קראטה דו: התפתחות הקומיטה תחת מוטובו

השלישי מבין מורי המפורסמים היה צ'וקי מוטובו (Choki Motobu). מוטובו נולד בשורי בפברואר 1971, הבן השלישי של אג'י (aji), או אדון, רם דרג.

בשל הנטייה בזמנים ההם להזניח את חינוכם של כל הילדים למעט זה הבכור, התעלמו מצ'וקי ואחיו לטובת הבן הראשון. הבכור, צ'ויו, שנועד לשאת את מורשת המשפחה, קיבל את החינוך המצוין והאימון באומנויות הלחימה שהתאימו לסמוראי.

ללא החינוך שניתן לאחיו, גדל צ'וקי מוטובו להיות אדם מחוספס ששאיפתו העיקרית הייתה להיות החזק ביותר באוקינאווה. בניסיון לממש את שאיפתו, הוא אימן את עצמו ועסק באימוני מכות מאקיווארה והרמת סלעים כבדים. הוא למד רבות בכוחות עצמו, ויכולתו לנוע במהירות ובזריזות העניקה לו את השם מוטובו הקוף.

בערבים סיגל לעצמו מוטובו הרגל ללכת לשדרת הבידור ולהתחיל בקרבות בכדי לבחון את כוחותיו. במקרה אחד הוא הובס קשות כאשר קרא לקרב מומחה קראטה בשם איטרשיקי (Itarashiki), שניער אותו

כמו היה ילד. למרות שהיה ממורמר מתבוסתו, הוא היה כה נלהב אודות אימוני קראטה והוא רק הגביר את מאמציו והמשיך לחפש קרבות וללמוד מיריביו טכניקות לחימה חדשות. מרבית המאסטרים של הקראטה באותם זמנים מתחו ביקורת קשה על גישתו האגרסיבית של מוטובו והשיטה הנמהרת שלו של לימוד קראטה דרך קרבות רחוב, והם סירבו ללמד אותו. אולם איש-קראטה אחד, קוסקו מאטסומורה מטומרי, התרשם מהתלהבותו של מוטובו לקראטה ולימד אותו נייהנצ'י (Naihanchi) ופאסי.

מוטובו גם ביקש ממאטסומורה ללמד אותו את אומנות הקומיטה. מכיוון שקומיטה קשור ישירות לקרב ממשי, מאטסומורה חשש כי מוטובו עלול להשתמש בו ברחוב. הוא סירב לו, ואמר לו ללמוד טכניקות לחימה בעצמו. אך מוטובו לא ויתר. לדבריו של ריוג'ין קין (Ryojin Kin) המנוח, המאסטר המיוחס של המוסיקה הריוקיואנית, מוטובו למד את הקומיטה של מאטסומורה בכך ש צפה בו בחשאי בכל לילה דרך הגדר סביב הדוג'ו.

רק בהיותו בגיל העמידה השיג מוטובו הכרה כאיש-קראטה רב כוח. זה קרה בסמוך למעברו של מוטובו לאוסקה ב1921. הוא בעצמו לי את הסיפור כיצד שמעה כל יפן על מוטובו-זארו (zaru).

בעת טיול לקיוטו, מוטובו וחברו היו עדים לתחרות בה משתתפים חובבנים מכל אומנות לחימה הוזמנו להציב עצמם אל מול המתאגרפים המקצועניים. לאחר כמה קרבות הופיע מקצוען זר, גובהו כמטר שמונים וחמש, שנימת קולו השחצנית הובנה בבירור למרות המבטא הזר שלו. אחד השופטים הכריז כי כל משתתף יתקבל בברכה כנגד הזר, עם פרס למנצח.

אף אחד לא התייצב קדימה. הזר הפך ליותר ויותר יהיר, עד כדי כך שחברו של מוטובו הפציר בו לקרוא

לקרב את המתאגרף והוסיף כי הוא יהמר על מוטובו. מוטובו נכנס אל הזירה ורוח הלחימה שלו מתעוררת לאור האתגר החדש.

