Religion and Nationality: Four Approaches / Rogers Brubaker
דת ולאומיות: ארבע גישות / רוג'רס ברובייקר
סיכמה: עדי דיאמנט
קיים מגוון דעות ופרשנויות שונות ואף מנוגדות של המושגים דת, לאומיות, והיחסים ביניהן. (למשל: לאומיות היא עניין חילוני/ דתי, הלאומיות קמה בגלל הדת/ החילונות). המחבר שואל לא מה היחסים ביניהן אלא כיצד ניתן להבין יחסים אלו, באילו כלים. בהתבסס על ספרות רחבה, המאמר דן בארבע גישות להבנת היחס בין לאומיות ודת: 1. התייחסות אליהן כאל תופעה אנאלוגית. 2. מציאת דרכים בהן דת עוזרת להבין דברים על לאומיות (יצירתה, כוחה, השפעתה…) 3. התייחסות לדת כחלק מהלאומיות ואיתור מצבי שזירה. 4. לדבר על צורה דתית של לאומיות. המאמר מסיים בחשיבה על הבנת לאומיות כתופעה חילונית.
דת ולאומיות כתופעה אנאלוגית
ביטויי הגישה הם למשל: הניסיון לאפיין לאומיות כדת או למצוא את השווה ביניהן: רגשות עמוקים, אמונה בכוח חיצוני, תחושת יראה וכבוד וטקסים הממוקדים בדגל, "אלים לאומיים", עבר ועתיד נצחיים, ההתנגדות לחוסר מוסריות, קנון טקסטים מקודש, מועדים מקודשים והקרבה עליונה. עם זאת קיימים הבדלים מהותיים- למשל רוב דתות העולם חפצות באיחוד ואילו הלאומיות מדגישה הבדלים וקולקטיבים נבחרים. יש הלוקחים זאת רחוק יותר ומתייחסים אל הלאומיות כאל דת חדשה ממש, במובן ערכי-רעיוני ובמובן תפקודי- קיום מערכת אמונות ו"מצוות" מעשיות, קידוש מושגים וישויות ואיחוד הכלל.
המחבר מציע דרך התיחסות נוספת אל דת ולאומיות כתופעה אנאלוגית: במקום להשתמש במונחים דתיים לתיאור מוטיבים בלאומיות, להתשמש עבור שתיהן במערכת מושגים, מבנים ותהליכים חברתיים כללית יותר, ולנתח אותן: כמצב זהות/ הזגהות, כמצב של ארגון חברתי, וכדרך לעיצוב טענות פוליטיות.
1. אתניות ולאומיות מתוארות רבות כדרכים בסיסיות ליצירה חברתית תרבותית של הזדהות, שונות, הגדרה עצמית והתייחסות לאחר, הבנת כוונות ותחומי עניין- יצירת קהיליות מדומיינות. כך גם דת.
2. לאומיות ואתניות וגם דת הן מצב של ארגון חברתי, ונתינת צורה וסדר לקשרים לחברתיים. לא רק במוסדות, אלא על ידי יצירת פילוח חברתי בחברה הטרוגנית, אפילו ללא ריכוז פיסי אלא רק ע"פ מאפיינים משותפים. ההשתייכות תכלול הליכה בנפרד למערכות חינוך, מדיה, פוליטיקה, רפואה ועוד, וכן קשרים חברתיים בלתי פורמליים רבים, במיוחד בתחום הנישואין ושמירה על סגירת החברה ושמירה על ייחודיותה.
3. במובן הפוליטי- בשם הדת ובשם הלאומיות נעשים תביעות ודרישות באופן דומה, בייחוד כשמדובר ברווחה, ייצוג פוליטי, הזדהות סמלית ויצירה תרבותית (כשיש שליטה בסוכני חיברות כשהם). אלו הם חלק מתופעת הפוליטיזציה של האתניות ושל התרבות, ושל "תירבות" הפוליטיקה או שימוש בה למען התרבות האתנו-דתית/ אתנו –לאומית וכדו. הדת משמשת כאן לקביעת הקבוצות הפוליטיות- ולא לקביעת תוכן התביעות הפוליטיות, הכוללות מעבר לייצוג משאבים וכדו' אלא גם בניית חיי ציבור בהתאם לעקרונות דתיים. עניין זה מהווה נקודה חשובה בשאלה האם קיימת צורה דתית מובהקת של לאומיות.
