"על השחיטה" הוא אחד השירים המפורסמים ביותר של חיים נחמן ביאליק והוא נכתב על רקע וכתגובה לפרעות קישינב שארעו ברוסיה בשנת 1903. על השחיטה מביע את הטראומה העמוקה של ביאליק, חוסר האונים המלווה בזעם נוכח הזוועות שבוצעו כנגד היהודים. על השחיטה הוא אחד מהשירים מלאי הרגש ועם זאת הקודרים ביותר של חיים נחמן ביאליק ואולי אלו הן עוצמות הרגש הכל כך אינטנסטיביים שבו שגרמו לו להיות אחד השירים הבולטים והמוכרים ביותר של ביאליק. אחד המאפיינים הבולטים של "על השחיטה" שמבדילים אותו משירים אחרים של ביאליק הוא אי הדבקות במבנה הפורמלי, וזאת בניגוד לנטייה של ביאליק להיות מדויק ותבניתי במרבית השירים שלו (למשל, לבדי).
האשמה בעל השחיטה
הזעם הראשוני של ביאליק נוכח הפרעות שבאות לידי ביטוי ב-"על השחיטה" מופנה דבר ראשון לא אל הפורעים, וכמובן לא אל הנפגעים, אלא דווקא כלפי האל. ב-"על השחיטה" ביאליק מטיח כנגד האל את ההאשמה בכך שהוא זה שאפשר לדברים כמו מאורעות קישינב ופוגרומים בכלל להתחרש לעם שכביכול אמור להיות תחת חסותו. הפנייה של ביאליק אל האל היא פנייה של זעם, אך זעם שנובע מתוך חוסר אונים וכאב שבהכרה שבאי-אפשרותו של האלוהים ונוכחותו בעולם רווי רוע.
אך במהרה פונה "על השחיטה" אל האשמים הארציים, התליינים שבפניהם מוטחים מעשיהם הנוראיים המלווים פעם אחר פעם במילה "דם" שהיא מוטיב חוזר ב-"על השחיטה". ביאליק מקונן על דם היהודים שהותר לפני שהוא פונה לחפש נקמה. ביאליק מחפש צדק אך אינו יכול למצוא אותו, לא שלם, לא אמיתי, כנגד מה שכבר נעשה ולא ניתן להשיבו. ואם לא צדק, אז לפחות נקמה אך גם בה "על השחיטה" מסרב להתפייס והוא מתסיים בתחושה חריפה של חוסר אונים וזעם חסר מוצא "תקוע בגרון".
למרות קיומם הניכר של אמצעים אומנותיים בו, השיר "על השחיטה" של ביאליק הוא כאמור יוצא דופן מיחס לשאר שירת ביאליק בעוצמות הרגש שלו שפורצות מתוך המגבלות הפורמליות של משקל וחריזה ומבטאות בכאוס העצור שלהן את הזעם והתסכול שרוחשים בקרביו של ביאליק. "על השחיטה" כך נותר שיר קאנוני בחברה היהודית, בפראנויה שלה, בתחושת ה"כל העולם נגדנו" שלה, ובפחדים הכי עמוקים שלה.
