תנועת ההשכלה – סיכום

תנועת ההשכלה –  סיכום

סיכום זה הוא חלק מאסופת המאמרים בנושא מבוא לעת החדשה כאן באתר.

          צמיחתה ופריחתה של תנועת ההשכלה הייתה באירופה במאה ה- 18. תנועת ההשכלה האירופית הדגישה את מרכזיותם של השכל והתבונה האנושית בכל שטחי החיים של האדם, והטיפה לחופש מחשבה, לחופש דת ואמונה ולשחרור מסמכויות דתיות וממסורות כובלות. תנועת ההשכלה העמידה במרכז את האדם היחיד, את טובתו וחירותו. על פי רעיונות ההשכלה, לא הכלל ולא החברה הם הקובעים את דרך חייו של האדם – אלא רצונו שלו. האדם ניחן בשכל ובתבונה, והוא חופשי להחליט על דרכו. תפיסה זו מבוססת על ההומניזם שהחל בתרבות הרנסנס ושהעמיד במרכז את האדם, הדגיש את עליונותו על כל היצורים האחרים והכיר בזכות הבחירה החופשית של כל אדם ואדם. נראה שתפיסה זו, המדגישה את מרכזיותו של האדם ואת חירותו, משכה את לבם של יהודים רבים וקירבה אותם אל תנועת ההשכלה. תנועת ההשכלה הצמיחה מחשבה מדינית-כלכלית חדשה, שעוררה בקרב היהודים ציפיות לשינוי ביחסם של בני אירופה אליהם. המשכילים דגלו בעיקרון כי "יש להעריך בני אדם לא לפי השתייכותם הדתית אלא לפי התועלת שהם מביאים למדינה", ולפיכך גרסו כי יש למצוא דרכים שבהן יהיה אפשר "לתקן את היהודים" ולהביא לשילובם בחברה האירופית. ע"ע תקופת ההשכלה.

           קנה המידה החדש של ההשכלה הוא השכל, התבונה והטבע ולא רק המסורת. מנהיגה הרוחני של תנועת ההשכלה היהודית היה משה מנדלסון, פילוסוף יהודי שחי בגרמניה. מנדלסון ביקש להוכיח כי אדם יכול להישאר יהודי נאמן ברשותו הפרטית, ויחד עם זאת לתרום לתרבות הכללית. מפעלו הספרותי הגדול הוא תרגום התורה לגרמנית עם ביאור חדש. יהיה יהודי בביתך וגוי בצאתך.

          תנועת ההשכלה החלה כמרי רוחני: מרד כנגד הדת העל-טבעית והכנסייה ובעד דת טבעית ומוסרית מעשית. התנועה הייתה נגד האמונה בכוחות העל-טבעיים ובעד פשטות וחופש לפרט, התנועה דגלה בשוויון זכויות וחינוך לכל. אלוהים נתן לאדם שכל לא כדי להבין את אלוהים אלא כדי שהאם ינצל את שכלו לטובתו שלו.

          תנועת ההשכלה הייתה חילונית באופיה, ספקנית, מעשית וליברלית. ממנהיגיה הראשונים היו לוק ויום באנגליה, מונטסקיה, וולטר בצרפת. השלב ההתחלתי של תקופת ההשכלה היה בעיקר שוללני, אולם החלל הריק שנוצר ע"י הביקורת ההרסנית החל מתמלא עד מהרה באידאה חדשה: הטבע, האינסטינקטים והרגשות הטבעיים של האדם הם מקור ההשכלה האמיתית והפעולה הנכונה. רוסו היה מבשרה הראשי של תנועת ההשכלה (רעיון התנועה התגבש לאחר 1760) אשר הטביע את חותמו על הפילוסופים לסינג והרדר ועל התנועה הספרותית בגרמניה שכינויה היה "שטורם אונד דרנג" (סער ודחף). המשותף לשתי האידאות הבסיסיות של המאה ה18 היה אמונה ביעילות ההשכלה ואמונה בערכו של הרגש הטבעי הפשוט. המהפכה המדעית של המאות ה- 16 וה- 17 שמחולליה היו קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון היא שהיוותה את המשענת העיקרית של תנועת ההשכלה. המהפכה המדעית עזרה בכך שניערה את ההשקפות הישנות והשגויות וחיזקה את האוטונומיה של האדם החושב.

