ההוכחה הראשונה לקיום האל של דקארט היא המרכזית בספרו הגיונות, ודקארט מוסיף עליה עוד הוכחה.
ההוכחה הזאת יוצאת מנקודת ההנחה שאני קיים (קוגיטו). כעת השאלה היא מה הסיבה של קיומי. וגם אם הייתי קיים תמיד – מה משמר את קיומי מרגע לרגע?
לא יכול להיות שאני בראתי את עצמי – כי אז הייתי מקנה לעצמי את כל השלמויות שאין לי. שום דבר מלבד אלוהים לא יכול היה ליצור אותי כיצור שיש בתוכו אידאה אינסופית. מזה שאני קיים ובעל אידאה כזו מוכח קיומו של אלוהים.
ההבדלים מההוכחה הראשונה
להבדיל מההוכחה הראשונה לקיום האל של דקארט, בהוכחה זו לא שואלים איך נוצרה אידאת האינסופיות, אלא איך אני נוצרתי, כשיש בתוכי את האידאה הזאת.
העקרון כאן הוא אותו עקרון – אין בתוצאה מה שלא היה בסיבה, לכן בסיבה חייבת להיות שלמות אינסופית. אין טעם לומר שהסיבה היא ההורים וכו', כי אז גם בהם היא באה מאיפשהו, ונגיע לרגרסיה אינסופית. חייבים לעצור אותה בבורא שהוא בעל שלמות אינסופית – אלוהים.
ההוכחה הזו מאוד דומה להוכחה של אריסטו על "מניע שאין לו מונע". דקארט מסתייג ממנו ומוסיף עליו שאלוהים גם צריך לשמר את קיומי מרגע לרגע (מלבד הערובה האלוהית והבריאה). בקוגיטו נגלה לנו רק דבר חושב. כדי שהדבר החושב יהיה רציף – יש צורך באל שיבטיח את הרציפות.
בכך שלל דקארט את הדאיזם – התפישה שהאל ברא את העולם כמערכת סגורה, ולא מתערב בו כלל. זה מקנה משמעות חדשה להשגחה האלוהית.
משמעות ההוכחה לקיום אלוהים
דקארט מוכיח את אלוהים בצורה מהפכנית. במקום לראות את העולם ולהקיש ממנו על אלוהים, דקארט יוצא מהאני, מגיע לאלוהים, ורק מאלוהים מוכיח את קיומו של העולם.
ההוכחה מחלצת את ההוגה מהסוליפסיזם.
ההוכחה גם מבטאת את אפסיותו של האדם וכמיהתו לחרוג מעבר לעצמו.
ההוכחה מתבססת על הצורך בערובה אלוהית לאמת. זה מהווה נצחון מסויים של דת ההתגלות. מצד שני, היא מוכיחה שיש אידאה מולדת. כך שיחסה של ההוכחה לרציוניליזם מורכב משני צדדים – צד מחזק וצד מחליש.
בשלב זה של הדיון יש רק אלוהים ואני בעולם – השקפה אידאליסטית.
המעגליות בהוכחה של קיום האל
ביקורות צדדיות
דקארט נסמך בהוכחתו על דברים שבשלב זה אסור היה להוגה להסתמך עליהם. זאת בעיקר בקשר להסתמכות על הסיבתיות. דקארט מניח:
- לכל דבר יש סיבה.
- ממשות התוצאה אינה יכולה לעלות בדרגתה על ממשות הסיבה.
- ממשותה האובייקטיבית של התוצאה לא יכולה לעלות על הממשות הצורנית של הסיבה.
שלוש ההנחות הללו אומנם אוודנטיות ו'האור הטבעי' מורה עליהן, אבל בשלב זה אסור להוגה לסמוך עליהן, בלי ערובה אלוהית.
כמו"כ, גם אידאת האינסוף בפועל (החיובי) היא אידאה שלא ברורה בשלב זה.
המעגליות
ארנו השיג זאת בהשגות, וכן עוד מבני דורו של דקארט.
שיקול הדעת של דקארט הוא כזה:
- מה שאני תופס באורח בהיר ומובחן הוא אמיתי;
- אני תופס באורח בהיר ומובחן שאלוהים קיים;
לכן,
- אלוהים קיים
ועכשיו,
- אם אלוהים קיים, הרי מה שאני תופס באורח בהיר ומובחן אמיתי;
ולכן, מ3+4 מתקבל:
- מה שאני תופס באורח בהיר ומובחן הוא אמיתי.
המסקנה 5 מופיעה בהקדמות הטיעון, ולכן הטיעון מעגלי. (גם אם היא לא מופיעה בפירוש בהקדמות, היא דרושה ע"מ לעבור ממשפט 2 למשפט 3).
אלוהים לא יכול לערוב לתקפות ההוכחה למציאותו, ולכן ההוכחה למציאותו לא תקפה.
תשובת דקארט למעגליות
דקארט פותח את תשובתו באמירה שהוכחת אלוהים הכרחית ע"מ לייסד מתמטיקה וודאית (אתאיסט לא יכול להיות מתמטיקאי) – כי יש צורך באלוהים ערב לכך שאין מלאך זדוני.
ע"מ לענות על ההשגה של המעגליות, דקארט מבקש להראות שישנן ידיעות בהן בהירות ומובחנות מספיקות גם בלי ערובה אלוהית.
דקארט מבחין בין שני סוגי ידיעות: 1. מה שאני תופס מיד, במישרין, כבהיר ומובחן, 2. מה שאני זוכר שתפסתי כבהיר ומובחן.
בסוג אחד איני זקוק לערובה אלוהית, שכן ברגע שיש מולי משהוא בהיר ומובחן אני בטוח באמיתתו. רק באמת מהסוג השני דרושה לי ערובה אלוהית, שכן אז יכול להיות שהשד המתעתע מתעתע בזכרוני ובשיקול הדעת שלי. (החילוק הוא בין הוכחה ישירה שרואים, לבין הוכחה שדרוש שיקול דעת והוכחה בשלבים. המעבר בין השלבים זוקק ערובה אלוהית).
יוצא שרק בנוגע למדע שלם, שמבוסס על הנחות קודמות, יש צורך בערובה אלוהית, ולא בשיקול דעת ספציפי.
דקארט מתייחס להוכחתו לקיום אלוהים כהוכחה שניתן לראות את כולה בבת אחת, באינטואיציה בסיסית אחת, ולכן היא לא צריכה ערובה אלוהית. הבעיה היא שאז לא ברור למה הוא הניח את כל המהלך שלו, שנראה כאילו הוא כן בונה מהלך רב שלבי להוכחתו, שכל שלב מניח את תקפותם של השלבים הקודמים.
נסיון תירוץ נוסף, הוא שאין פסול בהוכחה מעגלית לתוקפה של התבונה, הדבר תמיד יהיה כשמנסים להוכיח באמצעות התבונה את תקפותה של התבונה.
עצם הנסיון של דקארט להשתמש במתודה מניח מעגליות זו – המתודה נועדה לברר את האמת. ממה נפשך – או שהמתודה מגלה את האמת שמאשרת את תקפות המתודה (מעגליות), או שאין כל צידוק למתודה.
