הכנסייה בתקופת ימי הביניים רואה בנשים חוטאות ומחטיאות (מחטא גן העדן), בכוחן להתגבר על הרציונאל של הגבר ע"י מיניות ופיתוי. הכנסייה רוצה לשרש את הדבר הזה ולכן רואה כי נשים תמיד חוטאות (שתמיד ילוו את האישה-לא ללכת לבד, אישה בוגדנית, פתיינית).
בתקופה זו מצב הנשים לא טוב, הן תמיד כפופות לגברים. גם אם יש רכוש היא חייבת לבקש את אישור הבעל.
תינוקות ממין נקבה מופקרות, מוזנחות עד למותן (כמובן שלא כולן מאחר ואם כן, זה היה סוף המין האנושי). מצבן של הנשים מכפיר, הרנסנס לא הסיר מגבלות מנשים, לא הותר להן להשתתף בחיים הציבוריים, צניעות וכניעות נשארו התכונות שאדם ציפה מהאישה. הסתכלות על הנשים כטבע ממשיך גם אז, כפי שהגברים משתלטים על הטבע כך גם על הנשים. המילים אחרות, כל ערכי הרנסנס ובכללם הרצון להציב את האדם במרכז חלו על גברים בלבד ומעמדן של הנשים לא קיבל שינוי משמעותי בתקופה זו. עם זו, היחס אל המיניות הנשית השתנה בתקופת הרנסנס וניתן לראות זאת באופן ניכר באמנות הרנסנס שייצגה דמויות של נשים ערומות וחגגה את היופי של הגוף הנשי והאנושי בכלל.
אומנות הרנסנס במיוחד ניכרת בארכיטקטורה – היא מאוד מפותחת, קשתות, מסגרות, בתים בני חמש קומות, תופעה שמשפחות עשירות נותנות חסות לאומנים, ארכיטקטים, פסלים וכו'.כתוצאה מכך מתחילות להתפתח גילדות של אומנים למיניהם. האמן נתפס כמתווך בין טבע האלוהי ליצירת האומנות.
בתקופה של אמנות הרנסנס כבר לא מפסלים/מציירים רק קדושים של הכנסייה, הטבע הופך לעיקר, הנפש מקבלת ביטוי. גוף האדם מתגלה מחדש בתקופת הרנסנס (לדוגמא: פרופורציה של הגוף, אורך ידיים ואורך הגוף) והוא הופך לנושא מרכזי בעבור אמני הרנסנס. הדבר מתבטא בציור, בפיסול – פעם ראשונה שבפיסול מוצאים ורידים ושרירים. אך גם לכל זה, הפעילות התרבותית הזו, יש סוף.
הרנסנס מסתיים ברגע שמתגלה העולם החדש. הגילוי מעביר את כל תשומת הלב מערי המדינה האיטלקיות, מערבה. היוזמה הכלכלית, המדינית, התרבותית, הפעילות הענפה, התזזיתיות מועתק למערב הים התיכון ומשם לצפון מערב אירופה ואז מערבה, מעבר לאוקיינוס אל אמריקה.