          פרנסיס ביקון (1561-1626): הטיף כי תפקיד התבונה או המחשבה הוא לא לגלות מהי תכלית מעשי האל, אלא עיקר תפקידה הוא לעזור לנצל את הטבע לטובת האדם ולייעל את חייו בקידום המסחר, התעשייה והחקלאות. המליץ לגלות את האמת בדרך אינדוקטיבית- ניתוח של הטבע באמצעות צפייה שיטתית, איסוף עובדות והסקת מסקנות כלליות  מן הפרטים.

          רנה דקארט (1596-1650): החליט להטיל ספק בכל דבר שיש ספק באמיתותו ועל כן מצא אמת אחת: "אני חושב משמע אני קיים", האמין בדרך הדדוקטיבית, המתמטית, הקובעת אקסיומות ואמיתות הברורות מעצמן וטען כי השכל יכול להסיק מהן מסקנות נוספות. ביקש לשחרר את חקירת המדע מהתערבות הכנסייה.

          תומס הובס: המלך לא שואב את סמכותו מהאל אלא מתוקף ההסכמה של נתיניו אשר החליטו מתוך רצונם להעביר לידיו את כל חירויותיהם- גישה חילונית אשר זעזעה את הכנסייה. בניגוד לתפיסתם של אפלטון ואריסטו- לא ראה באדם "יצור חברתי". האמין כי המדע הוא המפתח להבנת החברה האנושית וכי הבנת טבעו של האדם קודמת להבנת החברה והמדינה. תפיסתו הייתה אנטי ליברלית, בספרו "לוויתן" (1651) הגן והצדיק את המשטר האבסולוטי אך דווקא משום שהדגיש את האינדיבידואליזם, השפיע רבות על הוגי המאה ה- 18 שהעמידו את הפרט במרכז.

          אייזיק ניוטון: גילה את חוקי המשיכה  בעזרתם יצר תמונת עולם הפועל באופן הרמוני מושלם ובו ניתן לבטא את קשרי הגופי ואופן תנועתם במונחים מתמטיים.

          ג'ון לוק: האדם יכול לחיות בהרמוניה עם הטבע וחוקיו שכן נפש האדם הנה "לוח חלק" אשר מושגים שונים נטבעים בה רק מתוך הנסיון מהעולם החיצוני (האדם אינו חוטא כפי שטענה הכנסייה).השפעתם של ניוטון ולוק היתה עצומה- ההקבלה בין נפש האדם ללוח חלק תאמה את קביעת ניוטון כי העולם הפיסיקלי נשלט ע"י חוקי הטבע. האם לא יתאפשר לאדם להשתמש בשכלו ללא עזרת הכנסייה?!?!

          לאינטלקטואלים היה ברור כעת כי אם אפשר לקרוא תיגר על הכנסייה הרי ניתן גם לקרוא תיגר על המוסדות הפוליטיים הישנים שעוצבו ברוח הדת, על זכות המלכים לשלוט

          הפילוסופים במאה ה- 18 (ראה פילוסופיה של העת החדשה) האמינו כי השכל אינו עוד מושג ערטילאי אלא מכשיר ממשי לשינוי החברה. החברה מלאה בשחיתות, שקר, הטעיה ועריצות- תופעות שהשכל לא יכול להסכים להן.

          עמנואל קאנט: "האדם האוטונומי"- אינו זקוק לאישורים וחיזוקים אלא נשען על תכונותיו וניסיונו שלו. "ההשכלה היא יכולתו של אדם לנטוש את אי בגרותו שהוא עצמו אשם בה…..העז לדעת, היה בעל אומץ להשתמש בשכלך…"

          הולבאך: "בערות ועבדות הפכו את האדם לאכזרי ולא מאושר…אנשים לא מאושרים רק משום שהם בורים. הם בורים רק משום שכולם קשרו נגדם קשר להשאירם בבערותם. הם מרושעים רק משום שלא ידעו להשתמש בשכלם במידה מספקת."

          הפילוסופים כולם תקפו את הכנסייה באופן גורף והאשימו אותה בעידוד הבורות ובמלחמות הדת שהביאו רק לשפיכות דמים.

