מאחורי הסורגים (אורי ברבש, 1986)
עליית הליכות במהפך 1977 מביאה את השמאל לתחושה של איבוד שליטה במצב וחוסר אונים לטובת אידיאולוגיית הימין. אחרי מלחמת לבנון ה-1, 1982, מקימים אנשי השמאל את תנועת 'שלום עכשיו' שמבקרת את השלטון ומייצגת את עמדותיהם בעד משא ומתן ונגד כיבוש השטחים. ביקורת זאת בא לידי ביטוי בקולנוע המציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
היוצרים של הסרטים הפוליטיים שהציגו באופן ביקורתי את הסכסוך בשנות ה80, הם אותם היוצרים של הקולנוע האישי בשנות ה60, שנמנע מעיסוק בנושאים לאומיים. לא בכל הסרטים הסכסוך היה הנושא המרכזי, אבל הוא קיבל ביטוי בסרטים רבים (כמו מבצע אנטבה).
הסרט הראשון שעסק בסכסוך הוא 'חירבת חיזע' (רם לוי,1978), מספר על יחידה של חיילים ישראלים שבאים לפנות את ערביי הכפר חירבת חיזע. הוא קיבל מימון מרשות השידור, שפסלה אותו כיוון שראו בו תעמולה פלסטינית, אש"פיסטית. הוא הותר לשידור בשנות ה80.
בעקבות הסרט הזה הגיעו סרטי ה"גל הפלסטיני החדש" כמו מאחורי הסורגים (אורי ברבש, 1986), אוונטי פופלו (רפי בוקאי, 1987), חמסין (דניאל וקסמן, 1982), שדות ירוקים ועוד.
סרטי הסכסוך מכירים לראשונה ביישות הפלסטינית. הדמויות הן לא ערביות, הדמויות הן פלסטיניות. הן מופיעות לא רק בסרטי מלחמה אלא גם בדרמת בית סוהר, סרטי אהבה, פילם נואר ועוד. בסרטים אלה דמות הפלסטיני מצולמת בקלוזאפ, יש לה שם, קול, ייצוג. גם הליהוק הוא של פלסטינים, שמדברים בשפתם ולא ישראלים יהודים כפי שהיה בעבר. בסרטי הסכסוך הפלסטיני לא מוצג כערבי, אויב צמא דם, שקרן ופחדן כמו בעבר. בעלילה הפלסטינים יכולים להיות מושא תשוקתה של אישה (חמסין, המאהב) או מנהיג אידיאולוגי (מאחורי הסורגים). הכרה זאת בעצם נותנת לגיטימציה לפלסטיני בחברה הישראלית לדרוש שטח, זכויות וכו'.
"החולמים" (אורי ברבש, 1980)
הסרט מספר על קבוצת חלוצים שמגיעים להתיישב בארץ בשנת 1912. בזמן שפס הקול מספר בוויסאובר על ארץ ריקה ושוממה, ארץ ללא עם, רואים בתמונה ערבים דוהרים על סוסים בנוף פורח. היהודי מוצג רק דרך תמונה קפואה, לעומת הערבי הוא לא זז.
"שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן, 1986)
מתרחש בזמן מלחמת לבנון ה-1, נחשב לסרט מאד חריג. הוא מציג את העליונות המוסרית של החייל הישראלי, שעומד נואש מול הביצה הלבנונית ומקיים יחסים אוטופיים עם נערה לבנונית שיעית. הישראלי הוא כובש נאור, יורה ובוכה. ג'ורג'י (אלון אבוטבול) מסביר לצופים את המצב בלבנון- כולם שם שונאים את כולם וכולם שונאים את הישראלים. הישראלים מוצגים כמסכנים, נאלצים להגן על עצמם, אין ברירה. אין הסבר למה יש שנאה לישראלים, מה שנותן לגיטימציה לכוחנות הצה"לית. ההסבר היחיד שניתן לאלימות הערבית הוא שהערבים הם פנאטים.
ניתוח הסרט מאחורי הסורגים (אורי ברבש, 1986):
הסרט מספר על אורי (ארנון צדוק), אסיר פלילי ועיסאם (מוחמד בכרי), אסיר ביטחוני. בעקבות התאבדותו של אסיר יהודי הם מגלים מודעות פוליטית ומבינים שיש להם בסיס רעיוני משותף. הם יוצאים ביחד למאבק נגד הדיכוי של הנהלת הכלא, שמפעילה מדיניות של הפרד ומשול. בסוף הסרט מנהל הכלא מנסה לשכנע את עיסאם לשבור את המרד, בתמורה לכך שיראה את משפחתו. כשעיסאם מסרב, אנחנו רואים בבירור את אחוות המדוכאים, הסולידריות של המסכנים.
דמותו של עיסאם (מוחמד בכרי) שונה איקונוגרפית מהסטריאוטיפ הערבי. הוא בהיר עור, שיער, עם עיניים ירוקות. כמו כן הוא מוצג כאנושי, לוחם חופש, אידיאולוג, מנהיג מאופק, בעל יכולת הבחנה וניתוח. זה עומד בניגוד לעברי החייתי, המחבל שהוצג בראשית הקולנוע הישראלי.
על אף ההזדהות עם דמות הפלסטיני, יש לזכור שהסרט הוא מנקודת מבט ישראלית, כך שהוא כפוף לאידיאולוגיה ישראלית, צברית, גם אם היא שמאלנית. לעיתים הפלסטיני מייצג את הצבר שהיינו רוצים לראות (לוחם חופש, אידיאולוג). סרט יוצא דופן בעניין זה הוא 'אוונטי פופולו', שמביא את נקודת המבט הערבית על הסכסוך.
ניתן לקרוא את כל סרטי הסכסוך דרך סינדרום המצור. זהו מצב פסיכולוגי סובייקטיבי של קבוצה, שחבריה חשים שלשאר העולם יש כוונות זדון כלפיהם,רוצים לפגוע בהם- כל העולם נגדנו.
הסיבות להתפתחות תסמונת המצור:
1. עבר של רדיפות אמיתיות. למשל השואה.
2. איומים על רדיפה בהווה. למשל הטרור הערבי.
3. צרכים פנימיים של חברי הקבוצה שחשים נרדפים.
השפעות המצור על החברה:
1. גיבוש ,סולידריות. הקבוצה מתכנסת בתוך עצמה, מתלכדת ויוצרת מצב שבו זה או אנחנו או הם.
2. חשדנות בתוך הקבוצה. כל אחד הוא בוגד פוטנציאלי בסולידריות של הקבוצה.
3. מונעת אכזבה מראש. נותנת לעצמה לגיטימציה להפעיל כח לא פרופורציונאלי. מכיוון שזאת מלחמה על הקיום, מלחמת אין ברירה. זה מצדיק כישלון עתידי במשא ומתן.
הסרט הוא לכאורה אופטימי, מסתיים בתחושת סולידריות ודו קיום. הוא מצייר תמונה אוטופית לפיה המזרחי (הליכוד) הוא זה שיבין את הערבי ויביא את השלום. למעשה המסר האופטימי בא לכסות על מסר סמוי. גם הישראלים המזרחים וגם הפלסטינים, מדוכאים על ידי ההגמוניה האשכנזית, הנהלת הכלא. מבחינה אסתטית, הסרט הוא לא אופטימי, אלא מלווה בתחושת מצור. ההתרחשויות הן במקומות סגורים, התאורה קודרת ומלאה צללים, הרקע הוא צינוק וסורגים. גם העלילה קודרת, יחסים של אלימות, אונס, משוגעים, מסוממים. היחסים בין הקבוצות מבוססים על חשדנות הדדית.
הסרט משתמש בבית הכלא כאלגוריה לחברה הישראלית, חברה במצור, מדוכאת, נשלטת. דווקא משום שתחושת המצור בולטת, עיסאם ואורי נראים לנו גיבורים, מובילי מאבק נגד כל הסיכויים. זהו מאבק אובדני של מדוכאים, שאין להם מה להפסיד. בהתחשב באווירת הנכאים, התקווה שבמרד בסוף הסרט נראית שרירותית לגמרי, לא טבעית בסיפור.
שתי סצנות מופרכות מבחינת היגיון מציאותי:
המרד בחדר האוכל. אורי נואם בצורה ברורה וקוהרנטית, למרות שבתחילת הסרט היה עילג ומגמגם. השינוי בדיבור מוצג כמעשה הירואי. כמו כן האסירים שהוצגו כאספסוף מתנהגים כקבוצה מלוכדת כשהם זורקים את המגשים יחד.
החלטתו של עיסאם בסוף הסרט. עד אותו הזמן שנא את היהודים, הישראלים, מוכן להקריב את פגישת אשתו ובנו למען המאבק. הוא מציג פרץ של מאבק, שלא נראה במהלך הסרט.
בשתי הסצנות מנסה הסרט להציג אופטימיות, אבל למעשה אחרי שרוב הסרט הוא בתחושת מצור, אנחנו מבינים שהתנהגות הגיבורים נובעת מחוסר ברירה. הם נאבקים כי הם מדוכאים, אין להם מה להפסיד ולא כי הם רואים פתרון לבעיותיהם.
הסרט מציג תמונה אסקפיסטית של חברה שרוצה לצאת מהמצב, אבל לא רואה שום דרך לעשות זאת. זאת תפיסה שמרנית המשמרת את הקיים ולא מציעה אלטרנטיבה לפתרון, כמו רוב סרטי שנות ה80.
בכל סרטי הסכסוך עולה הטענה שהחברה הישראלית נמצאת במצור, בסכנה מול הכוונות הזדוניות של העולם, וכל רעיון אחר הוא בגדר בדיון. זה מתבטא בכך שתמיד יש גיבור, שמנסה לפרוץ את המצור, אך המציאות מוכיחה לו שהקבוצה שלו אכן לבדה בעולם, תחת איום מתמיד. כך ניתן לראות בבירור את חוסר יכולתו של הקולנוע הישראלי לבטא רעיון פוליטי ברור, להתמודד עם הקונפליקט. הסרטים מבטאים מחאה מאופקת של חרדה, הערכה וחמלה כלפי הפלסטינים תחת הכיבוש.
מגש הכסף (ג'אד נאמן, 1984)
שותפות האינטרסים שיש לגיבורים, יוני (גידי גוב) ו-וואליד (יוסוף אבו וורדה), ברעיון הקמת אוניברסיטה פלסטינית, יוצרת ביניהם הבנה ועזרה הדדית. האמונה שלהם, שהחינוך יביא לדו קיום, עומדת בניגוד למבע הקולנועי של הסרט המתרחש בבית משוגעים, מכלאה של פועלים פלסטינים ועוד. אתרי הצילום יוצרים תחושה של מצור ובונים אווירת חרדה ויזואלית. רעיון הקמת האוניברסיטה מתגלה כלא אפשרי. מותם של הגיבורים מסמל את מות האוטופיה שלהם. שלושת השותפים לרעיון, הם היחידים שנרצחים בסרט.