שלושת אלו הם התייחסויות לדת ללאומיות ולאתניות כתופעה אנאלוגית וכחלק ממערכת מושגים רחבה יותר. אולם כולם מתייחסים לתכנים והשלכות ספציפיים של הדת, ומפספסים את רבדי העומק שלה ושל קשריה ללאומיות.
דת כמניע או הסבר ללאומיות
גישה הקושרת בין מוטיב בלאומיות (מניע, כוח רגשי, תוכן…) לבין מוטיב בדת (רעיון, מוסד, אירוע…) רוב הספרות בנושא מתמקדת במקרה ספציפי (למשל הפוריטנים/ פרוטסטנטים והאנגליות, האורתודוכסיה בבלקן, השינטו ביפן, והרעיון העברי של covenant והשפעתו על הלאומיות הצפון-אירית, האפריקאנס והישראלית.) יש מחקרים כלליים יותר, כיצד דת נטלה חלק מרכזי ביצירת ופיתוח הלאומיות כתנועה: למשל כיצד מוטיבים, נרטיבים וסמלים דתיים שימשו להבניה לאומית. דגש רב הושם על מוטיב הנבחרות, ונספחיו (סמלים סיפורים…) מן התנ"ך העברי, שבא לידי ביטוי רב כבר ב"הולדת הלאומיות" באנגליה וארצות השפלה המאות ה16- 17.
דת תרמה ללאומיות גם בדרכים עקיפות ולא רק דרך הבניה פוליטית ישירה: למשל המהפכה הפרוטסטנטית שתרמה לפיתוח צורות חדשות של קשרים חברתיים פוליטיים, קידום ספרות ונגישות לשונית והבאת פוליטיקה ותרבות למרכז הבמה, ובכך תרמה קידום הלאומיות:
1. נוצרו מודלים חדשים של קהילה פוליטית: מעורבות כלל המאמינים/ אזרחים בקהילה בניהולה וקידומה, היחיד הבקי בעצמו במידע ובכתבים, קשר ישיר בין המאמינים לא-ל" גם בלאומיות החדשה הפרטים משתייכים באופן ישיר לקהילה: דמוקרטיה לאומית. כמו כן, דווקא יצירת המרווח הריק בין האדם לבין א-לוהים, ללא מתווכים, איפשר קיום חוקים עצמאיים, אנושיים, בעולם החברתי.
2. קידום השפה והספרות כמדיה ללאומיות, יחד עם גישה ישירה ל"כתבים מקודשים", פיתחה את הכתיבה ואת נגישות כתבי הקודש והתנך לכולם, ובהיזון חוזר הדבר קידם שפות מקומיות, תוך איחוד ניבים לשפה. הדבר העלה את המודעות הלאומית, עם שפות משמעותיות בין הלטינית לבין הניבים המקומיים.
3. עידן הרפורמציה והופעת שלוש גישות שונות מהותית במרחב הנוצרי (קתוליות לותרניות וקלויניסטיות), אלו הידקו את הקשרים בין ארגון פוליטי לאמונה דתית, בין תרבות לבין המשטר שבבסיס הלאומיות. לצד אלו נוסדו כנסיות על רקע טריטוריאלי שהיו נתונות בפועל לשליטה פוליטית חילונית. השלטון החל להתעניין לפתע לא רק בתועלת ובעבודה של נתיניו אלא גם בתרבותם, ומכאן החל תהליך של יצירת תרבות הומוגנית במדינה.
לאומיות מכילה במיוחד ארגוני זהות ושונות: אידיאולוגיה לאומית דורשת (ומנסה להשיג ע"י תהליכים חברתיים פוליטיים ותרבותיים) הומוגניות תרבותי בתוך יחידות פוליטיות, והטרוגניות תרבותית ביניהן. הטריטוריאליות והפלורליזם העמידו את הדת במצב תחרותי-השוואתי. מצב זה שהחליף את ההגמוניה הכנסייתית האחידה הקל על קבלת הרעיון של עולם עם לאומים שונים.
