הסיכום להלן של "ציות ודמוקרטיה" מאת שלמה אבינרי הוא חלק מתוך מאגר סיכומי המאמרים במדעי המדינה וכן מתוך סיכום הקורס מבוא לפוליטיקה וממשל. ראה גם: סיכומים במדעי המדינה
על פי שלמה אבינרי ב"ציות ודמוקרטיה" הדיון בסוגיית הציות לחוק במשטר דמוקרטי נתעורר כל עוד שמדינה דמוקרטית מוצאת עצמה במקום, שבו נדמה כי קיימת סתירה בין הפעלתו של המשטר הדמוקרטי הלכה למעשה ובין עקרונותיו. דוגמאות לכך ניתן לפי אבינרי לראות בצרפת-ימי המלחמה באלג'יר, ארה"ב-מלחמת ויאטנם ובישראל בימי מלחמת לבנון.
דיון בשאלת גבולות הציות במשטר דמוקרטי חייב להיות מופרד מדיון דומה במשטר שאינו דמוקרטי, שכן הלגיטימיות של משטר שאינו דמוקרטי אינה מקובלת עלינו. לפיכך, כל ציווי שיינתן במשטר כזה-יהיה כזה שקיימת חובה לציית לו.
הדילמה עליה מדובר במאמר נשענת על מצב שבו לא הלגיטימיות של המשטר מוטלת בספק, אלא הלגיטימיות של הכרעות מסוימות שנתקבלו בשמו של הרוב הדמוקרטי מוטלות בספק. הדילמה ביסודה פשוטה: האם כל הכרעה של הרוב, או שנתמכת ע"י הרוב, מחייבת את כלל האזרחים בכל מקרה, או שקיימת זכות המוקנית לכל פרט, לנהוג ע"פ מצפונו, במקרה שבו הוא רואה סתירה בין חוק זה לבין מצפונו.
קשה להחליט בנושא זה שכן מצד אחד לא נרצה לתת מעמד אבסולוטי לכל הכרעת רוב שהיא ומצד שני לא נרצה להגיע למצב שבו כל אדם נוהג ע"פ הישר בעיניו, וע"פ צו מצפונו.
שתי דוגמאות מההיסטוריה, בהן משתמשים הדוגלים באי ציות אזרחי הן זו של הנרי תורו ומרטין לותר קינג.
דוגמאות אלה לא רלוונטיות שכן:
- תורו, במאבקו נגד העבדות הכריז שלא ישלם מיסים למדינה ובכך לא יצא נגד הרוב, אלא נגד מיעוט שהיה בעל כוח.
- קינג לא רצה להתריס כלפי רצון הרוב, אלא תקף מיעוט שניסה למנוע את מימוש רצון הרוב.
נשאלת השאלה האם ניתן לנסח כלל שיגדיר את זכות הסירוב להכרעת הרוב הדמוקרטי, ויהיה ניתן להכיל אותו בכל מקרה ומקרה בעולם, מבלי שיגרום הדבר לסתירה פנימית במערכת הפוליטית עצמה.
שתי הגדרות לזכות האי ציות האזרחי בספרות שפילוסופית של ימינו:
- ג'ון רולס: "אי הציות האזרחי הוא מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה". (גישה מתונה).
- הווארד זין: " הפרה מודעת ומפורשת של החוק למטרה חיונית". (הגדרה רדיקאלית יותר).
אפילו ניתוח שטחי של שתי ההגדרות מראה עד כמה הן רופפות ועמומות, ולא ניתן לקבוע לפיהן את המותר והאסור. אפילו ניסיונו של רולס לסייג חלק מדבריו לא סייעו למסקנה כי אין לו תשבוה לכל מי שייתן לו דוגמא קונקרטית לאסור/מותר.
מתי ייקבע אם כן איזו הכרעה היא מוסרית ואיזו אינה? אם אני מצדיק ע"פ מוסרי הסובייקטיבי אי שירות בלבנון ובשטחים, באיזו זכות אני פוסל את הכרעתם של המחזיקים באומנת ארץ ישראל השלמה? האם יש לכך נימוק פילוסופי?
נראה כי כל הניסיונות להצדיק אי ציות אזרחי במדינה דמוקרטית, בשם המצפון האינדיבידואלי אינם נעים לאוניברסליזציה. ולכן בסיטואציה דמוקרטית, למיעוט אין דרך אחרת לפעול, אלא בהליכים דמוקרטיים, או הישמעות לחוק.
האם פירוש הדבר הוא שבכל מקרה, ללא יוצא מהכלל, יש להישמע להוראות החוק המדינה דמוקרטית? מובא כדוגמא הטבח בכפר קאסם. המסקנה היא שישנן הוראות/פקודות בלתי חוקיות בעליל שעליהן חלה החובה לסרב. מי שנתקל הפקודה כזאת אינו פונה למצפונו האישי כי אם למה שנחשב לנורמה כללית, שהיא הבסיס המשותף לאנושיותם של בני האדם.