הבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי העות'מנים בשנת 1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה והחזיקו בה עד שנת 1948 עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. החל משנת 1920 השליטה שלהם קיבלה גיבוי בין לאומי מ"חבר הלאומים" (ארגון גג בין לאומי שקדם לאו"ם והתקיים בין שתי מלחמות העולם). בוועידת סאן רמו בשנת 1922 אימץ חבר הלאומים את העקרונות של "הצהרת בלפור" משנת 1917 שקבעה כי בארץ יוקם בית לאומי לעם היהודי, ולשם כך השלטון יסייע לעליית יהודים ולהתיישבות יהודית, יכיר בסוכנות כנציגת העם היהודי, ובעברית כשפה רשמית לצד הערבית והאנגלית. בכך הונח היסוד למימוש רוב השאיפות של התנועה הציונית. מנגד נקבע גם שיובטחו זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסייה כך שלא יקופחו. המתח בין שתי המגמות האלה ליווה את השלטון הבריטי לאורך כל ימיו. שלטון המנדט דאג לביטחון ולמשפט בארץ והשקיע בתחום הכבישים. בתחום השירותים הוא העניק לאוכלוסייה שירותים מצומצמים. הבריטים לא הקימו בארץ ממשל עצמי משותף ליהודים וערבים. הערבים דרשו להקים ממשל כזה על בסיס האוכלוסייה הקיימת כלומר רוב ערבי ברור, ואילו היהודים דרשו לפחות שוויון בייצוג בין שתי הקבוצות.
במהלך התקופה זכתה התנועה הציונית להצלחה גדולה שבאה לידי ביטוי בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מבחינה מספרית הישוב היהודי בארץ גדל מ-56 אלף בשנת 1918 ל-600 אלף בסוף שנת 1947 (הישוב הערבי בארץ גדל באותה תקופה מ-700 אלף ל1.3 מליון). תחת שלטון המנדט הוקמו עשרות ומאות יישובים יהודים חדשים ובהם קיבוצים מושבים, מושבות וערים. היישוב היהודי הצליח להקים רשתות חינוך נרחבות, ארגונים שסייעו לעובדים בשיכון ורווחה, רשויות לסיוע למהגרים (עולים) וכוח צבאי משמעותי.
שלטון המנדט הבריטי שכונן בשנת 1920, הכיר בהסתדרות הציונית כנציגת היהודי ואפשר לה לקבוע בעצמה את העולים מתוך המכסות שהוא הקצה. ההסתדרות הציונית, שהפכה בשנת 1929 ל"סוכנות היהודית" היתה ממונה לא רק על הייצוג המדיני של היישוב מול בריטניה והעולם, אלא גם על העליה וההתיישבות.
בתקופת המנדט הוקמו בארץ ישראל מוסדות פוליטיים שייצגו את כלל האוכלוסייה היהודית כלפי השלטון והיו ממונים על השלטון המקומי. הבולטים בהם היו "כנסת ישראל", שהיוותה מעין פרלמנט מקומי, ו"הוועד הלאומי", שהיה גוף מבצע (מעין ממשלה לענייני פנים). המקור החוקי לסמכותם היה פקודה מנדטורית שהכירה בשנת 1926 ביהודים כ"עדה דתית" הרשאית לנהל את ענייניה הפנימיים. במסגרת זו הוקמה גם הרבנות הראשית. הגושים העקריים בבחירות לכנסת ישראל היו גוש הפועלים, הגוש האזרחי, והרביזיוניסטים. בגוש האזרחי נכללו "הציונים הכלליים" (ליברלים) הדתיים ("המזרחי" הציוני ו"אגודת ישראל הלא ציונית") ונציגי עדות כמו "התימנים" ו"הספרדים". הקומוניסטים ונטורי קרתא לא השתתפו בדרך כלל בבחירות.