דת, אם כן, יכולה להיות מובנת כקשורה וגורמת ללאומיות במגוון דרכים. המשותף להבנות השונות הוא דחיית גישות ישנות יותר לפיהן הלאומיות צמחה דווקא כנגד הדת או בעקבות שקיעתה. מובן שבנקודות ספציפיות עומדות לעתים הלאומיות והדת זו נגד זו, אך בתמונה הכללית הלאומיות לוקחת הרבה מן הדת. מעבר לכך, צורות מוקדמות של הלאומיות הופיעו דווקא בעידן של התגברות דתית- ולא של דעיכתה, והיו שהציעו שהלאומיות היא אף התפתחות של הדת במובנים שונים.
דת כשזורה בלאומיות
גישה זו תופסת את הדת כחלק מהותי של הלאומיות שאינו חיצוני לה כלל.
סוג אחד של גישה זו עוסק בהתאמות בין גבול הלאום לגבול הדת. בגירסה החזקה, יש חפיפה מלאה בין הלאום לדת: הלאום מורכב מכל מי ורק ממי ששייך לדת מסוימת: כמו ביהדות, ולפחות חלקים מהלאומיות הסיקית. בגירסה החלשה, יש חפיפה בין גבולות דתיים מקומיים לגבולות לאומיים, והדת משמשת כסמן חשוב ובסיסי בהגדרה הלאומית, אך הקהילה הדתית רחבה בהרבה מהקהילה הלאומית. כך בצפון אירלנד, בהבדלים בין הקרואטים הקתולים לסרבים האורתודוכסים ביוגוסלביה לשעבר (אע"פ שדיברו אותה שפה).
בסוג שני של הגישה, דת אינה נחוצה להגדרת גבולות הקהילה הלאומית, אך היא תורמת מיתוסים דימויים וסמלים המהווים חלק מרכזי בהצגה הסימבולית של הלאום- כאן השאלה אינה "מי משתייך?" אלא "מי אנחנו, ומה מייחד אותנו כאנשים במובנים של היסטוריה, איפיון, זהות, משימה, יעד ומקורות תרבותיים?". סוג זה של שזירה כולל את הפיתול הדתי של השיח הלאומי: אם נניח כי שיח לאומי אינו רק עניינים הקשורים במישרין לפוליטיקה אלא כל צורת שיח ציבורית או פרטית על לאומים או מדינות. מכאן מתאפשר מגוון רחב ללימוד הקשר בין דת ולאומיות.
למשל, מחקרים רבים קיימים על שפה דתית והשפעתה על רטוריקה פוליטית (אמריקאית)- רטוריקה היא חלק בלתי ישיר של תופעת הלאומיות. השפה והמינוחים הדתיים השפיעו רבות על צורת החשיבה של לאום מסוים- על הגדרתו העצמית, מקורותיו, מטרותיו, צדקתו, רשעות אויביו ותפקידו בעולם. למשל באמריקה- תפיסה של לאום מבורך בידי הא-ל, ההיבחרות והשליחות, ה"ישראל החדש", "אור לגויים", הובלת העולם לזכויות האדם והעמים החופשיים. רעיון אלו וחוקיותם קיימים עד היום במיינסטרים הרטורי האמריקאי במונחים דתיים מאוד: אמנם יש משפטים שלא ייאמרו (השוואות לארמגדון, או אמירות מפורשות של "אנו בשליחות הא-לוהים" למשל) אבל בהחלט יש כאלו שכן- אחרי 9.11 למשל: "אחריותנו להיסטוריה לפטור את העולם מהרשע" (בוש), או לגבי עיראק "מלחמה עולמית בטרור" ו"החרות המתרחבת", מושגים עם קונוטציות לנאומים דתיים הרבה יותר.
למרות שקל לזהות כיצד מרכיבים דתיים כשפה ודימויים הופכים לרכיבים לאומיים המשמשים לתיאור מאפייני לאום ומשימותיו, קשה יותר לתאר את טבע הקשר בין לאומיות ודת במקרה זה- בשל שלושה קשיים:
1. הקושי בהגדרת דימוי או מינוח כ"דתי". האם המושג קדושה שאוב בהכרח מן הדת או שהוא כבר חלק משפה חילונית? כנל לגבי דימויים מהתנך שכבר הפכו לחלק מספרות חילונית- האם שימוש בהם הוא שימוש במוטיב דתי? דימוי הוא לעתים רק דימוי, וגם דימויים דתיים עברו תהליכי חילון ארוכים וקשה להגדירם דווקא כדתיים.
2. כיצד ניתן לכמת (ולא רק לתת דוגמאות) את מידת התפוצה ואת משמעותה של שפה ודימויים דתיים בתוך הדיבור הלאומי הרחב.
