אנתרופולוגיה של הדת: הגישה הפונקציונליסטית של מלינובסקי

אנתרופולוגיה של הדת: הגישה הפונקציונליסטית של מלינובסקי

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

את הגישה הפונקציונליסטית לדת אנחנו נבחן בעזרת מאמריהם של שני הוגים:

הנרי אברמוביץ' אנתרופולוג ופסיכולוג , מלמד בבי"ס לרפואה באוני' ת"א, נולד וגדל בקנדה, כבן 60, היגר לפני 30-35 שנה לארץ. המאמר "הלוויה בירושלים: נקודת מבט אנתרופולוגית" הוא המאמר האנתרופולוגי הכי ידוע שלו והוא עוסק בשאלות על התפר בין אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה.

המאמר של ברוניסלב מלינובסקי "התפקיד של המגיה והדת" (The Role of Magic and Religion) נלקח מתוך אוסף שנערך לאחר מותו בשנות ה-30'- "מגיה, מדע ודת".

מלינובסקי שואל מה ההבדל בין מגיה או כישוף למדע? למה זה שאלה בכלל? יש משהו במגיה מעבר למדע, והיא משככת חרדות. מתי משתמשים במדע ולא במגיה? כאשר הידע הטכנולוגי מתרחב. תמיד נצטרך מגיה איפה שהמדע לא מסביר כמו מקרים של אהבה ומוות. המדע נותן הסברים. המגיה משככת חרדות: במקום שבגלל שהוא לא מודע חרדות עולות ובנוסף מצבים שהם דו משמעיים , מעברי חיים וכן הלאה. המגיה יכולה להיות משככת חרדות ע"י זה שהיא אומרת שצריך להירגע, משום שככה זה נעשה. המגיה אולי פועלת כאשר הידע שלנו מוגבל, אבל התפקיד של המגיה הוא קודם כל לשכך את החרדות בפני הבלתי נודע ופחות בשביל להבין את העולם. המדע חותר להבנת העולם והמגיה הרבה פחות.

מלינובסקי, בניגוד לדורקהיים, מבדיל בין מגיה לדת.
החברה לוקחת את החרדות ומעלה אותן לרמה של הקבוצה. בתפיסה של מלינובסקי של החברה, החברה איננה דבר שכופה עצמו על האדם אלא היא מהווה מענה לצרכים שהם קודם כל הביולוגיים, לאחר מכן המשניים או הנלווים. הצרכים הביולוגיים: מזון, ביטחון, הרצון לגדול, להמשיך שבט, הרצון לחופש והרצון לתנועה (דומה למדרג הצרכים של מאסלו). החברה על פי מלינובסקי קיימת לא בתור מוסד שמחייה את עצמו, הוא יוצא מנקודה זאת של רדקליף בראון בצורה מובהקת- החברה קודם כל צריכה לספק צרכים – אנשים צריכים מזון והחברה דואגת להפצת ידע, חלוקת עבודה, חלוקת האוכל וכו'.

הטקסים שהחברה יוצרת כחלק מתרבותה, התרבות תמיד מענה לצרכים הביולוגיים. ההתחלה מהפרט ומשם מעבר לכלל. דורקהיים הוא מודל נגדי: קודם כל האדם נכנס בתוך קבוצה,שהיא החברה, החברה משליכה עצמה על הטוטם והאדם מרגיש שיש משהו שונה בין קודש לחול ואז מקטרג את העולם. החברה למעשה רוצה לשמור על המבנה שלה. לעומת זאת אצל מלינובסקי החברה קיימת כדי לספק את הצרכים של הפרט.

מה אצל מלינובסקי הוא תפקיד הדת? איך הדת (דבר שנוצר ע"י החברה) עונה על הצרכים הביולוגיים של הדת? למה טקס מספק את הביטחון שלו?
מוסד הדת על פי מלינובסקי לוקח את צרכיו של הפרט ומשלב אותם במערך חברתי: היותו מוסד אומר שהוא אינו גחמה פרטית של הפרט אלא כולם ביחד עושים את אותו הדבר. איך נדע שהטקס הוא ישפיע על התנאים (למשל על הים כשיוצאים להפלגה). כאשר כולם עושים את אותו דבר, לכולם יש אותו הביטחון, כנראה שאני לא לבד- זה עבד אצל אחרים ולכן יעבוד גם עבורי. החברה נותנת סנקציה חיובית שזה מה שצריך לעשות. שנית, הדת בשל היותה מוסד היא דבר שנמשך לאורך זמן, לא רק אנחנו היום עושים כך, אלא גם האבות הקדמונים ולכן אנו ממשיכים את אותה המסורת, ועושה מה שצריך לעשות. הדת מאפשרת לנו לספק את הצרכים הביולוגיים, החרדות מחד ולעשות זאת בצורה שמאוששת את הקהילה לאורך הזמן ולאורך המרחב.