השלטון החדש ביטל את האיסור על קניית אדמות בארץ, ובעקבות זאת התגבר בהסתדרות הציונית הזרם שכונה "הציונות המעשית" (בשונה מהציונות המדינית) שדרש לקדם את ההתיישבות בארץ . קניית האדמות של המוסדות גברה, וכדי להביא לארץ עולים רבים ככל האפשר הוחלט להקים "הסתדרות עובדים". ההסתדרות, שבראשה הוצב דוד בן גוריון פעלה בסיוע ההסתדרות הציונית לקדם את ההתיישבות השיתופית המבוססת על עבודה עברית, לארגן את הפועלים היהודים בארץ ולתמוך בהם, ולהכשיר פועלים בחוץ לארץ לקראת העלייה. הסתדרות העובדים שכללה רק מפלגות פועלים ציוניות מילאה בהדרגה חלק ניכר מהפונקציות של "המדינה בדרך". היא עסקה בתרבות, בספורט (הפועל), בחינוך (זרם העובדים), בבנייה ושיכון (סולל בונה, שיכון עובדים), באספקת שירותים רפואיים (קופת חולים) ובהקמת מפעלים כלכליים ("בנק הפועלים", "חברת העובדים"). עד 1930 היא עסקה גם בהקמה וניהול של הארגון הצבאי היהודי המרכזי, "ההגנה", (באותה שנה ההגנה עברה לאחריות הסוכנות.
הבחירות לכל המוסדות הציוניים התנהלו בתקופת המנדט על בסיס השיטה היחסית. בדרך כלל הוקמו קואליציות רחבות, אך ללא הקומוניסטים וללא הרביזיוניסטים (נאמני זבוטינסקי, שהקימו מאוחר יותר את ומפלגת "חרות"). המפלגות השותפות בקואליציה, חילקו ביניהן את אישורי העליה את התקציבים שהגיעו מתרומות היהודים, ואת המינויים הפוליטיים. לפי שיטה שכונתה "שיטת המפתח המפלגתי". אותה שיטה היתה נהוגה גם בהסתדרות.
את התפתחות הפרוייקט הציוני בשנים 1921-1948 ניתן לסכם בקצרה כך:
1921-1925- תקופת העליה השלישית והרביעית. התרחבות גדולה של היישוב, והקמת עשרות יישובים חדשים. גיבוש ההסתדרות והמוסדות של "כנסת ישראל".
1926-1930- משבר דמוגרפי וכלכלי. העלייה כמעט נעצרת. בעקבות "מאורעות תרפ"ט" נעזבים כמה יישובים (ראו גם: הערבים בתקופת המנדט הבריטי).
1930-1936-העליה החמישית. התרחבות כלכלית, דמוגרפית והתיישבותית. מפלגות הפועלים מגיעות לשלטון בהסתדרות הציונית.
1936-1939 המשך העליה וההתיישבות . המרד הערבי. ועדת פיל מציעה מדינה יהודית בחלק של
הארץ.
1939-1945 מלחמת העולם השנייה. העלייה כמעט נבלמת, ההתיישבות מואטת.
1945-1947- הכנות להקמת מדינה, מרי נגד הבריטים. ארגון "הבריחה" ועליה בלתי חוקית.
במשך כל התקופה הזו היישוב היהודי הלך והתחזק לעומת הערבים.
כיצד ניתן להסביר את ההצלחה של הפרוייקט הציוני בתקופת המנדט?
בספרם "מיישוב למדינה" מנסים הורוביץ וליסק להתמודד עם שאלה זו מנקודת מבט פונקציונליסטית. הם מתארים את החברה בארץ ישראל בתקופת המנדט כמערכת "דואלית" המורכבת משני מרכזים, יהודי וערבי. לפי התיאור שלהם מרכזים אלה התפתחו תחת הגג השלטוני תוך היפרדות גאוגרפית הולכת וגוברת ויצירה של שתי מערכות נפרדות במישור הפוליטי, הכלכלי, והתרבותי. שתי המערכות היו חלקיות, וקיימו קשר עם החוץ (היהודים עם התפוצה, וערביי ארץ ישראל עם הערבים בארצות השכנות). לפי הורוביץ וליסק המבנה הזה מנע מהמפעל הציוני להפוך למפעל קולוניאלי הבנוי על ניצול העבודה של בני המקום.
עיקר הניתוח של הורוביץ ןליסק מוקדש להשוואה בין המערכת היהודית למערכת הערבית. הניתוח שלהם בוחן את רמת המודרניזציה של היישוב היהודי לעומת החברה הערבית בארץ במישור הכלכלי, התרבותי והפוליטי. בכל המישורים האלה המערכת היהודית היתה לטענתם יותר "מפותחת", או "מודרנית", ואילו המערכת הערבית היתה "נחשלת" יותר, או "מסורתית". בנוסף לכך היישוב ביהודי זכה לתמיכה יותר שיטתית ומאורגנת מהתפוצות. על רקע זה המרכז היהודי הלך והתגבש. המנהיגות הפוליטית הרחיבה את תחומי פעולתה וזכתה ליותר ויותר תמיכה ולכן הצליחה לפעול באוטונומיה יחסית ולקדם את האינטרסים של היישוב כולו. לעומת זאת המרכז הערבי לא הצליח לגבש מנהיגות מוסכמת ולהטיל את מרותו על כלל האוכלוסייה. הקשיים שלו נבעו מניגודי האינטרסים בין מוסלמים ונוצרים, אנשי כפר ועיר, ומשפחות מנהיגות שונות (חוסיינים לעומת נשאשיבים). התוצאה היתה שיחסי הכוחות הלכו והשתנו לטובת היהודים.