3. כיצד לבחון את השפעת הרטוריקה הדתית והחלק האמיתי שהיא נוטלת בעיצוב החברה הלאומית בפועל, לאחר סינוני מסכי הפרשנות: לבחון את הצד השומע ולא רק את הצד הנואם. כיצד ניתן לבחון זאת?
המעורבות של דת בלאומיות הדדית- גם הלאומיות מעורבת בדת, וקיים גם תהליך של "הלאמת" הדת, במיוחד בדתות חובקות עולם כאיסלאם והנצרות, אשר עברו שינויים עם פגישתן בלאומיות ובמדינת הלאום: הלאומיות ניסתה לקבל שליטה על מנגנוני הכנסייה. בכנסיה האורתודוכסית למשל בדרום מזרח אירופה, הפכה הנצרות המזרחית לסדרת כנסיות לאומיות שהיו מפתח לארגונים לאומיים ולערבוב מסורות דת ולאום. גם במקומות אחרים גרמה הלאומיות לשינויים בכיווני החשיבה הדתיים ושינויי מנהגים, במיוחד בנצרות שהיתה מראשיתה "דת של פרשנות" ו"דת של תרגום" בהיותה בלתי קשורה לשפה קדושה מחייבת. גם באיסלאם חלו שינויים והתאמות לדינה בה הוא מתקיים.
לאומיות דתית כסוג מובחן של לאומיות
גישה זו אינה עוסקת במסגרות (דימויים, שפה וכדו') אלא בתוכן המהותי של הדרישות הלאומיות. הגישה טוענת כי במקרים מסוימים קיימת לאומיות דתית העומדת בניגוד ללאומיות החילונית (המוכרת).
הלאומיות מוגדרת כעיצוב קולקטיב מדינתי, וכעוסקת בטריטוריה ובאוכלוסייתה ובאיחודן עם הזהות התרבותית למושג אחד- המדינה. עם הגדרה כללית כזו, ניתן להגדיר לאומיות דתית כסוג של לאומיות, שהרי לאומיות היא צורה (שילוב מדינה, טריטוריה ותרבות) בעלת תכנים משתנים- שהרי ניתן לשלב את שלושת המרכיבים באופנים שונים ורבים, שיבטאו תוכן אופייני לאותו לאום, שיכול להיות גם תוכן דתי.
פרידלנד[1] טוען כי דת יכולה לצקת תוכן אל עיצוב הלאומיות כיוון שהיא מכילה דגמי סמכות וארגון כוח ומשאבים, וכל אספקט של החיים. הנצרות אמנם מעט פחות מסוגלת לכך בהיותה מראשיתה אמונה חסרת מדינה. לאומיות דתית מאחדת טריטוריה מדינה ותרבות על התמקדות בשלוש נקודות: 1. המשפחה המסורתית כבסיס לחברה מוסרית ופורה- כנגד כוחות תרבותיים וכלכליים המחלישים את כוחה, 2. חלוקת העבודה המגדרית המסורתית 3. הנסיון לשמור יחסי מין במסגרת המשפחה כמקובל במסורת.
זהו טיעון מעניין המתמקד בהבדלי התוכן בתוכניות לארגון חיי ציבור ופרט בין לאומיות דתית ללאומיות שאינה כזו, יותר מאשר במסגרות לשוניות או אישים. למשל בצפון אירלנד מעורבים מוטיבים דתיים רבים בקונפליקט, אך הוא אינו על דת- אין נסיון משמעותי לדרישה לארגון החיים לפי עקרונות דתיים- זהו קונפליקט לאומי רגיל. לעומת זאת, פרידלנד רואה לאומיות דתית במדינות רבות: ארה"ב, הודו, איראן, ישראל, טורקיה, אלג'יריה, מצרים ופקיסטן. את רוב עבודתו הוא מקדיש לאיסלאם.