          הומניזם וקדמה: האדם נאור ביסודו (ומכאן: הנאורות). לכן לא ייתכן שיבצע דברים כה מחרידים ובלתי אנושיים כמו למשל שיטות העינויים של אז, מלחמות, (הם האמינו כי המלחמות הן תוצאה של שליטים הצמאים לתהילה ונתמכים ע"י כמורה קנאית, מרושעים ונבערים מדעת), עבדות, סחר בעבדים- כל אלה הן דוגמאות לניצול החירות של האדם.

          האנציקלופדיסטים והפצת רעיונות תנועת ההשכלה:

          המאבק החשוב ביותר לחופש הביטוי והפצת רעיונות ההשכלה היה  פרסום 28 כרכים של האנציקלופדיה הגדולה (בעריכת דידרו). מאז שפורסם הכרך הראשון ב- 1751 הוגי ההשכלה לחמו בעקשנות נגד הצנזורה על זכותם לפרסם את האנציקלופדיה. בעזרת גורמים רבים (אפילו מחצר המלוכה) ניצחו במאבקם וב- 1792 יצא הכרך האחרון. באמצעות מוכרי ספרים האנציקלופדיה פרצה גם את גבולות צרפת לשאר מדינות אירופה (למעט ספרד בה הצליחה הכנסייה לבלום זאת) ובכך נרשם ניצחון לדור ההשכלה!

          הכלים בהם השתמשו המשכילים להפיץ את רעיונותיהם: אוניברסיטאות, אקדמיות, אגודות ספרותיות, סלונים, כתבי עת, ספרים ומאמרים, חצרות שליטים נאורים, אגודות צדקה ובתי ספר. הבונים החופשיים לדוגמא- האמינו בידידות בין בני אדם, סיוע לחלשים ועזרה לעניים, אמונה בבורא עולם, קיום מצוות, תקווה לאושר הנצחי ואי אפליה על בסיס גזע, דת ומעמד. וולטר, להפאייט, מיראבו, דידרו, גתה, מוצרט, ג'ורג' וושינגטון היו כולם חברי ארגון זה.

          המחשבה המדינית: הפילוסופים תקפו את העריצות ואת זכויות היתר של האריסטוקרטיה והאמינו כי רק רפורמה במוסדות הפוליטיים של המשטר הישן תוכל להביא לשיקומה של החברה החולה.

          הם לא רצו בדמוקרטיה משום שלא בטחו בהמונים הנבערים מדעת, רצו ממשל קונסטיטויונאלי שיוכל להגן על אזרחיו מפני כוח שרירותי, היו אפילו כמה שהאמינו כי הפתרון יצמח משליטים אבסולוטיים נאורים.

          מונטסקיה:

          בניגוד להוגי הדעות האחרים היה מונטסקיה ברון, בן אצולה והאמין שיש לנתח ולהסביר התנהגות פוליטית תוך לקיחה בחשבון של שיקולים גיאוגרפים, כלכליים והיסטוריים ולא במונחים מופשטים של אופיו של אדם. כל חברה צריכה חוקים ומשטר המתאימים לתנאיה הסביבתיים. המליץ על עקרון איזון הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת והתנגד נחרצות לשלטון האבסולוטי. מונטסקיה לא רצה מהפכה ומעולם לא היה דמוקרט ולא ביקש לבטל את זכויות היתר. הוא רצה בהמשך קיום הכנסייה ככוח הבולם את שלטון המלך, אך לחם נגד קנאות דתית. השלטון צריך להישאר בידי האצולה ועליה להגביל את שלטון העריץ.

          וולטר:

          הוגה דעות שנון ביותר, הריע לעם האנגלי על כך שהצליח לרסן את כח השלטון ולהקים ממשל חכם שבו השליט רשאי לעשות כרצונו לטובת העם והעם נוטל חלק בשלטון. וולטר נרדף ע"י השלטון הצרפתי ומצא מקלט באנגליה, משם לא הפסיק להשוות בין שתי המדינות – חשוב היה לו להראות כי משהו רקוב קורה בממלכת צרפת וכי אנגליה היא תמצית החופש הפוליטי והסובלנות הדתית. גם הוא כמו מונטסקיה לא היה דמוקרט ולא האמין כי ההמון מסוגל לשלוט אך בניגוד אליו טען שיש לקצץ בזכויות האריסטוקרטיה והכנסייה כי הן מהוות את המחסום בפני רפורמות (חופש הביטוי, סובלנות דתית, שיטת משפט צודקת, מיסוי לפי הכנסה וצמצום זכויות היתר של האריסטוקרטיה).