הורוביץ וליסק מסבירים את צמיחת המבנה הפוליטי של היישוב היהודי על רקע האילוצים של הסביבה. העובדה שלשלטון המרכזי היהודי לא היתה סמכות אכיפה חייבה אותו לפתח תרבות פוליטית סובלנית ופלורליסטית שאיננה מקפחת את כל מי שמשתף איתו פעולה. על רקע זה השיג שליטה מגזר הפועלים שהיתה לו מנהיגות פרגמטית וגמישה, תוך שהוא נע לעבר המרכז הפוליטי, ואילו מגזר הימין נע החוצה.
את ההסבר הפונקציונליסטי של הורוביץ וליסק מבקרים סוציולוגים שונים, שאת רובם ניתן לשייך לגישות שונות של קונפליקט.
הביקורת מתייחסת לכמה היבטים:
א. רבים טוענים שהשלטון הבריטי פעל במשך רוב התקופה לסייע באופן פעיל להתיישבות היהודית. הניתוח של הורוביץ וליסק מעניק מקום מצומצם לשלטון הבריטי ומתמקד בהשוואה בין התפתחות היישוב היהודי להתפתחות הערבית שעמדו כביכול בפני אתגרים דומים. חיבורים אחרים מנתחים את מה שקרה בארץ על רקע התמיכה של הבריטים ביהודים. תנאי כתב המנדט (שחלקם מופיעים במצגת של השיעור חייבו למעשה את שלטון המנדט לתמוך ביהודים כשקבעו שמטרת המנדט היא להקים בית לאומי לעם היהודי ואף את חובת השלטון לתמוך בכך באמצעות עידוד העלייה וההתיישבות בארץ. בפועל הבריטים אכן פעלו לטובת היהודים אם כי תמיכה זו השתנתה והמגמה הכללית היתה של צמצומה לאורך השנים. הבריטים מנעו שלטון מקומי בארץ ואפשרו התארגנות רק על בסיס קהילה דתית, עיקרון שסייע ליהודים ופגעה בערבים כי פיצלה בין מוסלמים ונוצרים. הם העניקו למנהיגים היהודים שליטה פוליטית באמצעות ההקצאה של מכסות ההגירה. הם הקצו ליהודים זיכיונות על כל אוצרות הטבע של ארץ ישראל- מי הירדן והירמוך (לשם הפקת חשמל), אגם החולה, וים המלח (להפקת מינרלים), מי הירקון, וחיפושי נפט. בתחום הקרקע הם פעלו לרישום האדמות בטאבו על מנת להקל קניית אדמות, ואף חוקקו את חוק האגודות השיתופיות כדי להקל על הקמת קיבוצים ומושבים. אפילו בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר נאסרה קניית אדמות והתיישבות במקומות מסויימים הבריטים למעשה סייעו להתיישבות באמצעות העלמת עין מהפרות החוק של היהודים (היחס הזה היה למעשה דומה מאוד ליחס של השלטון הישראלי מאז 1967 להתנחלויות "בלתי חוקיות" מעבר לקו הירוק). הבריטים גם דיכאו בכוח את המרד הערבי בשנים 1936-1939, היגלו את ההנהגה המוסלמית וסייעו בגלוי ובחשאי להקמת ההגנה. היחס הבריטי לפרוייקט הציוני השתנה ממש לרעה רק בשנת 1946. למרות שהורוביץ וליסק כותבים מעט מאוד על התמיכה הפעילה של הבריטים בפרוייקט הציוני ניתן ללמוד על תמיכה זו בעקיפין. כך למשל הם מצטטים את אנשי וועדת פיל, שבאה לקבוע את גורל הארץ בשנת וקבעו כי "צורת השלטון שהנסיבות כפוה על פלשטינה איננה הצורה המתאימה או טבעית לחלק היהודי של האוכלוסייה". ברור אם כן שלפי הבריטים (וגם לפי הורוביץ וליסק) השליטה הקולוניאלית כן מתאימה לחלק הערבי של האוכלוסייה .
