לדעתו של מרקס אידיאולוגיות מציגות את עצמן כטבע הכרחי ובלתי מעורער, ובזאת כוחן. מרקס התעמת עם תיאוריות ליברליות-תועלתניות של זמנו שטענו כי שילוב של שוויון זכויות על פי חוק וכלכלה חופשית יבטיחו כי המדינה תאפשר מקסימום חירות למקסימום בני אדם. אך מרקס טען מנגד כי כל מי שנהנה מהמצב הזה הוא העשירים ובהקשר זה מובאת אמירתו המפורסמת של מרקס על כך שלעניי לונדון יש את החירות למות מרוב רעב מתחת לגשרים שעל נהר התמזה.
מרקס סבר כי התיזות הדמוקרטיות-ליברליות של זמנו היו שקר, ועל כן הוא מן הבתם תהה למה אנשים מוכנים להאמין בכל ליבם לשקרים וכיצד הקפיטליזם קיבע את עצמו כחוק טבע בחברה. בשלב זה מייסד מרקס, מבלי לקורא לזה כך, את התחום של "סוציולוגיה של הידיעה" המנתח את התנאים שבהם פועלים בני אדם בכדי להבין כיצד הם מבינים את המציאות סביבם.
מרקס סבור כי אנשים מאמינים בשקרי האידיאלוגיה משום שהם נתונים במצב של ניכור. מצב של ניכור על פי מרקס הוא מצב שבו האדם אינו רואה את עצמו בתור סובייקט, אלא כאובייקט, כחפץ. סובייקטיביות מתקשרת עם חופש החלטה ופעולה מוסרי, ואילו בעבור מרקס הקפיטליזם הופך את האדם מסובייקט חופשי לאובייקט מתומרן.
הניכור לדעת מרקס יוצר מצב שבו האדם לא מממש את האנושיות שבו, הוא מפסיק להביט אל עצמו ברפלקטיביות וחי את חייו מבלי מודעות משום שהוא רואה את עצמו בתור אובייקט. ניכור לפי מרקס לא מוגבל רק למעמדות הנמוכים אלא גם למעמדות הגבוהים שנוהים אחר הכסף ומתנכרים בכך לעצמם. מרקס קרא לתהליך זה ראיפיקציה – חיפצון, והוא קשור קשר הדוק למושג הפטישיזם שלו. פטישיזם הוא ייחוס כוחות אלוהיים לחפצים מלאכותיים. וזה בדיוק מה שטוען מרקס, שבני אדם יצרו מציאות חברתית כלכלית ואז עורכים אובייקטיביזציה שלה ומייחסים לכוחות השוק פטישיזם כאילו הם היו אלים שקיימים מקדמת דנא.