           

          רוסו:

         רוסו הוא יוצא דופן משאר הפילוסופים, האמין רוסו שהחברה שילמה בהידרדרות מוסרית עבור קידומה המדעי והטכנולוגי. "האדם המתורבת" לפיו הפך לחמדן, תאב בצע ומעל הכל: איבד את יחסו האנושי כלפי חבריו בני האדם. רוסו ראה באדם את התגלמות הטוב (בניגוד להובס) והאמין שלכל אדם יש קול פנימי שאינו תלוי בהשכלה או באינטליגנציה. לולא הופיע הרכוש הפרטי לא היה כמעט כל הבדל בין בני האדם. כדי להגן על רכושו יצר האדם את החברה האזרחית אבל זו כבלה את ידי העניים וחיזקה את העשירים וכך נוצר אי השוויון בין בני אדם. בחברה מוסרית בה יהיה שוויון, צדק וחופש מעולם לא תהיה עריצות וניצול חירויות. רוסו רצה במדינה קטנה "פוליס" יוונית קלאסית בה כולם מכירים את כולם ולוקחים חלק פעיל ומעורב בחייה בניגוד לחברה המודרנית הגדולה הנשלטת ע"י שליט אבסולוטי ההופך את נתיניו לעבדים.                                    הפתרון של רוסו: כל אדם יוותר באופן מוחלט על כל זכויותיו למען הקהילה ויציית לסמכותה. המדינה תשלט ע"י "הרצון הכללי" שיבטא את טובת הכלל פה אחד כי לא יתחשב ברצונות האנוכיים של הפרטים. האדם המציית לרצון הכללי הופך לאדם מוסרי שאושרו שלו הנו חלק מהכלל. לרצון הכללי- סמכות אבסולוטית על כל חברי הקהילה. רוסו האמין בדמוקרטיה ישירה שבה כל האזרחים כולם, ללא נציגים- מהווים את הגוף המחוקק. תרומתו העצומה של רוסו באה לידי ביטוי גם בתחום החינוך, בספרו "אמיל" קורא לפתח את דמיונו וסקרנותו של הילד ביד חופשית בלי לתת לו הוראות שמגבילות אותו להשתמש בתבונתו. עדיף שהנער לא יעסוק בלימודים אינטלקטואלים אלא יעדיף את הטבע כמקור לאושר ומוסר.

          פיזיוקרטים: קבוצת פילוסופים שעסקו גם בשאלות כלכליות.. טענו לחופש פעולה ומסחר מלאים ללא התערבות המדינה. ראו באדמה את העושר האמיתי ולכן שללו את התעשייה. קראו לשיתוף פעולה בין עמים תוך הסרת המחיצות הכלכליות ביניהם, ליוזמה ולתחרות חופשית. יש לציין שבאופן מוזר האמינו במשטר אבסולוטי נאור כי חשבו שרק כך יכולות להתבצע רפורמות. סיסמתם "הניחו לפעול" הפכה לסיסמתם של הקפיטליסטים במאה ה- 19 , אדם סמית שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית שאב מהם את רעיונותיו.

          משה ליפשיץ. תנועת ההשכלה כגורם מהפכני, בתוך, המהפכה הצרפתית: 1789 – 1795 (ת"א: לוגוס, 2003) עמ' 49 – 70.

          תקפו את המשטר הישן ושיטותיו, הכנסייה , אמונות תפלות מימי הביניים, רעיון העולם הבא, יסודות האבסולוטיזם, בזבוז כלכלי, אכזריות וברבריות.

         

          קוסמופוליטיות:רבים מבני תנועת ההשכלה (אותה תנועה שפיתחה את מושגי היסוד של מדינות הלאום) היו מחסידיה של הקוסמופוליטיות,אותה גישה המצביעה על קווי הדמיון שבין בני האדם ולא על השוני שבהם. אין ספק שהרעיון הוא רעיון נחמד,  בני האדם שווים ולכן אני יכול להרגיש עצמי שייך בכל מדינה שבה אבקר. אך קיימת סתירה בלתי ניתנת לגישור בין מושגי היסוד עם אומה ומולדת לבין הרעיון הקוסמופוליטי.

