8 שנים לאחר כישלון מסע הצלב החמישי השיב את ירושלים פרידריך השני, קיסר גרמניה, אשר גונה והוחרם על ידי האפיפיור והכנסייה, מכיוון שהפסיק את מסע הצלב. 10 שנים אח"כ יצא הקיסר המוחרם בראש צבא קטן והצליח להגיע להסכם זה ללא עימות צבאי. אלכאמל אלמאלכ פנה בקשת עזרה במלחמה נגד החוראזמים שיגר משלחת לסיציליה.
18 בפברואר, 1229, בין אלמאלכ אלכאמל לבין הקיסר פרידריך השני. הסכם ל-10 שנים.
1. לא יכרתו בריתות נגד אחד השני.
2. שבויי מלחמה ישוחררו.
3. מבירות עד יפו שטח נוצרי רצוף , נוספו למדינה הצלבנית הגליל העליון, המונפורט וכוכב הירדן. בצפון מובלעת צלבנית בדרך המובילה מנצרת לעכו כולל נצרת. ומובלעת דרומית מיפו דרך ירושלים עד בית לחם כולל.
4. ירושלים:
העיר מועברת לקיסר ולנציביו. ריבונות פראנקית על ירושלים, למעט הר הבית, אלאקצה וכיפת הסלע בידיים מוסלמיות הם ראשים לערוך שם תפילות וקריאות מואזין. פראנקי שירצה לעלות "למקדש האדון", כיפת הסלע, ראשי ולהוכיח שהוא מתייחס בכבוד, למוסלמים ניתנה רשות לעלות להר הבית, השיפוט בין מוסלמי למוסלמי בירושלים על ידי המוסלמים.
הוויתור על ירושלים יצר תרעומת ברחבי העולם המוסלמי והשליט האיובי שממנו נגזלה העיר ללא קרב. מקורות מוסלמיים מספרים "היה זה אחד מהאסונות הקשים ביותר שפקדו את המוסלמים. חשיבות ירושלים בעיני האיוביים הצטמצמה לתחום הדתי בלבד.
בעיני הנוצרים היה זה יעד חשוב מבחינה דתית, מדינית וצבאית והם שאפו לכובשה, להר הבית חשיבות משנית והם היו מוכנים לוותר עליו. התגובות מצד חוגי הכנסייה והאפיפיורות הם הבליטו את אבדן המקדשים המוסלמיים על הר הבית, למרות שכנסיית הקבר אתר מקודש יותר, ואף טענו כי לנוצרים אין דריסת רגל בעיר.
מעמד הנוצרים בחוזה זה מעמד של שליט העיר, לעומת חוזה יפו שהוא ארעי צלייני. מסגדי הר הבית בשליטה מוסלמית אבל הותר לעלות למקדש האדון, הותר להיכנס לתפילה וללא גילוי חוזר כבוד וזלזול. סעיף זה מצביע על מודעות הדדית על הר הבית כמקום מקודש במסורת של שתי הדתות ויש להבטיח קיום הדדי עם כבוד הדדי באתר המקודש. בכך חזרה העיר לידים נוצריות, ובית לחם והמובלעת שהבטיח מעבר בטוח מיפו לירושלים.