בסיכום המבקרים טוענים כי את הצלחת היהודים יש לייחס לא לתרבות המודרנית שלהם או לכישורים הפוליטיים המקצועיים שהם הביאו מאירופה, אלא לתמיכה הצבאית והפוליטית שהם קיבלו מהבריטים.
ב. יש הטוענים כי ההתישבות היהודית היתה מבוססת על דחיקה של הערבים. את הטענה הזו העלה בחריפות גרשון שפיר. "ההיפרדות" של היהודים היתה לטענתו בעצם פעולה של נישול שהלכה וצמצמה את מרחב הפעולה של הערבים. דווקא בגלל שההתיישבות לא היתה מבוססת על ניצול של עבודה זולה כמו במושבות הצרפתיות באפריקה היא הובילה למעשה ל"קולונית התיישבות טהורה" נוסח צפון אמריקה ואוסטרליה, שלא השאירה מקום לתושבים המקוריים של האזורים בהם התיישבו היהודים.
ג. ההתחזקות של המרכז השלטוני היהודי מוצגת על ידי יונתן שפירא כהשתלטות דורסנית, ולא כתופעה המשרתת את כלל היישוב. שפירא, אחד מהראשונים שחקרו את החברה הישראלית מתוך גישת הקונפליקט, תיאר באופן ביקורתי את השליטה של בן גוריון ומפלגתו ביישוב. נקודת המוצא של שפירא היא שההכרעה של הממסד הציוני להפקיד בידי הפועלים את ארגון ההכשרה והעבודה בארץ העניקה לפועלים עוצמה ניכרת. המנהיגים של העליה השניה, שצברו ניסיון פוליטי בעשורים הקודמים, הצליחו בתנאים אלה להשתלט על היישוב כולו ולדחוק לשוליים את יריביהם.
שפירא תיאר כיצד העוצמה של מפלגות הפועלים נשענה על החולשה של הפועלים עצמם. המבנה של ההסתדרות היה מבוסס על מפלגות ולא השאיר מקום להתארגנות של הפועלים במקום העבודה. הכסף של הממסד הציוני והשליטה על אישורי העליה אפשרו לבן גוריון וחברי להבטיח את המשך שלטונם. הפועלים היו תלויים לגמרי בממסד ההסתדרותי כי רק הוא יכול היה להבטיח להם שכר גבוה יותר מתנאי השוק, שירות רפואי, ושיכון. החלוקה המפלגתית בהסתדרות היא שקבעה למעשה כיצד תאורגן ההכשרה והנציחה את יחסי הכוחות המפלגתיים ביישוב. ההצלחה האידיאולוגית של מפלגות הפועלים שיקפה לפי התיאור הזה קודם כל יתרון במשאבים של כסף ואישורי עליה. הרביזיוניסטים, שלא היו מיוצגים, בהסתדרות, התקשו לקבל אישורי עליה, למרות שבגולה היתה להם תמיכה ניכרת מאוד בקרב הנוער היהודי. לפי התיאור של שפירא הם לא בחרו להתייצב בשוליים אלא נדחקו לשם. שפירא לא מזכיר זאת אך נראה שהשליטה על ההכשרה השפיעה גם על יחסי הכוחות בתנועה הציונית. אנשים צעירים שרצו להגיע לארץ הבינו שעליהם להצטרף למחנה הפועלים ולכן בראשית שנות השלושים, כשגברו הרדיפות באירופה, התגבר גם זרם המצטרפים החדשים ומחנה העבודה הגיע לשלטון. בן גוריון השתמש באמצעים בוטים כדי לחזק את שליטתו גם בתוך מחנה הפועלים. כאשר נשקפה סכנה לשלטונו בהסתדרות הוא לא היסס להרעיב את החברים בקיבוצים של גדוד העבודה. את התזוזה לכיוון המרכז הפוליטי מסביר שפירא שוב בהתאם לאינטרס השלטוני של בן גוריון שהגיע לראשות הסוכנות בשנת 1933. והמשענת הקואליציונית הרחבה העניקו לו מרחב תמרון כלפי השמאל והימין כאחד.
ראו גם: הערבים בתקופת המנדט הבריטי