          פילוסופים באותה התקופה ניסו למצוא התאמה בין הרעיונות הסותרים ומבחינת הם הצליחו ליישב בין הרעיונות. אין סתירה בין פטריוטיות לקוסמופוליטיות. טוב לפעול לטובת אחיך ואחותך במדינה אך יש לזכור שאנחנו כולנו חלק ממארג גדול יותר וגם חלק לא חשוב יותר מהשלם.

          ביטויים אלו היו עיקר דיבורים שכן אותם פילוסופים לא נאלצו להתמודד עם המציאות של הגדרות אלו. כיון שהיה פטור משירות צבאי ללומדים באוניברסיטאות הם לא נאלצו "למות" למען רעיון קוסמופוליטי או פטריוטי זה או אחר.

          במבחן המעשה ניתן לראות כי בסופו של דבר כאשר מגיעים לכדי עשייה הרעיון הפטריוטי עולה בכוחו על הרעיון הקוסמופוליטי. שכן אלו שמנהיגים החלטות מגיעים מהר מאד לכדי הבנה שכוחך (גם הצבאי) כמדינה חזק יותר כאשר העם נותן בך את אמונו וכדי לרכוש את אמונו יש צורך שיהיה לו טוב. לכן אם בתמצות טובת האזרחים של המדינה שלך חשובה יותר מכל דבר אחר כדי ששלטונך ומדינתך יהיו חזקים.

          י"ג הרדר-הרדר רצה להחזיר את המושג עם לצורה בה הוא יהיה מובן יותר מבזמני העבר של המקרא. להגדרתו עם אינו מעשה אדם אלא צמיחה טבעית של הטבע. אף אחד מבני דורו לא עמד אל דיוק הגדרותיו של הרדר אך ניתן להבין ששאף לקיום עמים אחידים, זאת אומרת זהים בהיסטוריה בשפה ובזיקה התרבותית שלהם. לפיו "המדינה הטבעית ביותר היא זו המושתת על עם אחד". הרדר היה הראשון להשתמש במושג לאומיות שבתוכה הוא מוצא את הצורך בדעה קדומה.

          הגדרתו ללאומיות מאגדת בתוכה את המוצא לדעות רדיקליות יותר שהתפתחו באומה הגרמנית. אין ספק שדעותיו בנוגע למהותו של עם לא יושבות בקנה אחד עם הרעיונות הקוסמופוליטיים שהיו כה נפוצים באותה התקופה.

          תגובת הכנסייה:

          איפה הכנסייה בתוך כל הסיפור? מאותגרת מהמאה ה-10 וה-11. בגלל זה הקימו את האינקוויזיציה. מרטין לותר יגדיל ויעשה – אמר שנמאס מהשחיתות ואז התחילה המלחמה של הפרוטסטנטים בקתולים. לכן אומרים שהגישה של הפרוטסטנטים הייתה יותר נכונה להתפתחות כלכלית. כל זה התגלגל גם לתוך הפוליטיקה – קריאת תיגר על האפיפיורות ובעקבות זאת כל המהפכה המדעית. חלק מקעקוע הנצרות הוביל לקעקוע היהדות וחלק מהאנטישמיות המודרנית מקורה בהתכחשות לנצרות.

הנרי ה-8 זורק את הקתוליות מהחלון כדי להתגרש מאן בולן שלא נתנה לו בנים. בתו אליזבת גם היא זורקת את הקתוליות קיבינימט. לאחר מכן אי אפשר להתלונן על מישהו כמו לותר. הכנסייה האנגליקנית הייתה יותר ליברלית אבל גם היא רדפה את הפוריטנים – דבר שגרם למעברם לאמריקה. הפרוטסטנטים עצמם היו מאוד דתיים – אבל יותר סובלניים ופתוחים – יחסית לקתולים. למה? כי הם חוו את הרדיפה הדתית על בשרם.

הבריטים היו הראשונים שביטלו עבדות. הרוסים היו עבדים עד 1865.

זו לא דמוקרטיה כמו היום – אך תחילת ההבנה שיש שם משהו אחר. יש חוקים בטבע ויש חוקים גם בהתנהגות חברתית ובפוליטיקה.