איך אומר מלינובסקי שפועלים טקסי קבורה ומוות בהקשר הזה?

בניתוחו לגבי טקסי קבורה ומוות מלינובסקי מצביע על קונפליקט בין אהבת המת לבין דחייה מהגופה.

הצורך הביולוגי שהטקס צריך לענות עליו- זה להשאיר איתנו את המת וזה בא לידי ביטוי בטקס שמדברים על העולם הבא, הנשמה עדיין נמצאת. הדת מאפשרת את העולם הבא. בהקשר לדחייה מהגופה, הגופה נחשבת לטמאה, כתוצאה מהפחד- הוא היה בחיים ועכשיו כבר לא, מה זה אומר על הסופניות שלי? חרדת המוות באה לידי ביטוי ולכן נוצרת דחייה מהגופה ומרחק ממנה, ראייתה כטמאה. זה מהווה את הרצון שלנו בהתחברות עם אנשים אחרים ובצורה משנית את הרצון לאושש את שלמות החברה. אנשים בתוך קבוצה – זה מחזק את האנחנו בחיים. היינו חברה ואיבר ממנה נקטע, אבל אנחנו ממשיכים להתקיים כגוף אחד.
טקסי הקבורה משתנים מחברה לחברה.

למשל, במדגסקר– האירוע שדורש הכי הרבה מוזיקאים זה לוויות, מאחר שלפי האמונה המסורתית שעדיין השתמרה (גם כאשר חלק גדול מהתושבים הם נוצרים) היא שהחיים נתפסים כמאזן בין הסדר לבין הכאוס. הסדר המופתי ביותר במדגסקר זה המוות. באמצעות המוות הכל נשמר כמו שצריך, המוות זה התגברות של הסדר על התסיסה של החיים. בהלוויות הם שומרים על הגופה בתוך הבית לפעמים לאורך שבועות, לאחר מכן מעשנים את הגופה ואז עושים קבורה שנייה שנקברת בלהקות, לפעמים גם באורגיות. מדוע? כי זה מסביר את התגברות הסדר לעומת הכאוס שבחיים. דבר זה ייחשב לתועבה לפי לוויה יהודית. החרדות אותן חרדות אבל באות לידי ביטוי דרך אמונות שונות שתלויות בקהילה, לפעמים דרך טקסים שונים.

המסגרת המלינובסקית לגבי המאמר של אברמוביץ':

אלו טקסים שנעשים בהלוויה בירושלים בכדי לענות על צרכים ביולוגיים של האנשים?

ישנה עזרה למת להגיע לעולם הבא דרך תפילות. הטקסים משקפים את המעבר של נשמת המת. יש מניין, שמלווה ועוטף את האנשים. ההלוויה מאפשרת לזכור את הבנאדם כאילו הוא איתך כי יש את העניין של עילוי נשמות, זה מהווה את אהבת המת. המת צריך להגיע למחוז חפצו, לשמים, ותפילות החיים עוזרים לעילוי נשמתו. הטקסים מאפשרים את המעבר של המת מהעולם הזה ולעולם הבא. אנו עוזרים לו להתקדם לשם. בתוך הטקס יש משבר בין חילוניים לדתיים בקבלה של הטקס ומלינובסקי לא מתייחס למשבר שייתכן ויהיה שינוי תרבותי בחברה ומה שעבד פעם ונתן מענה כבר לא פועל כי אנחנו כבר לא מאמינים ואז הטקס מאבד את המשמעות. זה לא קורה בשדה של מלינובסקי כי הטקסים אינם אפקטיביים כי אין דבר שבאמת מפצה על אובדן ובגלל שחילוניות זה רק סוג אחד של שינוי, אצל מלינובסקי המערכת לא מתאימה את עצמה לחברה.
פירוט:
מה קורה בתוך טקס ההלוויה שאינו מתאים למה שמלינובסקי הצביע עליו כעל צרכים ביולוגיים של הלוויות?
איזו שאלה זה מעלה לגבי דרך הראייה של מלינובסקי את טקסי המוות?

