתרבות, באתוס, בסמלים – (דגל, המנון) ולעיתים קרובות גם אפליה ממשית
בכל מדינת לאום שמכילה מיעוטים לאומיים או אתניים נוצר מתח בין האינטרס של הקבוצה הדומיננטית לעצב את המדינה בהתאם לערכיה לבין המיעוטים המעוניינים בזכויות פוליטיות שוות ובמתן ביטוי לזהותם השונה.
גור מצביע על כך שלאחר המלחמה הקרה, מרבית הסכסוכים הפוליטיים בעולם הם בין קבוצות קומונאליות (היינו – מיעוטים אתניים, דתיים או תרבותיים) לבין מדינות.
גור עורך חלוקה כללית בין שני סוגים עיקריים של דרישות מצד מיעוטים אתנו – פוליטיים:
הסוג הראשון – תביעה לאוטונומיה, להגנה על הזהות התרבותית של הקבוצה, תוך שמירה על ההבדלים בינה לבין הקבוצה הדומיננטית.
הסוג השני – תביעה לשוויון מלא ולהשתלבות מלאה בחברה. הטריגר לתביעות הפוליטיות הוא אפליה של הרוב ביחס למיעוט.
שתי התביעות יכולות ללבוש פנים שונות – תביעה לאוטונומיה במסגרת המדינית או השתלבות מלאה בתוכה, או תביעה לפרישה מהמסגרת המדינית לטובת מסגרת עצמאית שבה קבוצת המיעוט תהיה הגורם הבלעדי או הדומיננטי.
המתכון הליברלי להתמודדות עם דרישות תרבותיות של קבוצות מיעוט בתוך המדינה הוא פלורליזם – כלומר, מתן אפשרות לביטוי תרבותי מקסימאלי לקבוצות המיעוט. גור מזהיר שלגישה כזאת יכול להיות מחיר – ברגע שהקבוצה הדומיננטית תרגיש שהתרבות שלה נתונה בסכנה היא תצא בחריפות נגד זכויות תרבותיות קיבוציות למיעוטים. (חשוב להדגיש – כל הוויכוחים כאן הם על זכויות קבוצתיות, לא על זכויות פרט. אף דמוקרט לא יחלוק על זכותו של מוסלמי במדינה אירופית להתפלל חמש פעמים ביום, הוויכוח הוא האם יש לו זכות לאוטונומיה תרבותית – רשות רבים אסלאמית (חינוך, לבוש, צריחי מסגדים וכדו'). אירופה של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 כבר הרבה פחות סובלנית וליברלית ביחס לזכויות תרבותיות של מיעוטים מוסלמים – הדוגמא הטרייה ביותר ההצבעה של השוויצרים במשאל עם נגד הקמת צריחי מסגדים)
מה מקומם של הקבוצות הקומונאליות במערכת המדינתית הגלובלית?
גור טוען שיש לחתור לשיתופי פעולה המועילים לשני הצדדים [ההיפך ממשחק סכום אפס] בין קבוצות אתניות ולמדינות פלורליסטיות. פירוש הדבר שיש להכיר בקבוצות השונות ולחזק אותן. אליס בולדינג טוענת שיש לבזר את הכוח לקבוצות קומונליות והדבר יעזור לפתור בעיה מבנית של המדינה המודרנית: שהיא גדולה ומרוחקת מדי מאזרחיה. התקדמות לקראת המטרה של עולם פלורליסטי יותר מצריכה התחייבות של הקהילה הבינלאומית להגן על זכויות של קבוצות שונות במערכת. יש לתת לקבוצות קומונאליות את הזכות לקיום אינדיבידואלי וקולקטיבי ללא פחד מדיכוי. אלה מצדם יצטרכו להתחייב לא לכפות את ערכיהם על כלל האוכלוסייה.