המתאגרף הופתע בשל עמידת הלחימה המוזרה של מוטובו וקומתו הנמוכה, אך הוא עשה את הטעות של להתייחס אליו כאל "ילד". במשך שני סיבובים הוא הקיף את מוטובו עם חיוך מלא בוז. בסיבוב השלישי הבין מוטובו כי המתאגרף משתעשע בו ועבר למתקפה. הקהל שמע קיאי בקולו של מוטובו והמתאגרף נפל לרצפה. לצד גופתו הגדולה ששכבה בזירה עמד מוטובו הקטן באדישות. הקרב ללא ספק נגמר, אך אף אחד לא ידע מה התרחש זה עתה. היו לחישות בקרב הקהל המרותק. הם שאלו אחד את השני "מה זה היה? זה יאווארה? זה לא נראה כך…" למעשה, עם יד הקראטה דמוית הברק שלו, מוטובו הכה ברקתו של יריבו בכזו מהירות עד שהקהל כלל לא הספיק לראות מה הוא עשה. מוטובו היה בן חמישים ושתיים בעת שלחם במתאגרף.

האירוע יוצא הדופן גרם לסנסציה בקרב הציבור, והסיפור על מוטובו-זארו הופיע במגזין פופלרי מה שהפך אותו לידוע ברחבי המדינה. כתוצאה מכך החל מוטובו ללמד קראטה באוסקה ופתח דוג'ו קראטה בטוקיו. לבסוף הוא נתבקש ללמד באוניברסיטאות.

אם קשה להבין את ההתגרות של מוטובו לאחר שציינתי כי מהות הקראטה היא שאין מתקפה ראשונה, הקורא המערבי חייב לזכור כי המזרח רק לאחרונה הגיח מן העידן הפיאודלי. הצורך של היחיד לבחון את עצמו, להעמיד את עצמו כנגד יריב, היה חלק מן האתיקה הפיאודלית. הפיאודליזם לא החל לדעוך במזרח עד שבוסס קשר עם המערב המתועש במאה ה-19. (אפילו עכשיו האתיקה הפיאודלית, עם הגישה האגרסיבית שלו, אינה מתה לגמרי). מוטובו נולד בעידן בו הצורך של היחיד להוכיח את עצמו בקרב עדיין היה חלק מהמנטליות של המזרח.

בשלב מאוחר יותר בחייו זנח מוטובו את התקיפות ולמד קראטה בכדי לתור אחר הרוח האמיתית שלו – כיבוש של העצמי, ולא של אחרים. השינוי בגישתו של מוטובו שופך אור ומעורר השראה. אנו יכולים ללמוד רבות מהמעבר שלו מאדם אגרסיבי ואלים שהפך למפורסם דרך המיומנויות שלו בשיטות לחימה לאדם מחפש המרוכז בקטה בכדי למצוא את המהות האמיתית של קראטה-דו.

הייתה לי ההזדמנות לקבל הדרכה ממוטובו במשך שישה חודשים בעת שלמדתי בתחנת משטרת מטרופולין טוקיו כתלמיד חילופי סטודנטים מאוקינאווה ב1936. מוטובו שמח לראות את התפשטות הקראטה-דו בטוקיו, אך בה בעת הוא קונן על העובדה כי רבות מצורות הקראטה המסורתיות של אוקינאווה עברו שינוי מהמקור לצורות מודרניות. הוא גם אמר לי שהוא היה רוצה לשוב לאוקינאווה בכדי לרכוש מיומנות בצורות הקראטה האוקינאוויות כל עוד מורו, קנטסו יאבו, עודנו בין החיים, כך שהוא יוכל להעביר הלאה את הצורות האוקינאוויות הנכונות והמקוריות. נאמן למילתו, מוטובו שב לאוקינאווה מאוחר יותר ב1936 וביקר את כל המאסטרים שלו בכדי לדון במצב הקראטה-דו בטוקיו. הוא בחן את צורות הקראטה האוקינאוויות המקוריות ואת צורות הקובוג'וטסו (kobujustsu) (קטה עם כלי-נשק בסגנון עתיק) ואז חזר לטוקיו.