אפשרות אחת, שהחברה היא אותה חברה. משהו מתוך התרבות והאמונות השתנה. כתוצאה מהשינוי התרבותי, מה שעבד פעם והיה מענה שלם לצרכים הביולוגיים של הבנאדם, עכשיו כבר לא פועל כי אנו לא מאמינים שהדבר באמת עוזר. בתור חילוניים אנו אומרים שאין שום דבר אחרי המוות. הזיכרון היחידי נמצא אצלנו והטקס אם כן, בתור שיקוף של השוני באמונה, מאבד ממשמעותו.
שני סוגים של חילוניות: 1. כל הטקסים לא אפקטיביים כי אין שום דבר שיכול לפצות על האובדן. 2. סוג אחר של חילוניות- החילוניות היא רק ביטוי אחד של שינוי באמונות.

1. מלינובסקי לא רואה את זה משום שהחילון והשינוי הם שני דברים שמאיימים על המערכת. מלינובסקי לא ידע את ההסטוריה של האיים שחקר, לא בדק את הספרים לאורך זמן והראייה שלו כשהיה שם לאורך שנה וחצי בכפר . בעוד שבחברות שאנו רואים אנו מודעים לשינוי החברתי שגורם לערעור של חלק מהאמונות שהיו נחלת האבות ועכשיו חלק מאותה החברה לא מקבלת את אותן האמונות. מה עוד קורה? יש חילון, שינוי או חוסר אמונה בטקס ובמיתוס שעליו הטקס מבוסס, שינוי באמונות שבסופו של דבר מביא לדבר דומה.

2. מי נמצא בקהל שאברמוביץ' מדבר עליו? מי האנשים שבאים להלוויה? גם דתיים וגם חילוניים. לכן: אחידות החברה היא מפוצלת- ואז התמונה של מלינובסקי שהחברה עושה והאדם מקבל אישור של הפחדים הביולוגיים שלו משום שיודע כי כולם עושים- כאן לא כולם מרגישים כאותם כולם. אלו הדברים שגורמים גם כן לסוג של פיצול, סוג של שינוי.

איך מתמודדים החברה קדישא עם המצב הזה?

הם טוענים שהם סבלניים יותר, הם מנסים להסביר עמדות בצורה עדינה יותר. מה ההסבר של החברה קדישא שם צדיק זה דבר מיוחד, נשמתו עדן וזה הזמן להעביר תפילות למעלה. עם כל ההסברים הקושי נשאר. מה המגבלות הטכניות של האפקטיביות של ההסבר הזה? לחלק מהקרובים אסור ללוות את הגופה. איך מסבירים מה הקושי כאן? כיפה שרוכה- מעפר באת ומעפר תשוב, זה גס להגיד את זה. במקום הזה אנשים לא רוצים לשמוע הסברים ולא רוצים שיטיפו להם. אם כן, מה יעשו? חתונה אפשר לעשות פעמיים- פעם בדרך המקובלת ופעם בדרך שלך. אבל לוויה לא בדיוק אפשר… אי אפשר לקבור גופה, להוציא ולקבור מחדש. המצב דורש פתרון מיידי, הכנה מראש. דבר נוסף, לאחר שחלק מהבעיה של המוות והחרדות ממנו, המצב של התמרון האישי יש לו משמעות עוד יותר גדולה מאשר חתונה וחתונה אלטרנטיבית. לכן יש רצון למשוך את הקו מה גם שהפרדה בחתונה היא שונה מאוד מהפרדה בהלוויה, שהרבה יותר בעייתית. באקדמיות בחול יש לימודי מוות- אם הלוויה נתונה לויכוח, כאשר מישהו מת השאלה הראשונה תהיה איפה תהיה השבעה. במערב זה לא מובן מאליו השבעה. לא מגיע חופש. האם יש צורך להבין מה הטקסים עושים? בשבעה אולי יש משמעות בקריאת הקדיש גם אם אני לא מאמין בעולם הבא?

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: