הפילוסופיה היהודית בימי הביניים היא במידה רבה תוצאת המפגש בין החשיבה היהודית המסורתית כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות היהודית הקאנונית כמו המשנה והגמרא עם פילוסופיות חיצוניות לעולם היהדות כמו הפילוסופיה היוונית הקדומה (אפלטון ואריסטו) והפילוסופיה הנוצרית-אירופאית המאוחרת יותר כמו פרשני אריסטו למניהם, תומס אקווינוס, פלוטינוס, ניאו-אפלטונים שונים וכן דוקטורינות אמונה נוצריות וערביות.
הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים מתאפיינת בניסיון לפרש ולהגדיר מושגים אמוניים ותיאולוגיים יסודיים כמו נבואה והשגחה תוך זיקה לדפוסי חשיבה זרים מעט לעולם היהודי. בכך ניתן למצוא עדות למגמת פתיחות של העולם היהודי ובעיקר ההגות היהודית אל חברת הרוב הסובבת אותו וניסיון ליישב בין האמונה היהודית לבין הפילוסופיה העדכנית יותר שהציבה בפניה אתגרים לא פשוטים.
ההשפעה של הפילוסופיה היוונית על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים הייתה מכרעת. פילוסופיה זו, בדומה למקורות היהודיים, התנהלה בעיקר בצורה של דיאלוגים ואף תחומי העניין שלה היו דומים לאלו של המחשבה היהודית, קרי חיפוש אחר משמעויות גורפות וכלליות ולא עיסוק בדברים חולפים. אולם הפילוסופיה היוונית הכניסה אל החשיבה היהודית בימי הביניים גם מרכיבים כמו גישה רציונליסטית הרואה בעולם כמושא הנתון להכרה שכלתנית אנושית וכן יחסים בין תיאוריה ופרקטיקה ועניין במדעי החיים והטבע. עוד ניתן לציין את הלוגיקה היוונית המוקדמת והמאוחרת במרכיב שהשפיע במידה רבה על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.
עמדת המוצא של הפילוסופיה היוונית היא הצורך בידיעה והבנה ולהתגבר על מצב של אי ידיעה, זאת בניגוד לעמדת המוצא היהודית המאמינה באל אחד כל יכול שלו כל הפיתרונים ומטרת ההתפלספות היא להשיב על שאלות הנוגעות לטבעו של היסוד האלוהי ודרך החיים הרצויה למאמין בו. ההתקדמות של הפילוסופיה האירופאית ומקורותיה היווניים הצריכו את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים לענות על אתגרים שונים ושאלות שונות, ומטרתה הייתה למעשה הצדקת האמונה ודרך החיים היהודית כנגד אתגרים הגותיים מבחוץ.
ההוגים היהודיים בימי הביניים נחשפו אל החשיבה האירופאית דרך תרגומים, בעיקר לערבית, של החיבורים היווניים הקלאסיים וכן על ידי חיבורים ערביים מקורים שהושפעו מהחשיבה היוונית. פילוסופים יהודים רבים בימי הביניים גם כתבו את משנתם בערבית (באותיות עבריות). המתרגמים העיקריים של טקסטים פילוסופיים לשפת היהודים היו התיבונים, בני משפחתו של אבן תיבון, שעסקו רבות לא רק בתרגום אלא גם ביצירת מערכת טרמינולוגית לחשיבה הפילוסופית היהודית בימי הביניים, ועל כן יש רבים המייחסים אל התיבונים את זכויות הראשונים בכל מה שקשור בתור הזהב של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.