אחד מהזרמים הפילוסופיים הבולטים של תרבות המאה ה-20 הוא הפילוסופיה הקיומית העוסקת במקומות של האדם בעולם:
פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית(קיומית)- מדובר בפילוסופיה שהתפתחה במאה ה-19 אצל פילוסוף דני בשם סרן קירקגור, גם ניטשה היה פילוסוף שמזוהה עם גישה זו. אך הפכה מאוד דומיננטית ומרכזית של תרבות המערב במאה ה-20. יש שתי טענות פילוסופיות שונות בין הקיומית וכל השאר:
מהות קודמת לקיום- הכוונה לכך שעוד טרם לידתך אתה מוגדר ובעל מהות מסוימת שתגדיר את חייך ללא קשר לפעולות שתעשה בחייך. רוב התיאוריות בעולם תומכות ומתבססות על פילוסופיה זו.
קיום קודם למהות– זוהי טענה שמחוברת לפילוסופיה הקיומית וטוענת כי אתה קודם כל נולד ורק אחר כך אתה מגדיר את עצמך. כלומר לכל אחד יש דרך להגדיר את עצמו במהלך חייו וזוהי פילוסופיה מאוד משחררת.
סוציוביולוגיה גנטיפוס- גישה שמשלבת בין ההגדרות המובנות ליכולת להשתנות ולהבנות כיצד שרוצים
הפילוסופיה הקיומית התפתחה במאה ה-20 בבתי הקפה של פריז על ידי מספר אנשים ז'אן פול סארטר, סימון דה בובאר, אלבר קאמי, ויקטור פרנקל, מרטין בובר והיידגר.
פילוסופיה קיומית מעצימה את האדם כמי שפועל ומעצב את חייו כלומר בכל מצב האדם הוא זה שאחראי ללא קשר לסביבה שלו ויכול להגדיר את עצמו תמיד.
לדעתו של היידגר פילוסוף נאצי טוען כי האדם המערבי החילוני המודרני חי תמיד בחרדה קיומית דבר זה התחיל בתהליך החילון מכיוון שעד המאה ה-19 הדת הייתה דומיננטית והמאה ה-20 היא תקופה של אידיאולוגיות שהחליפו את הדת והביאו איתם חרדה רבה. גם ניטשה אמר כי רצחנו את אלוהים. אדם צריך שיגידו לו מה לעשות ומפחד מחופש מוחלט לכן הדת הוחלפה באידיאולוגיות במאה ה-20. מדובר בדבר מאוד מקשה מכיוון שלפתע האדם מקבל אחריות כבדה ואין את אלוהים לתלות בו תקוות ואחריות.
טענה נוספת של הפילוסופיה הקיומית היא שהאדם הוא היצור היחיד שמכיר בעובדה שברמת התודעה הוא הולך למות, דבר שמוסיף לחרדה מכיוון שזה מעסיק את האדם בכל חייו.
הסיבה לצמיחתה של הפילוסופיה הקיומית אחרי מלחמת העולם השנייה– המלחמה בהיבט ההומניסטי פגעה בהמון אנשים מעבר לכך עלתה באקדמיה כיצד חברה נאורה ומשכילה סוטה בצורה קיצונית מהנורמה החברתית לרצח כמו כן איך אנשים שמו מבטחם באידיאולוגיות כאלה של רצח ומבינים שזה קשור לחרדה.
הפילוסופיה הקיומית היא מחאה- היא לא אומרת לך איך לחיות אלא בעיקר מוחא כנגד כל האידיאולוגיות והפילוסופיות הקודמות שטוענות כי מהות קודמת לקיום. זוהי יותר דרך חיים ולא משנה סדורה. הבעייתיות היא שבכל דרך שננסה להעביר את הפילוסופיה הקיומית נוכל להכתיב צורת חשיבה מסוימת ולכן היא נכתבת בעיקר ביצירות ספרות בדרך של אנטי גיבורים אך מאוד נורמטיביים. הם מנסים בעצם לגרום לקורא להתבונן בעצמו ולבחון את החלטות חייו ולהביא אותו לפילוסופיה זו.
ז'אן פול סארטר( 1905-1980)- במלחמת העולם השנייה הוא נפל בשבי הגרמני הוא נטה לקומוניזם את רוב זמנו הקדיש לפעילות פוליטית עיתונאית וספרותית:
"אין האדם מאומה אלא מה שהוא עושה מעצמו"- כלומר רק אתה מגדיר את עצמך
"אין אתה שום דבר אלא זולת חייך אתה"- כלומר מה שיש לך הוא רק חייך ולא ההגדרות סמלי סטאטוס ורכוש שלנו.
בכל מצב יש לאדם בחירה וחירות- הדוגמא של סארטר היא של אדם בדרכו לגרדום שיכול להגיד ולעשות משהו. כלומר הוא טוען כי כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים בחיים היא בחירה ויש לנו חירות מלאה לבחור בכל רגע. החירות שלנו היא גם לבחור כיצד להתמודד עם הסיטואציה.
"האדם נידון להיות חופשי"- זהו ניגוד כי מצד אחד אתה נידון לחופש בחיים אך אם אתה לא רוצה את אותה בחירה אתה מחפש תירוצים ומתעלם. הוא קורא למצב זה כחש עצמי.
שלושה מעגלי ניכור:
ניכור מהטבע- עד המאה ה-17 בערך האדם חי בעולם מעניין בו כדור הארץ היה מרכז הקיום היקום וכול תופעות הטבע תלויות בהתנהגות שלי. עם התחלת התגליות המדעיות נוצר מצב בו האדם הרגיש אבוד כי הוא גילה כי הטבע לא תלוי בו ואין לו דרך להשפיע עליו.
ניכור מהחברה- עם התחלת המהפכה התעשייתית נוצר ניכור חברתי על פי טענתו של מארקס.
ניכור מעצמי- הפילוסופיה הקיומית דוגלת בחיים אותנטיים כאשר הפעולות נעשות מהמקום הטבעי והאמיתי. סארטר אומר שהאדם מנהל את חייו כל הזמן עם מסכות שאיתן הוא מתאים את עצמו לכל מצב בחייו אך המסכה הכבדה ביותר היא המסכה שלי נגד עצמי כאשר אני לא באמת מתמודד עם עצמי. האדם בחברה המודרנית החילונית שם על עצמו מסיכה. מצד אחד האדם הוא ישות סטטית ומצד שני הוא ישות דינמית הפילוסופיה הקיומית טוענת כי האדם כל הזמן משתנה והוא בעצם ישות דינמית הבעיה לפי הפילוסופיה הקיומית היא שאנשים תופסים את עצמם ואת סביבתם כמקובעים כלומר נתקעים על תכונה מסוימת שלא בהכרח נמצאת שם אותה הסטאטיות היא מסיכה על מנת שלא נצטרך להתמודד עם השינויים.
סארטר טוען כי אנחנו בזיוף כחש עצמי והסתתרות.
"האדם בא להמציא את עצמו נוכח הנסיבות החיצוניות"- כלומר האדם ממציא פיתרונות נוכח הנסיבות.
האדם שבורח ממציא לעצמו המון תירוצים והמצאות רק כדי לא להתמודד עם המציאות ועם עצמו.
ראו גם: הוגים אקזיסטנציאליסטים חשובים