מוטובו לא פיתח את השליטה שלו בקראטה רק דרך לחימה. הוא שילב את מה שהוא למד בקרבות עם השליטה שלו בקטה, שהגיעה רק לאחר אימון ועבודה ארוכים עם מדריכים כגון מאטסומורה. מכיוון שסגנונו של מוטובו התפתח כאיזון בין קטה וקומיטה, הוא היה ייחודי. למשל, מיקום ידיו בעמדות הטסוקיוואזה (tsukiwaza) וקריוואזה (keriwaza) היה גבוה מעט מאלו של אסכולות קראטה אחרות – שורי-טה וטומרי-טה. הוא גם הציב את מפרקי האצבעות מתחת לחזה ולצד הריאה.

אחת ממומחיותיו של מוטובו הייתה קייקוקן-זוקי (keikoken-zuki) (מכת מפרקים של האצבע המורה). מוטובו תמיד ייחס חשיבות גדולה לשימוש במאקיווארה באימוני קראטה. אין אנשי קראטה שאינם עושים שימוש במאקיווארה, אך ההבדל בין מוטובו והאחרים היה שהוא היה מסוגל להכות מאקיווארה עם קייקוקן. אין איש-קראטה אחד בכל ההיסטוריה של הקראטה האוקינאווי שהצליח מעולם להשתוות למוטובו בכוח ההרסני של קייקוקן. התיאוריה של מוטובו להערכת ערכו של קייקוקן נשאבה מניסיונו העשיר בקרב אמיתי. "בקרב אמיתי, אתה חייב להתקרב אל היריב בכדי להנחית עליו מכה קטלנית. אולם כאשר אתה מגיע קרוב מדי ליריב, אינך יכול להשתמש בסייקן (seiken) בצורה נכונה ואפקטיבית. במקרה זה יכולים או קייקוקן או אורקן (uraken) להפיק את כוח ההרס בצורה החיונית ביותר". כך טען מוטובו, והטענה הוצדקה באופן יפה ביותר בקראטה שלו עצמו.

מעט לפני מלחמת העולם השנייה חזר מוטובו לאוקינאווה. בשני בספטמבר 1944 הוא מת ממחלת מעיים בנאהא בגיל שבעים-ושלוש. לאחר שזכיתי להדרכה אישית ממוטובו ולמדתי ממנו קומיטה בשלב מאוחר בחייו, הרעיונות הישנים שלי אודות קומיטה השתנו. קיבלתי השראה ליצור רעיונות חדשים, המתבססים על ההדרכה שקיבלתי ממורה זה שלמד קומיטה דרך ההתנסות האישית שלו בקרבות אמיתיים. מאז ומעולם שאבתי עידוד מדרך חייו שהתקיימה על כוח רצון חזק ומסירותו לקראטה-דו.

אני חייב רבות ממה שהשגתי במהלך הקריירה שלי כאיש קראטה לקראטה-דו של מוטובו ולהוראה שלו. אלמלא הוא, לעולם לא הייתי יכול לפתח קטה שביעית של קומיטה, שהן הצורות הבסיסיות של קומיטה במאטסוביאשי-ריו.

הקורא יכול עתה להבין, דרך יחס חיי לקראטה וזה של מוריי, כי מוריי ואני מעולם לא הצענו חידושים לשם כל מטרה זולת זו של שימור וקידום הקראטה כאומנות לחימה, מעשית בעבור הגנה עצמית, ורבת ערך כדרך להבנה-עצמית.

—

מהות הקראטה-דו האוקינאווי