יש דמיון רב בין תנועות איסלאמיות לצורות לאומיות מוכרות: הקהילה המוסלמית ההומוגנית, שראויה לעתים למדינה (חליפות), שתקדם את ערכיה; החיפוש אחר הזהות האמיתית של אנשים והגברת המודעות לתרבות ומשטר; ההתנגדות לשלטון זר והשפעות זרות. גם בהיותן לעתים אנטי לאומיות, התנועות המוסלמיות עונות להגדרת הלאומיות הבסיסית- צירוף שטח מדינה ותרבות. לעתים חלה התנגשות ביניהן לבין תנעוות לאומיות, ולעתים חלה מזיגה (חמאס למשל). רוב התנועות המוסלמיות עובדות עם המדינה- אך לא מכוונות ללאום.[2]
מדינת הלאום הטריטוריאלית היא עדיין הישות הפוליטית הדומיננטית בימינו, למרות השמועות. גם תנועות מוסלמיות ואחרות מתאימות עצמן למציאות זו. גם אם הן מחפשות כוח בתוך מדינה מסוימת- לא הופך אותן הדבר לתנועות לאומיות.
לאומיות היא תפיסה חשובה, אך ניתן לעשות בה שימוש רק כל עוד היא מתוחמת לאל הפוליטיקה, אידיאולוגיה ושיח העוסק בלאום- לא כאשר היא רחבה ומקיפה כל סוג מדיניות שהוא המתקיים במדינה כלשהי. רוב התנועות האיסלאמיות אינן מבינות זאת- אם הן לאומיות הרי שהן כאלו ללא תפקיד מרכזי למושג "לאום", אלא ה"אומה" המוסלמית הגלובלית מחליפה אותו. "מוסלמי" הפך לזהות שמעבר לדתיתף אך הוא עוד אינו זהות לאומית, שכן הוא אינו מוגבל ללאום מוגדר אלא רחב מדי. במובנים רבים האומה המוסלמית מאימה לקטגוריות של אתניות פוליטית, עם טענות למשאבים, ייצוג והכרה- כמופיע בחלק הראשון של המאמר.
סיכום
לארבע התיאוריות שהוצגו יש כמובן נוספות, הן שואלות שאלות שונות גם אם התשובות זהות, והשאלות היו מטרת המאמר.
מסכם בהבנת הלאומיות כתופעה חילונית: טיעונים הקשורים במודרניות החברתית-כלכלית, הפוליטית והתרבותית נקשרו בה, דוחים את הדת ומתארים כי הלאומיות החליפה אותה. אלו התמקדו בלאומיות האירופאית במאה ה19 (ומעט לפני ואחרי), תוך התעלמות מאירופה המוקדמת, מדרום אסיה, מהמזרח התיכון ועוד, שם לדת היה מקום מרכזי הרבה יותר. הבנה רחבה הסכימה כי במינת הלאום המודרנית הדת היא עניין פרטי. בשנים האחרונות גישה חילונית זו קיבלה ביקורות רבות (למשל של ואן דר ויר[3]) ומחקרים רבים סבבו על הקשר בין לאומיות ודת, תוך שהם מבחינים בדתיות של החילוניות עצמה, ומבקרים את התפיסה כי המודרניות מחייבת את העברת הדת לתחום הפרט. אך האם קיים, אחרי תיקונים, רובד אמיתי בהבנה החילונית של הלאומיות?
הלאומיות דורשת ביטוי והגנה של הלאום ע"י המדינה/ המשטר. מרכז הכובד הוא הלאום ודרישתו לשלטון עצמי. המבנה המורכב במחקר המשלב טיעונים פוליטיים עם הבנה תרבותית העשה חלקית ע"י החילון- לא כנגד הדת או ע"י דחייתה אלא ע"י קיום מוסדות, נורמות ופעילות אנושית מציאותית שאינם שייכים לדת, אלא לממלכות נפרדות ככלכלה, חברה ומשטר. בנוסף, הדרישות הפוליטיות הלאומיות באות בשם העם, לעומת דרישות פוליטיות דתיות הבאות בשם הא-לוהים, אם כי מנהיגים רבים משלבים אותם בתוכן ובמסגרת. אך שזירה אינה זהות, וקיימים כאן שני מושגים שונים, שהעובדה שהם משתמשים אחד במרכיבי השני אינה התיכה אותם לאחד.
[1] Friedland, Roger. 2002. ‘Money, Sex, and God: The Erotic Logic of Religious Nationalism.’ Sociological Theory 20(3):381-425.
[2] שם
[3] Van der Veer, Peter. 1994. Religious Nationalism: Hindus and Muslims in India. Berkeley: University of California Press.
Van der Veer, Peter, and Hartmut Lehmann (eds.). 1999. Nation and Religion: Perspectives on Europe and Asia. Princeton, N.J: PrincetonUniversity Press.
